פצצה על הבמה

מחזות פוליטיים המותחים ביקורת על ישראל דווקא תורמים לתדמיתה, אומר מוטי לרנר, שמחזות שלו על רצח רבין ועל הגרעין האיראני מועלים בחו"ל. "הם מציגים אותנו כחברה פתוחה שמתקיים בה ויכוח פנימי". בארץ מעדיפים לוותר עליהם

ציפי שוחט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

לרגע נדמה שמוטי לרנר הצטרף באחרונה לחוג הסילון. זה כחודשיים הוא טס מחוף לחוף בארצות הברית: לאחר ביקור בסן פרנסיסקו המריא לסנט לואיס, חזר לסן פרנסיסקו, נחת בשיקגו וטס לאטלנטה.

המחזאי, שזה ארבע שנים בקירוב לא הועלתה שום יצירה שלו בישראל, זוכה לצפות עתה בהצגות בכורה של כמה ממחזותיו בערי אמריקה. בסן פרנסיסקו הוצג מחזה חדש שלו, שיועלה גם בלוס אנג'לס בחודש הבא; בשיקגו יוצג מחזהו "חבלי משיח", והשבוע הוא ניסה לקדם בתיאטרון אחר בעיר מחזה נוסף, "סתיו ימיו"; באטלנטה נכח בחזרות ראשונות ל"אהבה קשה" שיועלה שם בינואר הקרוב, ובין לבין הרצה באוניברסיטת ג'ורג' ואשינגטון בסנט לואיס וקיים משא ומתן עם הפבליק תיאטר בניו יורק לכתיבת מחזה על רצח העם ברואנדה ב-1993.

"אני נמצא כאן תקופה מוגבלת וחייב לנצל את הזמן", הוא כמעט מתנצל בשיחת הטלפון עמו, "קידום מחזות באמריקה זו עבודה מאוד קשה. רק בשנים האחרונות הצלחתי ליצור מספיק קשרים כדי להגיע אליהם".

אבל עם כל קשריו הטובים לרנר משתוקק להצליח דווקא בישראל, שמחזותיו שבים ונדחים בה לאחרונה. לרנר הוא מחזאי פוליטי - ז'אנר שיש לו ביקוש מעבר לים אך לאו דווקא בארץ. כאן הוא סופג לא פעם כינויי גנאי כמו עוכר ישראל.

מחזאים שותקים

כעת, בעיתוי מעולה - בעת ביקורו של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד בניו יורק - הועלה בתיאטרון גולדן-תרד בסן פרנסיסקו מותחן פוליטי פרי עטו, "בנדיקטוס", המתרחש ערב התקפה אמריקאית על מתקני גרעין באיראן.

בנדיקטוס הוא שמו של מנזר ברומא שבו מתרחשת עלילת המחזה. במנזר הזה נפגש סוחר נשק ישראלי עם איאתוללה איראני ומציע לו עסקה: נשק בתמורה לשחרור אחותו הלכודה בידי משמרות המהפכה בטהראן. האיראני אינו מעוניין בנשק, הוא מעוניין בקשר עם האמריקאים. הישראלי מבטיח לו קשר עם הפנטגון. אלא שהחשדנות ההדדית גדולה מדי והעסקה אינה יוצאת אל הפועל. המשא ומתן מתפוצץ יממה לפני המתקפה האמריקאית.

ההפקה היא פרי שיתוף פעולה של לרנר עם יוצרים איראנים גולים המתגוררים בארצות הברית - המפיקה היא טוראנג' יגיאזריאן והבמאי מחמוד קרימי חקאק - בתיווכה של הדרמטורגית האמריקאית-היהודייה רוברטה לויטוב. כבר בפגישת ההיכרות עמם ב-2003 הציע לרנר לעסוק בנושא הגרעין האיראני.

מי הקהל שבא לצפות בהצגה?

"להערכתי, שני שלישים מהצופים הם איראנים-אמריקאים, השאר היה קהל אמריקאי רגיל. בסן פרנסיסקו יש קהילה גדולה של איראנים. זוהי קבוצת אוכלוסייה שלא הכרתי קודם לכן. מדובר באנשים שברחו אחרי המהפכה האיסלאמית באיראן ב-79', הם חיים באמריקה אך מתגעגעים לאיראן".

האם ביקורו של אחמדינג'אד הועיל להצגה?

"הביקור המתוקשר תרם לעניין של הציבור בהפקה, אבל זו רק התוספת, לא המהות. המחזה מנסה לבחון שאלות כמו ההכרח של איראן לפתח נשק גרעיני והאפשרויות של המערב להתמודד עם הנשק הגרעיני באמצעות משא ומתן; הוא בודק את שאלת האנטישמיות באיראן, והשאלה החשובה ביותר שהוא מעלה היא הלגיטימיות של משטר האיאתוללות האיראני".

ומה הן התשובות על פי המחזה?

"התיאטרון לא נועד לתת מרשם לתוכניות פוליטיות, אבל הוא מנסה להצביע על הסכנה שאנחנו חייבים להתמודד אתה, והוא עושה זאת באמצעות תיאור הקטסטרופה שתתרחש אם לא נטפל בסכנה. מי שמאשים אותי בתמימות הם בעיקר אלה שמרוב חרדה ושנאה נעשו עיוורים לתהליכים באיראן. מי שמזהה את איראן רק עם אחמדינג'אד מתעלם מזרמים רפורמיסטיים עמוקים הקיימים באיראן וזקוקים ללגיטימציה מן העולם המערבי כדי להתחזק. במידה רבה 'בנדיקטוס' הוא מחזה אזהרה".

אתה באמת מאמין שהתיאטרון יכול להשפיע על תהליכים פוליטיים?

"היכולת של תיאטרון לשנות מצבים מוגבלת. ולמרות זאת, אני מאמין שהתיאטרון יכול ליצור שינויים תת-קרקעיים, שיכולים להביא לשינוי פוליטי. לתיאטרון הישראלי יש תרומה חשובה לעובדה שהחברה הישראלית כיום מוכנה לקבל מדינה פלשתינית, גם בזכות מחזות שנכתבו מאז 67' בידי מחזאים כמו חנוך לוין, יהושע סובול, יוסף מונדי והלל מיטלפונקט. לצערי, תרומתם של מחזאים לתהליכים הפוליטיים המתרחשים בימים אלה איננה רבה. רבים מדי שותקים. רבים מדי עוסקים בנושאים אחרים. ייתכן שעייפו מן העיסוק בפוליטי, או נואשו ממנו".

"בוגד, שקרן"

לרנר, בן 58, נשוי ואב לשני בנים חיילים, הגיע אל העיסוק בתיאטרון בשלב מאוחר יחסית בחייו. הוא סיים לימודי תואר ראשון במתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית והתכוון להיות מתמטיקאי. מלחמת יום הכיפורים ב-1973 שינתה את תוכניותיו. "התחילו ההפגנות של מוטי אשכנזי, הצטרפתי אליהן והחלטתי לעזוב את לימודי התואר השני במתמטיקה", הוא מספר. "באותה תקופה היתה לי חברה שלמדה תיאטרון באוניברסיטה העברית והלכתי ללמוד אתה. מלחמת יום כיפור יצרה בי את הדחף להיות אדם פוליטי והתיאטרון התגלה כאמנות פוליטית אפקטיווית".

את הגילוי הזה מימש בין השאר ב"קסטנר", שהועלה ב-1985 בתיאטרון הקאמרי והביא את לרנר למודעות ציבורית. המחזה, שעסק בשאלה אם ישראל קסטנר היה מושיע של יהדות הונגריה במלחמת העולם השנייה או אדם שמכר נשמתו לשטן הנאצי, הצליח מעל המשוער. עם זאת, לרנר סבור כי "המחזה היה גדול בכמה מידות מהיכולת שלי לכתוב באותן שנים. זו הסיבה שעשר שנים אחר כך כתבתי את התסריט לדרמת הטלוויזיה 'משפט קסטנר', כדי לסיים בעצם את תהליך הכתיבה". דרמת הטלוויזיה הזאת, בבימויו של אורי ברבש, זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע. וטלוויזיה.

בתיאטרון עורר לרנר תשומת לב, מחזותיו חוללו לא אחת שערוריות בשל האמירות הפוליטיות שבהם. "חבלי משיח" (שהוצג בתיאטרון הקאמרי) עסק בהתנחלות בשומרון שאנשיה מפוצצים את המסגדים שעל הר הבית; "פולארד" (גם הוא בקאמרי) העמיד במרכזו את היהודי האמריקאי שהורשע בריגול למען ישראל; "הנאהבים והנעימים" (הבימה) סיפר על שני תלמידי ישיבה שאינם מצליחים לממש את אהבתם האסורה; "חייל שב הביתה" (צוותא) תיאר את קורותיו של חייל שהיה מעורב ברצח פלשתינאים.

אלא שהציבור נרתע ממחזותיו ועם הזמן הם הוצגו פחות ופחות בארץ. תיאטרונים דחו אותם או נזהרו בהעלאתם. הקאמרי הזמין מלרנר מחזה ושמו "רצח רבין", העוסק ברצח ראש הממשלה מנקודת מבטם של נפגעי הלם קרב, אך לא הציג אותו. "אני לא רואה בעתיד הקרוב תיאטרון שמעוניין בו", מצר לרנר.

גם "ארוחה עם אבא", שדן בגירוש ערבים מן הארץ ב-48', נדחה על ידי שני תיאטרונים; תחילה דחה אותו תיאטרון חיפה, שהזמין את המחזה ב-2004, ואחר כך הקאמרי שאמור היה להציגו בשנה שעברה. "למעשה, המחזה בקאמרי כבר לוהק", מספר לרנר, "והתחיל תהליך של עבודה, אבל חודש לפני תחילת החזרות פרש עודד תאומי מההפקה מסיבות פוליטיות, והמחזה נפל. פרסום דבר פרישתו הביא לגל של גידופים וכינויי גנאי בבלוגים באינטרנט. טענו שאני משכתב את ההיסטוריה, שאני שונא ישראל, בוגד ושקרן. זה כמובן לא מרפה את ידי. מובן שאנסה לקדם את המחזה בחו"ל".

חטוטרת המנויים

בחו"ל לרנר אכן זוכה לתיקון, ומחזותיו מתקבלים באהדה גוברת. "רצח רבין" הועלה בהיילברון שבגרמניה ובבולטימור שבמרילנד, ארצות הברית. לרנר סבור כי העניין בו נובע מכך ש"הוא עוסק בסבל האנושי בזמן מלחמה שנוצרת בגלל קנאות, גזענות ופאשיזם. רק השבוע היו שתי פרזנטציות של המחזה בעיר ליון בצרפת, ושמעתי מאנשים שהציגו אותו, שגם הצרפתים ראו את האלמנטים האוניוורסליים שלו". גם "קסטנר" הוצג בהיילברון, "חייל שב הביתה" הוצג בסן פרנסיסקו, "חבלי משיח" ו"הנאהבים והנעימים" בוואשינגטון - רשימה חלקית.

"הנאהבים והנעימים", שנכתב בשיתוף ישראל זמיר והועלה ב-2004 בהבימה, היה המחזה האחרון של לרנר שהוצג בישראל. הוא מספר כי בשנים האחרונות התפרנס מכתיבה לקולנוע ולטלוויזיה וכמרצה לכתיבת מחזות בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב.

מהי תגובתך לטענה שהמחזאות הפוליטית הישראלית המוצגת בחו"ל מחזקת את ידיהם של שונאי ישראל?

"זוהי טענה הנובעת מבורות. צופי תיאטרון בעולם מעוניינים להבין את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שהוא אחד הסכסוכים המשפיעים ביותר בעולם. המחזות שמבקרים אותנו כחברה מוכיחים בכל העולם שהחברה הישראלית היא חברה פלורליסטית, שיש בה זרמים הבוחנים את עצמם, עוברים תהליך של חשבון נפש ומחפשים תיקון.

"מהניסיון שלי, אחרי עשרות הפקות בחו"ל, אני חושב שהתרומה של המחזאות הזאת לדימוי הישראלי היא אדירה, כי המחזות מציגים את החברה הישראלית כחברה בוגרת, פתוחה, בשלה, שמתקיים בה ויכוח פנימי. זה מבדיל אותה אפילו מחברות מפותחות כמו ארצות הברית, שבה הוויכוח הפוליטי אינו מגיע לתיאטרון. הם מקנאים בנו שאנחנו מביאים את הוויכוח הפוליטי לתיאטרון".

אבל התיאטרון הישראלי הוא אסקפיסטי הרבה יותר מאשר פוליטי.

"התיאטרון הישראלי הוא תיאטרון פחדן שרואה עצמו חלק מהקונסנזוס. הוא תיאטרון שמפחד לנקוט עמדה רדיקלית. יש לזה סיבות ובראשן ההתמסחרות שלו; הוא נעשה מחויב למאות אלפי מנויים, שנהפכו לחטוטרת שאינה מאפשרת לתיאטרון להתרומם".

אתה חש תסכול מהאופן שבו מחזותיך מתקבלים כאן?

"בוודאי. עם זאת, המחויבות שלי לאמנות התיאטרון איננה קשורה בתסכול. למרות התסכול לא אפסיק לכתוב ואמשיך להיאבק, ואני לא רואה את עצמי מתפשר. אני רואה את עצמי חלק מהחברה הישראלית, תמיד אמשיך לחיות בארץ ולכתוב על הארץ. את 'רצח רבין' ו'בנדיקטוס', שעלו בחו"ל לפני שהוצגו בישראל, אמשיך לנסות להציג כאן, עד שיום אחד ייווצר סדק בחומה הזאת".

מחזה אחד של מוטי לרנר בכל זאת אמור לעלות כאן: בעונה הבאה יציג תיאטרון גשר את "מלכות חולפת", שבמרכזו המשורר היינריך היינה. לרנר אומר שהוא מזדהה במידה רבה עם דמותו של המשורר, שנאלץ לגלות ב-1831 מגרמניה לפאריס ובה חי עד יומו האחרון וביקר את המשטר במולדתו. "בעיני, היינה היה מראשוני הכותבים הפוליטיים ואולי מהחשובים שבהם", הוא אומר. "היינה משקף את החובה שיש לכותב, סופר, מחזאי, להיות קול רדיקלי ששואף לתיקון חברתי ופוליטי. אני שואף לנהוג כמוהו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ