"זה אני" הוא מחזמר פמיניסטי, אך קשה לשכוח מי האיש שמאחוריו

מוטב היה לו היו גונזים את ״זה אני", המחזמר על פי שירי אייל גולן. המחזאי־במאי מאור זגורי אמנם הפך את סיפור הרקע הבעייתי למחזה מרגש וסוחף, אך נשים אמיתיות נפגעו — ועל זה לא ראוי לשיר ולרקוד. ננו שבתאי נהנתה, ולמחרת רצתה לפרוץ בבכי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
"זה אני". עצם השם מרמז על חוסר לקיחת האחריות של גולן
"זה אני". עצם השם מרמז על חוסר לקיחת האחריות של גולןצילום: יוסי צווקר
ננו שבתאי
ננו שבתאי
ננו שבתאי
ננו שבתאי

אתחיל מהסוף המפתיע, ובנימה אישית: כשיצאתי מהמחזמר "זה אני" בתיאטרון הקאמרי, המבוסס על שיריו של לא אחר מאשר אייל גולן, ההוגה הגדול של "הפותמוביל", כוכב הזמר הים־תיכוני ובן לאב שהורשע בפרשת הניצול המחפיר של הקטינות, דמעות עמדו בעיניי. מתישהו בזמן הצפייה שכחתי מהפותמוביל ורציתי רק להיות מזרחית. נסחפתי בסחף האירוע, שיש בו תחושה של איזו גאווה מזרחית מנצחת, ואף מתריסה, שעבדה עלי לגמרי. הצטערתי שאני אשכנזייה. רציתי שאבא שלי יסתכל לי בעיניים, כמו איציק כהן, ויגיד לי: "עיניים שלי, חיים שלי, אהבה של אבא". או משהו כזה. את זה עושה רק אבא מזרחי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ