שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה עומד מאחורי הטרנד של וידויים על הבמה

הם מתוודים על הכל: הילדוּת, הכישלונות, התשוקות, הסודות הכמוסים ביותר, והם עושים זאת על במה לפני קהל. האם הטרנד החדש של אירועי וידויים ושיתוף צופים הוא עוד ביטוי של חשיפה עצמית טוטאלית, או שמא טמון בו עתידו של התיאטרון?

יאיר אשכנזי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
4 אנשים ליד שולחן. ג'ייסון דנינו־הולט (מימין) ויוסי שאני ירום באחד מאירועי "לא מכניסה את זה הביתה".
ג'ייסון דנינו־הולט (מימין) ויוסי שאני ירום באחד מאירועי "לא מכניסה את זה הביתה"צילום: עומר אלשייך
יאיר אשכנזי

הנער רחב־הגוף שהצטנף בכיסאו סמוך לשולחן הפרפורמרים המתוודים, שאליו היו נשואות עיני הקהל, זכה למחיאות כפיים סוערות מהם ומהצופים כאשר התוודה שעליו לעזוב את המקום.

בשעה וחצי שחלפה מאז תחילת האירוע, שנמשך ארבע שעות, השמיע צעיר הנוכחים, כבן 12, בקול שעדיין לא התחלף, בכנות ובפתיחות מעוררות השתאות, שורה ארוכה של וידויים ממעמקי נפשו. הוא דיבר שם כמעט על הכל: מהדברים הקטנים שמרגיזים אותו בנסיעות באוטובוס דרך ההשפלות שהוא סופג בבית הספר בשל משקלו ועד התסכול מכך שאביו אינו אומר לו שהוא אוהב אותו. לעתים נדמה היה שהחלל והמשתתפים הבוגרים ממנו אינם מסוגלים להכיל את הצער והמצוקה הבוערים כל כך, אולם היה ברור לכל שהנער הצעיר בחר לבוא דווקא לאירוע הזה כדי לפרוק אותם ולחלוק מעט מהכאב עם קהל אמפתי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ