התככים, העלבונות והסקנדלים שהובילו לקריסתו של פרס התיאטרון הישראלי

אחרי 23 שנים של קטטות, אינטריגות ופרישות זועמות, ירד המסך על פרס התיאטרון הישראלי. האם הפרס נועד לכישלון מעצם העובדה שהוא יוסד ונוהל בידי מנהלי התיאטראות עצמם? מה נותר מהזוהר היחסי של שנותיו הראשונות וכיצד ישפיע היעלמו על התיאטרון בארץ?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איור של מנהלי תיאטראות רפרטואריים
צילום: איור: איתי בקין

"זה רק תיאטרון, לא לקחת ללב", אמרה השחקנית אודיה קורן כשהנחתה את טקס פרס התיאטרון הישראלי בחודש מאי אשתקד. "למי שלא יזכה השנה יש את השנה הבאה. גם אז הוא לא יזכה. זה מה שיפה במקצוע שלנו: האופציות למפח נפש לא נגמרות". קורן גם הזכירה כיצד גדל טקס הפרס ועבר מאולמו הצנוע של מרכז ענב בתל אביב, שם התקיים בשנים הקודמות, אל אולם רובינא, הגדול באולמות התיאטרון הלאומי הבימה. "היום בהבימה ובשנה הבאה בעזרת השם במצדה", הכריזה והוסיפה בדיחה צינית: "אנחנו צומחים משנה לשנה. אם נמשיך ככה עוד ישדרו אותנו בטלוויזיה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ