מחתולה רוסייה ועד מוכר נעליים פרסי: בנימין יום-טוב מקפל את הילדות שלו לבמה

"טווס" של בנימין יום־טוב הוא מופע שכולו הקצנת סטריאוטיפים ועדיין מצליח להפוך להפקה החמה והאיכותית ביותר כרגע בסצינת הפרינג'. בראיון עמו מספר יום־טוב למה גנז מערכון על פלסטינית בדרך לפיגוע ואיך קרנבל הקריקטורות הזה התחיל מפנטזיות הנעורים המודחקות שלו בנתניה

יאיר אשכנזי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנימין יום טוב עם נוצות טווס
בנימין יום טוב. להגיד דברים דרך דמויות נשיותצילום: מגד גוזני

מאחורי הווילונות השחורים שעל במת התיאטרון היפואי "הבית", בהצגה "טווס", בוקע קול. זה קול מתלונן, מקטר. "די, אני כלואה פה! אני יוצאת לרחוב!", מתאונן הקול הנשי הזה. אבל כשמבעד לווילון מגיחה דמות, היא מתגלה כגברית בעליל, דמותו של היוצר בנימין יום־טוב, בתחתוני בוקסר שחורים צמודים ופיאה בלונדינית. ברגע זה יום־טוב הוא צעירה פרובינציאלית – כזו שהכינוי שלה, "פרחה", היה לסדין אדום – שעולה בליל שבת למונית שירות בדרכה למפגש השבועי עם החברות בתל אביב. "נהג! נהג! אתה יכול להגביה ת'מזגן? לא, זה לא עובד! מסריח פה, יא אללה! נהג, עוד כמה זמן זה לתל אביב? איפה זה רוטשילד פינת אלנבי?", היא קוראת ולוגמת מבקבוק וודקה דמיוני, אבל אם במבט ראשון נדמה שמדובר בהומור מלעיג, קריקטוריסטי, המשך הסצינה טומן בחובו טוויסט מפתיע: מונולוג פמיניסטי נוקב שנושאת הצעירה באוזני החברות ועוסק באחווה נשית ובסופו של עידן האינדיווידואליזם. בשלב הזה יום־טוב כבר בעירום מלא, איבריו המוצנעים תחובים בין רגליו בסגנון "שתיקת הכבשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ