למה אני אוהב את נעמי שמר ואיך הפכתי את חייה להצלחה בהבימה

המחזמר החדש על חיי נעמי שמר ממלא אולמות ובקהל בולטים חובשי כיפות סרוגות. אבל המחזאי גיורא יהלום, מעריץ ותיק, אומר שהדימוי הלאומי של שמר מחמיץ את האהבות הפרועות שלה ואת היותה יוצרת נועזת הרבה לפני שאייתו כאן "פמיניזם"

יהלום ושחקני המחזה (מאחור): "השכיחו שהיא היתה אשה משוחררת. בשלב מסוים העריצו אותה, שמו אותה על אנדרטה ואחר כך התחילו לכעוס שהצוואר שלהם תפוס"
יהלום ושחקני המחזה (מאחור): "השכיחו שהיא היתה אשה משוחררת. בשלב מסוים העריצו אותה, שמו אותה על אנדרטה ואחר כך התחילו לכעוס שהצוואר שלהם תפוס"צילום: מגד גוזני
איתי שטרן
איתי שטרן
איתי שטרן
איתי שטרן

"הדבר הראשון שאילפנו את עצמנו ככותבי המחזה היה להפסיק להתייחס לנעמי שמר כאל מיתוס ולהתחיל לכתוב אותה כבנאדם, כי בבנאדם אתה מתאהב, אבל אם אתה מעריץ מישהו אתה מקסימום יכול לאהוב את ההילה שלו", אומר גיורא יהלום, שכתב יחד עם אורן יעקבי את המחזמר החדש "סימני דרך", שמוצג זה כשבועיים בתיאטרון הבימה וממלא אולמות, ואף יפתח בינואר הקרוב את חגיגות המאה להיווסדו של התיאטרון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ