התככים, העלבונות והסקנדלים שהובילו לקריסתו של פרס התיאטרון הישראלי - תיאטרון - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התככים, העלבונות והסקנדלים שהובילו לקריסתו של פרס התיאטרון הישראלי

לכתבה
איור: איתי בקין

אחרי 23 שנים של קטטות, אינטריגות ופרישות זועמות, ירד המסך על פרס התיאטרון הישראלי. האם הפרס נועד לכישלון מעצם העובדה שהוא יוסד ונוהל בידי מנהלי התיאטראות עצמם? מה נותר מהזוהר היחסי של שנותיו הראשונות וכיצד ישפיע היעלמו על התיאטרון בארץ?

14תגובות

"זה רק תיאטרון, לא לקחת ללב", אמרה השחקנית אודיה קורן כשהנחתה את טקס פרס התיאטרון הישראלי בחודש מאי אשתקד. "למי שלא יזכה השנה יש את השנה הבאה. גם אז הוא לא יזכה. זה מה שיפה במקצוע שלנו: האופציות למפח נפש לא נגמרות". קורן גם הזכירה כיצד גדל טקס הפרס ועבר מאולמו הצנוע של מרכז ענב בתל אביב, שם התקיים בשנים הקודמות, אל אולם רובינא, הגדול באולמות התיאטרון הלאומי הבימה. "היום בהבימה ובשנה הבאה בעזרת השם במצדה", הכריזה והוסיפה בדיחה צינית: "אנחנו צומחים משנה לשנה. אם נמשיך ככה עוד ישדרו אותנו בטלוויזיה". במבט לאחור מקבל המונולוג ההוא, שעורר פרצי צחוק בזמן אמת, משמעות הפוכה. על בימת רובינא, כמו באולם...

קבלו גישה מלאה לכל תכני הארץ באתר ובסמארטפון

הרשמה לניוזלטר

מחוברים לעולם התרבות, הבידור והפנאי? הירשמו כעת לעדכון היומי

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות