כל אחת והגיבורה שלה

מאיה שעיה היא ילידת קיבוץ, נטלי נאמן גדלה בבאר שבע, שתיהן שחקניות בוגרות בית צבי ושתיהן הציגו באחרונה מחזה פרי עטן בפסטיבל "פותחים במה". שיחה עם שתי מחזאיות חדשות על הבחירה לכתוב לתיאטרון דווקא, על ההשפעה של הטלוויזיה ועל המקום שבו נפגשות החוויות האישיות עם החברה הישראלית

ציפי שוחט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

נטלי נאמן: הטקסט מתנגן לי בראש

"בא והולך", הדרמה המשפחתית של נטלי נאמן, מעידה על סערה גדולה. נאמן, בתם המאומצת של במאי התיאטרון והפסיכולוגית הקלינית הלל ועפרה נאמן, כתבה מחזה העוסק בתיקון ושינוי, ויישור ההדורים בין עבר בעייתי לעתיד לא ברור.

עד לאימוץ, כשהיתה בת 4.5, גדלה נאמן אצל הסבא בבאר שבע ובמשך שנה אצל משפחה אומנת. האם הביולוגית היתה בת 16.5 כשנאמן נולדה, והיא נהגה לבקר אותה בבית סבה, אך הוצגה לפני בתה כאחותה הגדולה.

היא זוכרת את המפגש הראשון בפארק עם הזוג נאמן, רצה אל זרועותיהם כאילו חיכתה להם כל חייה. הם אספו אותה אל חיקם כאילו חיכו לה כל חייהם. היום היא בטוחה שהגורל הפגיש ביניהם. כשהיתה בת 22, בגילה של שרון, גיבורת המחזה, החלה בחיפוש אחר עברה.

הביוגרפיה שלה יכולה בקלות להניע כמה מחזות, אבל נאמן בחרה שלא להתמקד בסיפור האישי ("זה הדבר הכי חכם שעשיתי"). עם זאת, חוויות מחייה שזורות לאורך המחזה שכתבה. שרון בנויה על פי דמותה, עם האומץ והתמימות שאיפיינו אותה בתחילת שנות ה-20 שלה. סיפור האימוץ מופיע בליברית לאופרה שכתבה, "עולם חצוי", שעוד לא הועלתה. אופרה, כך היא סבורה, היא ז'אנר נוח בהרבה להכיל סיפור כזה.

"בא והולך", שהועלה בפסטיבל "פותחים במה" כתיאטרון קריאה בבימוי חלקי, זיכה אותה בפרס השני ובמלגה שמאפשרת לה להמשיך לפתח את המחזה, עד שיועלה כהצגה לכל דבר. זהו מחזה הכתוב ברגישות לדקויות השפה, חף מהתייפייפות. גיבוריו הם אב עבריין שריצה מאסר בגרמניה, ובתו המנסה להעניק לו בית ולפייס בינו לבין האם. האב המובטל ממשיך לנוע על ציר הפשע תוך ניסיונות לחזור למוטב. האם יצליח? המחזה אינו מספק לכך תשובה. גם נאמן ספקנית: "שרון, בתו, מקבלת אותו עם חולשותיו, אבל לא בטוח שיצליח. אני מקווה שכן".

מנין ההיכרות שלך עם עולם הפשע?

"מי שגדל בשכונה ד' בבאר שבע מכיר את העולם הזה. בחיי הכרתי אנשים בכל מיני סגנונות. במחזה יש פיסות חיים קטנות וגם חיים של אחרים שהכרתי בדרך. בתיאטרון אתה חייב להעצים דברים. אני אוהבת את הפתלתלות שהתיאטרון יכול להעניק".

נאמן, בת 35, כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. גם לאחר שאובחנה כילדה דיסלקטית נהגה להכתיב לאמה שירים וסיפורים שכתבה. "הרבה סיפורים רצים לי בראש כל הזמן", היא אומרת. סיפור המחזה התחיל להתרוצץ בראשה לפני שנה וחצי. "הופעתי בערבים עם ההצגה 'מקווה', אבל הימים נשארו פנויים, והתחלתי לכתוב".

באופן מפתיע אולי, כמו שעיה, נאמן הושפעה לדבריה מכתיבתו של מיטלפונקט, מהדיאלוגים והדמויות שלו. מיטלפונקט נמצא אצלה בחברה טובה, כי מלבדו היא מעריצה את הפיוט והאבסורד של חנוך לוין, ואת המסר החברתי הנוקב שמעביר אתל פוגארד.

המחזה עבר שכתוב בתהליך העבודה?

"כן, בוודאי. אבישי (מילשטיין המנהל האמנותי של הפסטיבל - צ"ש) ליווה את כל התהליך, וגם הבמאית יעל כהן עזרה בתהליך הכתיבה. זה תהליך טבעי של כל מחזה מקורי. חלק ניכר מההצגות שהשתתפתי בהן היו מחזות מקוריים, ועד הפרמיירה הם השתנו כל הזמן. במחזה הזה השלד, הדמויות והעלילה לא עברו שינוי. השינויים היו בדיאלוגים".

העובדה שאת שחקנית עזרה לכתיבה?

"כן, כי הדברים לא נשארו ברמת התיאוריה. אני מכירה את המרכיבים של הבמה, וזה מקל. ברגעי הכתיבה אני שומעת את השחקנים, הטקסט מתנגן לי בראש כמו פרטיטורה".

המחזה מתאים גם לטלוויזיה.

"אני חושבת שמאוד. אבל פורמט של דרמת טלוויזיה יפוגג את הקסם שבמפגשים האנושיים בין האנשים על הבמה. בתהליך הכתיבה חשבתי על בימת התיאטרון, לא על הטלוויזיה. אני לא פוסלת אפשרות לכתוב לטלוויזיה או לקולנוע. במגירה כבר מונחת אצלי טיוטה של דרמה טלוויזיונית".

מדוע לא גילמת את שרון?

"ההתמודדות עם מחזה ראשון היא מספיק מורכבת, והיה עלי להחליט באיזה כובע להתמקד. החלטתי להתמקד בכתיבה".

את עולם התיאטרון הכירה מילדות. "ישבתי בחזרות של הצגות שאבא ביים ודיקלמתי את הטקסט. את התפקיד של יונה אליאן ב'מורה שיגעון', למשל, ידעתי בעל פה. אני זוכרת שיום אחד חליתי ואושפזתי בבית חולים כשאבא ביים בבית צבי. הפכתי את המחלקה בבילינסון כדי לראות את ההצגה, עד ששיחררו אותי".

מה אבא חשב על המחזה?

"הוא אמר שהמחזה כתוב היטב, אבל זה לא הסגנון שלו. עם זאת, לאחר שהמחזה הוצג על הבמה, הוא התרגש ואמר שהסיפור עובד".

הבחירה במשחק כמקצוע היתה טבעית בעבורה. עם זאת, בתריסר השנים שהיא על במת התיאטרון ("גשם שוטף" ו"ירח שחור" בתיאטרון באר שבע; "מקווה" ו"שבר ענן" בבית לסין) היא לא הגיעה למעמד של כוכבת. גם לדרמות בטלוויזיה לא לוהקה. נאמן אומרת, כמעט בהתנצלות, כי הדבר קשור, כנראה, לכך שלא לחצה מספיק על הסוכנת שלה לשלוח אותה לאודישנים.

איך את רואה את עתידך, כשחקנית או מחזאית?

"גם וגם. זה שילוב מרגש ונכון לי - מצד אחד, אני כותבת ובוראת עולם ודמויות מול המחשב, מצד שני אני מפיחה חיים בדמויות על הבמה. אם אכתוב כל יום, כל היום, אשתגע, ואם אמשיך להופיע 500 פעם עם אותה כל הצגה, גם אשתגע".

מאיה שעיה: בלי גרזן הרייטינג

דרך ארוכה עבר המחזה הראשון של מאיה שעיה, "דולפינים", עד שהועלה לפני כשבועיים בפסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית לסין ונמכר למפעלי מנויים ברחבי הארץ. בפסטיבל הקודם, לפני שנה, הועלה כמחזה קריאה וזכה למלגת פיתוח לצד שני מחזות נוספים. השנה היה היחיד מבין השלושה שהועלה כהפקה מלאה, והצטיין בדיאלוגים קולחים, בזרימה נכונה וברגעי הומור.

שעיה אומרת, לא בלי התנצלות, כי המחזאים שהשפיעו עליה הם טום סטופארד והלל מיטלפונקט: "זו אולי התיימרות מצדי, אבל מה שמעניין אותי אצלם זו הביקורת שהם מצליחים להביא דרך הסיפור האישי".

במחזה שכתבה שעיה מתמודדת עם השכול, ומטבע הדברים נוגעת בעצב חשוף. הגיבורה שלה היא נטע, אשה צעירה וכבר אלמנת צה"ל, שמחליטה להרות מזרע מוקפא של בעלה שנהרג בקרב. החלטתה זוכה לעידוד מצד האם השכולה, אך מעוררת את התנגדותם העזה של הוריה שלה. התקשורת מוצאת עניין בסיפור, ונטע נהפכת לסמל לאומי. אבל אז, בעיתוי בלתי צפוי, היא מתאהבת בעמי, צלם דולפינים.

הרעיון למחזה נולד בניו יורק לפני כעשור, בעקבות סיפור אהבה אישי. "היינו אז בני 25 וזמן קצר לאחר שהכרנו הוא חלה בסרטן", מספרת שעיה. "בארצות הברית נהוג להקפיא זרע לפני שמתחילים טיפול כימותרפי, וכך הוא עשה. שנתיים אחר כך הוא נפטר".

למרות זאת, שעיה מדגישה כי "הסיפור האישי מאוד מורחק במחזה. הכנסתי בו דברים שהיו חשובים לי כאזרחית המדינה. למשל, תרבות ההנצחה של השכול בארץ הזאת".

מדוע לא הופעת כשחקנית בהצגה?

"זו שאלה ששואלים אותי, אבל אני לא רוצה לשחק יותר".

קריירת המשחק הקצרה של שעיה, ילידת קיבוץ יטבתה, נמשכה כארבע שנים בלבד בתיאטרון באר שבע. היום, בגיל 34, היא רואה בבחירה במשחק טעות, סטייה בניווט. אבל היא לא מצטערת על השנים ההן בבאר שבע, כי "זה היה בית הספר שלי. תמיד נהניתי מהחזרות יותר מאשר ההצגות. היתה לי משיכה לתיאטרון ותירגמתי את זה למשיכה למשחק".

לפני ארבע שנים, אחרי האכזבה ממשחק, החלה לכתוב לטלוויזיה. היא כתבה פרקים ל"השיר שלנו", "אגדת דשא", "הנפילים". בעיניה, הטלוויזיה היא בית ספר טוב לכתיבת דיאלוגים.

מה ההבדל בין כתיבה לטלוויזיה לכתיבה לתיאטרון?

"בטלוויזיה הייתי חלק מצוות. העלילה שם מוכתבת על ידי אחרים, הסיטואציות יותר שטחיות ומהירות, הכל צריך להתפתח על חשבון העומק. בתיאטרון אפשר לקחת את הזמן לניואנסים ונשימות, היחסים יותר מורכבים, כל התהליך יותר רחב ומשמעותי".

והדמיון?

"הדמיון נמצא בדיאלוגים, בסצינות המושתתות על מלל. גם הנושאים יכולים להיות דומים - נושאים יום-יומיים, המעוגנים בחיים שלנו כאן ועכשיו".

"דולפינים" יכול להיות דרמת טלוויזיה?

"ייתכן, לא ניסיתי. הכתיבה לתיאטרון מעניינת אותי יותר. אבל יכול להיות שהדרך להביא אנשים צעירים לתיאטרון היא על ידי התעסקות בחומרים יום-יומיים, כאלה שהם רגילים לראות בטלוויזיה, ולא הצגה של קלאסיקה מרוחקת".

אם כך, מדוע צריך בכלל לבוא לתיאטרון?

"כי החוויה התיאטרונית הרבה יותר חזקה. השחקן עובר תהליך מול עיני הקהל באופן שהופך את הצופים לשותפים. אבל היתרון הגדול ביותר של התיאטרון, גם כשהוא מסחרי, שהוא איננו פועל תחת הגרזן של הרייטינג הטלוויזיוני".

מה הלאה?

"אומרים לי שהתהליך שעברתי עשוי להחדיר מוטיווציה אבל גם לשתק. אותי הוא לא שיתק. ההיפך, הוא גרם לי לעזוב הכל ולהתמסר לכתיבה. המחזה הבא נמצא עכשיו בעדיפות עליונה, ואני רוצה מאוד לעסוק בו בהטרדות המיניות. יש לי רעיון, אבל מהכיוון של המטריד המיני. הרעיון הוא לבחון איך תהליך של חיזור יכול לגלוש בקלות למה שעלול להתפרש כהטרדה. בעקבות הסיפור של חיים רמון, מעניין אותי להתעסק בזה כתופעה חברתית. לבחון מהי הדינמיקה שגורמת לבני אדם להגיע למצב של הטרדה שהיא לא מודעת בגלל קודים חברתיים חולים בחברה שהיא עדיין שוביניסטית".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ