התיאטרון הישראלי מציג: אפליה מגדרית שיטתית של נשים

שחקניות, במאיות, מחזאיות – מאות בוגרות של לימודי תיאטרון יוצאות בכל שנה לשוק שמציע להן אופק מוגבל ומאכזב. רובן לומדות שאם כל העולם במה, אז גם על הבמה (ומאחוריה) זכות הקדימה לגברים. כמה דמויות נשיות יש על הבמה מול דמויות גבריות, וכמה מהן ראשיות? כמה מחזאיות ובמאיות יש מאחורי הקלעים לעומת עמיתיהן? והאם בהכרח יש קשר בין כותבת אשה למספר הדמויות הנשיות במחזה? בדקנו בשבעת התיאטראות הרפרטואריים הגדולים בארץ איך נראית אפליה בפועל

איור: איתי בקין
צילום: איור: איתי בקין
יאיר אשכנזי
יאיר אשכנזי

בין להיטי השנים האחרונות בתיאטראות הרפרטואריים בלט "גרין מייל" של תיאטרון באר שבע, עיבוד שכתב הבמאי עירד רובינשטיין לספרו של סטיבן קינג ושזכה לתשבחות. המותחן, שמתרחש באגף הנידונים למוות, סיפק לקהל הצצה מרתקת אל עולמם של האסירים, ומטבע הדברים שירטט עולם גברי, קשוח מאוד – שהנשים נדחקו בו לקרן זווית. למעשה, מול 12 הדמויות הגבריות שמילאו את הבמה עמדו רק שתי דמויות נשיות וגם הן בתפקידים משניים – נשותיהם של שניים מהסוהרים, האחת זו שמחכה בבית עם ארוחה חמה והאחרת זו שחולה בסרטן סופני. המראה הזה, של במה מלאה בגברים המשחקים מול אולם שלעתים יותר ממחציתו נשים, הוא לא נדיר. גם אם התיאטראות הגדולים בישראל לא מייחדים כמובן לנשים רק דמויות סטריאוטיפיות כאלה על הציר שבין האם המאכילה לאשה הנזקקת, בכולם הופיעו על הבמה בשנים האחרונות מעט דמויות נשיות יחסית לאלו הגבריות – והועסקו רק מתי־מעט נשים, מחזאיות ובמאיות.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ