"מחכים לגודו" בתיאטרון יפו: הצגה מלבבת, מרגשת וחזקה מאוד

אף שהקונספט הערבי־יהודי נדמה בהתחלה כמלאכותי מעט, ההפקה החדשה של "מחכים לגודו" בתיאטרון יפו היא חוויה תיאטרונית חיה מאוד ומלאת כישרון

מימין: מנשה נוי, רסאן אשקר, מוראד חסן ודורון תבורי. הקונספט הערבי־יהודי מלאכותי מעט, אך ההצגה מצליחה להמריא מעליו ולהכילו בו זמנית
מימין: מנשה נוי, רסאן אשקר, מוראד חסן ודורון תבורי. הקונספט הערבי־יהודי מלאכותי מעט, אך ההצגה מצליחה להמריא מעליו ולהכילו בו זמניתצילום: רדי רובינשטיין

שני דברים יש לומר, בתחילה, כשמתייחסים להצגה "מחכים לגודו", המוצגת כעת בתיאטרון יפו. ראשית, זהו אחד המחזות החשובים ביותר של מאה ה–20, יצירה שכל בן תרבות חייב להכיר. שנית, ההפקה הנוכחית היא מעין שחזור של הצגה שנחשבת "מיתולוגית", שביים אילן רונן ב–1984 בתיאטרון חיפה.

"מחכים לגודו" הועלה לראשונה בפריז ב–1953 ונחשב למחזה מכונן בדרמה המערבית המודרנית ולמחולל של תיאטרון האבסורד. במחזה הזה הצליח סמואל בקט להגיע לתמצית מזוקקת של האבסורד שבקיום האנושי. התמצית הזאת מתבטאת בכל האלמנטים המרכיבים את המחזה, כשלכל אלמנט יש משמעות הקשורה בחוסר התכלית של הקיום האנושי. מקום ההתרחשות הוא מין דרך שוממה, לא מעוגנת באזור גיאוגרפי מוכר, שבמרכזה ניצב רק עץ עירום אחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ