אין נייר, אין לקטורים, אין כסף: האשה שחושפת את הריקבון בהבימה

יותר מ־40 שנה עבדה רותי טון־מנדלסון בהבימה, עולה בסולם הקריירה, אבל רואה איך התיאטרון עצמו מידרדר. מי שהיתה מנהלת המחלקה האמנותית, ליוותה ארבעה מנכ"לים ושמונה מנהלים אמנותיים ופוטרה כאחרונת העובדות הזוטרות, מספרת על הדינמיקה שהובילה לגירעון העצום ולקריסה, על הקונפליקטים המצפוניים היומיומיים, ועל הצד הפחות נוצץ של תיאטרון לאומי שהפך למעצמת מחזמר

יאיר אשכנזי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותי טון־מנדלסון. "אי אפשר להילחם על הישרדות במחיר אי תשלום לאנשים"
רותי טון־מנדלסון. "אי אפשר להילחם על הישרדות במחיר אי תשלום לאנשים"צילום: איליה מלניקוב

כשרותי טון־מנדלסון התחילה לעבוד בתיאטרון הלאומי הבימה, לפני 42 שנים, לא נדרש לה זמן רב כדי להבין שההתרחשויות במקום העבודה החדש שלה דרמטיות ויצריות מאחורי הקלעים הרבה יותר מאשר על הבמות. "תיאטרון דומה קצת לבית חולים", היא אומרת, "כשאתה נכנס לבית חולים אתה עובר לעולם אחר, וגם התיאטרון הוא עולם בפני עצמו עם חוקים, התנהגויות, דיבור משלו. זה עולם שמנותק במידה רבה מהחוץ וכל מה שקורה בו הוא ברמת הדרמה, החיים והמוות".