כיצד משפיעות הקדנציות הבלתי-נגמרות של מנהלי התיאטראות על היצירה הישראלית?

איזה מחיר משלם התיאטרון הישראלי על הכהונות הארוכות כל כך של מנהלי המוסדות המרכזיים בו? כתבה ראשונה בסדרה על הקיפאון הניהולי המתמשך שאליו נקלעו התחומים השונים בתרבות הישראלית

יאיר אשכנזי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בתמונה: ראשי מוסדות התיאטרון ושנות כהונתם. מימין למעלה: נאוה צוקרמן, אודליה פרידמן, עמרי ניצן, נעם סמל. למטה: מיכאל גורביץ', אילן רונן, ציפי פינס, יבגני אריה
בתמונה: ראשי מוסדות התיאטרון ושנות כהונתם. מימין למעלה: נאוה צוקרמן, אודליה פרידמן, עמרי ניצן, נעם סמל. למטה: מיכאל גורביץ', אילן רונן, ציפי פינס, יבגני אריה
יאיר אשכנזי

על שולחן חדר האיפור בתיאטרון תמונע בתל אביב ניצבו זה בצד זה הדיוקנאות מימי "התקופה הרפרטוארית". שתי מדריכות הסיור התיאטרלי־הסאטירי "בנות בצריח", סמ"ר ג'ני אברג'יל ורב"ט ג'אנה רוזבובין, סקרו את מושאיהם, שפניהם המוכרים נשתלו בתוך גופם של מלכים מהרנסנס: אילניס רונניס (המכונה "הגולגולת"), ציפורה פינס, עמריקוס ניצנוס, נעמוס סמלוס ויבגניה אריה שלדבריהן "שינתה את מינה לגבר". לשורה המכובדת של המנהלים אפשר היה לצרף את דיוקנה של "הבתולה נאוה" – מייסדת תיאטרון תמונע נאוה צוקרמן, המנהלת האמנותית של המקום זה 36 שנים, שב"מקדש" שלה ביקרו הצופים לפני כן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ