בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פועלת במה

83 שנות משחק זיכו אותה בשיא גינס, ועדיין חנה מרון גונבת את ההצגה, הפעם ב"אורזי מזוודות" של חנוך לוין. בראיון עמה היא מספרת על ילדותה באירופה; על שאיפתה הגדולה בצעירותה להיות פקידה בחברת החשמל; וגם על הריב עם אסי דיין, נטישת ההצגה יחד עם אורנה פורת, הנתק מיוני רכטר, הרצון להמשיך לעבוד - והמחשבות על הסוף

55תגובות

היא חוצה את הבמה, מימין לשמאל ובחזרה, שוב ושוב. לאורך ההצגה כולה היא אומרת מלה אחת בלבד, זיגי, שם נכדה של הדמות שהיא מגלמת. ובכל זאת, חנה מרון גונבת את ההצגה. זהו כישרון השמור רק לשחקן גדול.

זה קורה ב"אורזי מזוודות", מחזהו של חנוך לוין המועלה עתה בתיאטרון הקאמרי ומוגדר כקומדיה אוורירית בת זמננו שכל 20 דמויותיה מאוד לא מאושרות. מרון מגלמת את בובה, אמו של מוניה, שהלכה לאיבוד.

לשמע המחמאה מרון מחייכת, שולפת בהנאה ביקורת שכתב ב"עכבר העיר" יובל בן עמי וקוראת: "האם הגיוני שבחור בגילי יהיה מאוהב באשה בת 88?"

כן. כשמדובר בחנה מרון, זה הגיוני. אולי משום שהיא לא נזקקת עוד, כבעבר, למסכות והעמדות פנים, אולי גם בזכות ההומור שלה הרווי בציניות.

האם המבקר צדק ואת בת 88?

יובל טבול

"אני בת 77 וחצי. אבל אני לא מרגישה את זה, אם אפשר לומר ככה, כי אני עובדת, יש לי מזל.

"אני בגילו של שמעון פרס", היא מוסיפה. באחת ממערכות הבחירות שבהן התמודד היא אף נכללה ברשימתה של מפלגת העבודה לכנסת, במקום האחרון.

היום תקבל מרון בקאמרי פרס שחקנית מצטיינת על הופעתה ב"אורזי מזוודות". השבוע גם נודע כי הוכרה כשיאנית גינס: היא השחקנית שצברה לזכותה את מספר השנים הרב ביותר על הבמה.

בפעם האחרונה הופיעה על בימת התיאטרון לפני שמונה שנים, בהצגה "הדודה ואני", שלא היתה מפסגת יצירתה. מרון עצמה אומרת ש"אין צורך לזכור אותה במיוחד". אחר כך חלפו השנים, עד שיום אחד צילצל הטלפון. "פתאום פנו אלי ואני היססתי, כי הרבה שנים לא שיחקתי, ואני כבר ככה הרגלתי את עצמי לחשוב שאני על במה כבר לא צריכה להיות", היא אומרת.

"בכל זאת קראתי את המחזה, ולהגיד את האמת, אני לא בדיוק ממעריצותיו של חנוך לוין, לא שיחקתי אף פעם במחזה שלו ולא השתגעתי במיוחד על המחזות שלו, בעיקר הגדולים שהם פומפוזיים. אבל קראתי את המחזה וראיתי שני דברים: אלף, אין כמעט טקסט, וזה כבר טוב. כי בגילי להתחיל להתעסק עם זה; אני אומרת את זה בחצי חיוך כמובן. ואחר כך חשבתי, למה לא, מה יש?! וזה הפך לחוויה מהנה ביותר. הבמאי אודי בן משה הוא פשוט חמד, גם כאדם וגם הדרך שבה הוא עובד עם שחקנים".

מה מיוחד בשיטת העבודה שלו?

"הוא לא כופה את עצמו בכלל, הוא אפילו לא מדריך, הוא נותן לשחקן להביע עצמו ואחר כך מדברים ומעירים, ואז הוא מציע, והוא עושה את זה בצורה מאוד נעימה. אצלי זה מאוד הצליח. עבדנו על כל כניסה שלי לבמה כאילו מדובר באיזה מונולוג".

האם את שותפה לדעתי שהשחקנים בהצגה צועקים והדיקציה שלהם בעייתית?

גדי דגון

"אני לא רוצה לעשות ביקורת על החברים שלי, אבל יש משהו במה שאת אומרת. זה משהו ישראלי שמאפיין את התיאטרון בשנים האחרונות. בכלל צועקים על הבמה, גם בהצגות אחרות שראיתי".

איך מתכוננים לתפקיד כזה ללא מלים?

"אני לא מאלה שעושים כל מיני תהפוכות בשביל להיות מישהו אחר. אני תמיד אני. ואת האשה הזקנה הזאת של לוין יש לי, במיוחד בגילי כיום. אני לוקחת מעצמי, אני לא עושה אימפרוביזציות. אם אני צריכה לשחק אותה אז זו אני".

איך היה לחזור לבמה אחרי היעדרות ממושכת?

עוד כתבות בנושא

מרון משיבה בעיניים בורקות: "אני מרגישה שייכת. זו האמת. הזכרת את 'הדודה ואני' ששיחקתי, שזה לא היה מוצלח, אבל אני אהבתי את הדודה המסכנה הזו. כשאני על הבמה אני מרגישה שמחה כזו. המקצוע הזה, אני אומרת לך (מרון מתמוגגת) - זה דבר נפלא. זה מחזיק אותך בחיים.

"אתמול בהצגה חשבתי על זה. באתי לתיאטרון בערב וקרה שהייתי קצת 'קווץ''. ופתאום חשבתי: איזו טיפשה את, את עומדת על הבמה וחברים מסביבך, ומחר יש לך אינטרוויו. עוד מתעניינים בך, מה את רוצה? אמנם, התיאטרון כבר לא בדיוק כמו שהיה מבחינת האווירה, אבל אני יודעת שהקהל אוהב אותי וגם התפקיד הפך, בעצם, בזכותי, לתפקיד שגונב את ההצגה. אין מה לעשות. זה לא בכוונה, אבל זה המצב. בכלל, היה לי מזל לשחק בהצגות שהקהל אהב".

כל כוחותי ומרצי

קצת קשה להאמין, אבל בנעוריה השתוקקה מרון להיות דווקא פקידה בחברת חשמל, כפי שרצה אביה. זה גם היה המרד שלה באמה, רוזה, שמרון מכנה "אשה איומה ובלתי נסבלת" ואשר דחפה אותה לכיוון המשחק.

לתפקיד הפקידה התכוננה מרון ברצינות האופיינית לה. למדה שיעורי פקידות בבית הספר פיטמן וניסחה מכתב נוגע ללב לחברת חשמל בבקשה לקבוע לה ראיון עבודה.

"אני מבקשת בזה לקבל את תשומת לב לבקשתי זו לקבלת עבודה במוסדכם", כתבה מרון, אז מאירצ'ק, ב-20 ביוני 1941. "עליתי ארצה ב-1933, ביקרתי כאן בגימנסיה בן יהודה, הלימודים בגימנסיה זו היו כלליים כרגיל בגימנסיה, באופן כזה אין לי לצערי שום ידיעות מסחריים, אולם כנגד זה אני שולטת בעל פה ובכתב בשפות כדלקמן: עברית, גרמנית, אנגלית, צרפתית והונגרית. ייתכן שידיעות אלה יהיו מעטות בעיניכם אולם מוכנה אני לתת כנגד את כל כוחותי ומרצי, את כל התעניינותי, למוסד ובזמן מועט אהיה לכם לעזרה אמיתית... מקווה אני שתענו בחיוב על בקשתי זו".

היא לא התקבלה לעבודה בחברת החשמל. תשובתם היתה: "עושה רושם טוב, אך לא יודעת חשבונות". כך הסתיימה קריירת הפקידות שלה עוד לפני שהחלה, אבל התיאטרון הישראלי הרוויח. "הייתי אז בת 17 ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי", היא נזכרת.

אחד הרגעים המאושרים בחיי

היא מתגוררת בתל אביב בדירה מוארת ונאה שעיצב בנה, האדריכל אמנון רכטר. על קירות הסלון תלויים ציורים של לאה ניקל, רפי לביא, מנשה קדישמן, נחום גוטמן ואחרים. חלון הסלון משקיף אל הקיר המערבי המנצנץ של בניין הבימה המחודש ואל רחבת הכיכר שלפני היכל התרבות - שבעלה המנוח יעקב רכטר היה ממתכנניו, יחד עם אביו זאב רכטר ודב כרמי. כאן השתכנה אחרי מותו של רכטר לפני עשור; עזבה את ביתה בהרצליה פיתוח ועברה לעיר הגדולה.

"גדלתי בתל אביב כל השנים", היא אומרת, "וכשהתחתנו והייתי בהריון עם אמנון בחודש תשיעי נכנסנו לבית בהרצליה. קרוב ל-40 שנה התגוררנו שם. כשיעקב נפטר, לא היה טעם להיות שם לבד, בבית הגדול. זה הפחיד אותי. היו פעמיים פריצות. זה היה בית מלא חיים ואני הייתי בעלת בית מוכשרת שיודעת לארח. הכישרונות האלה לא נדרשים ממני יותר. הילדים מתגוררים פה בעיר, אז באתי הנה לפני שלוש או ארבע שנים. לפני כמה ימים באו ילדי אמנון ועפרה וסיפרו שהולכים להרוס את הבית בהרצליה ושהם הולכים להיפרד ממנו. אני לא הצטרפתי. יש לי יותר מדי זיכרונות".

מה דעתך על בניין הבימה המשופץ שנשקף מחלונך?

"אני חושבת שזה איום, שזו קופסה גועלית, אטומה לגמרי, עם קיר לבן ונצנצים. חוסר טעם".

בשנים האחרונות, כשלא שיחקה על בימת התיאטרון, הופיעה מרון בערבי קריאת שירה בבית ביאליק בתל אביב ובתיאטרון הרצליה, בהם ערב אלתרמן וערב ברכט, וכן ביימה בבית צבי. היא אוהבת ספרות ושירה - תמיד חלמה ללמוד תחומים אלה באוניברסיטה אך התנאים לא איפשרו לה; היא גם אוהבת לכתוב, אך השלימה עם העובדה שכבר לא תכתוב את הרומן הגדול של חייה. כיום היא נהנית לכתוב פזמונים למשפחה ולחברים לרגל אירועים.

"אתמול חשבתי על זה שאין לי מה להתלונן, אבל האמת שיש קצת בדידות, אני בכל זאת די בודדה", היא אומרת ומתחילה להגיד דבר מה אך עוצרת עצמה: "לא, אני לא אגיד את זה". אני מפצירה בה שתגיד ומרון מתרצה: "טוב, נו, לפעמים אני חושבת שאם היה לי איזה מחזר או משהו כזה, זה היה נחמד".

איך את מעבירה את הזמן?

"אני חיה. אני הולכת, אני רואה דברים, אני קצת כותבת, יש לי משפחה נחמדה: יש לי בן נפלא, אמנון, שיש לו היום יום הולדת, ויש את בתי עפרה שאני כל כך גאה בה, דוקטור לפילוסופיה. אחד הרגעים המאושרים של חיי היה כשנסעתי להרווארד, לראות את בתי מקבלת את הדוקטורט, ד"ר עפרה רכטר. רק אתמול ישבנו פה ושתינו ודיברנו, היא מקסימה, חכמה ומוערכת. עובדת באוניברסיטת תל אביב וגם נוסעת הרבה. אנחנו מאוד קרובות. ויש את דפנה כמובן שמסובכת קצת, אבל בסדר. ויש לי שלושה נכדים: תאומים, בן ובת, שהביא אמנון ונכדה של דפנה".

בתך דפנה, שחקנית מוכשרת, החליטה להפסיק לשחק. את תומכת בהחלטה שלה?

"ממש לא. היא לא שאלה אותי. אני חושבת שהיא עשתה ועושה שטות. היא מאוד מוכשרת. שחקנית נפלאה. משהו עובר עליה, או עבר עליה, והיא לא רוצה לשחק יותר. אני אף פעם לא דחפתי אותה לזה. ממש לא. גם יעקב לא - אף פעם לא התערבנו. לבית צבי היא הלכה מרצון.

"היא מקסימה והיא מוכשרת והיא חכמה והיא טיפשה בצורה בלתי נסבלת עם מה שהיא עושה עם החיים שלה. אין לי הסבר אחר. מה היא עושה כיום? תהרגי אותי אם אני יודעת. היא מנגנת על סקסופון, מוסיקה. היא לא מתקרבת אלי. אני רואה אותה מעט מאוד. וגם את הנכדה זואי שהיא בת 13, בגיל של בעיות, אבל ילדה מקסימה. אין מה לעשות. כל אחד אחראי לחיים שלו".

את יוני רכטר (בנו של יעקב רכטר מנישואיו הקודמים) את לא מזכירה.

"יוני? אין לי קשר עם יוני. זה הוא ניתק את הקשר, לא אני. יוני היה הרבה בבית שלנו, מגיל שבע. הוא היה האח הגדול, ואמנון תמיד העריץ אותו ואני אהבתי אותו מאוד. היחסים היו טובים. אבל אחר כך, כשיעקב נפטר, נוצר איזה קרע".

את יעקב רכטר פגשה מרון לראשונה במלון השרון בהרצליה פיתוח. "ישבתי שמה למנוחה עם ספר וישב שמה בחור, נורא רזה, כזה רזה שלא ראיתי בחיים שלי, וגם הוא היה עם ספר".

מה עשית במלון השרון עם ספר?

"כזאת אני. הולכת לנוח עם ספר. הייתי בבריכה. חייכנו ודיברנו ולא היה שום דבר בינינו. הוא כבר היה נשוי עם שני ילדים קטנים. לא עלה בדעתי להיכנס אתו לשיחה. אבל בגלל הספרים חייכנו ודיברנו קצת, ואז באו אשתו והילדים לקחת אותו והם נסעו. לא ראיתי אותו שנה שלמה ולא ידעתי מי הוא. אבל הכרתי את אבא שלו, את זאב רכטר הזקן מכסית, הרבה לפני שהכרתי אותו. ואז במקרה, באיזה מסיבה אצל רכטר, הוא היה והתחיל בינינו משהו. היינו נשואים 45 שנה".

אי אפשר לדבר על רכטר מבלי להזכיר את היכל התרבות הסמוך לביתה. מרון מתנגדת כמובן לשיפוצים שנעשים שם כעת ושותפה לדעתו של בנה אמנון שזה הרס של ארכיטקטורה גדולה. "לא מדברים על זה שאת היכל התרבות בעצם בנה יעקב רכטר", היא אומרת. "הוא נסע לאמריקה והביא מה שצריך ועשה את הסקיצות של הפנים. את הבניין הנפלא הזה עשה יעקב רכטר ושלא יגידו שלא. מדברים על האקוסטיקה. שטויות. האקוסטיקה מצוינת. בפתיחת ההיכל זובין מהטה נישק את יעקב וליאונרד ברנשטיין בירך אותו. היתה חגיגה, ויעקב היה הנסיך של החגיגה הזו".

אלדין והשודדים

בברלין ב-1923 נולדה חנה מאירצ'ק. ילדת הפלא הקטנה החלה להופיע בגיל חמש בתיאטרון, בקולנוע ובתסכיתי רדיו: היא היתה אצבעוני של האחים גרים, והמלאך המגן ב"החייל האמיץ" של האחים גרים, והמלאך גבריאל בתיאטרון של ברלין, והילדה בסרטו של פריץ לאנג "עיר מחפשת רוצח", ופצפונת במחזהו של אריק קסטנר "פצפונת ואנטון" בבימויו של גוטפריד ריינהרדט - רשימה חלקית.

פרמיירה אחר פרמיירה, כך עד גיל תשע. ולימודים? "אמא רשמה אותי לבית ספר מיוחד. הילדים שלמדו שם היו למשל ילדי השגריר הצרפתי בברלין. מכיוון ששיחקתי עם גדולי התיאטרון של ברלין אמא הצליחה להכניס אותי לשם. הלימוד היה שם בשיטת מונטסורי, שיטה המתייחסת לנטיות לבו של הילד. בבוקר המורה היתה שואלת: מה את רוצה ללמוד היום? אולי נעשה קצת חשבון היום. זה היה בית ספר מצוין, ולמדתי שם שפה נוספת בגיל צעיר מאוד. האהבה שלי לקריאה החלה להתפתח בזכות בית הספר הזה".

בהיותה בת תשע עזבו את ברלין. אביה יצחק מאירצ'ק, חשמלאי במקצועו, נסע לארץ ישראל לעבוד בחברת החשמל. "כשהיטלר התחיל את כל העסק, אבא שלי תיכף הבין שזה לא הולך להיות טוב", היא מספרת, "והוא חיפש מקום שיוכל לעבוד ולפרנס אותנו. הוא לא היה ציוני, אבל פנה לחברת חשמל בארץ וקיבל סרטיפיקט כאיש מקצוע וכך הגיע לכאן".

האם רוזה לא רצתה לעלות לארץ, "אמרה שלמקום של מדבר וגמלים, היא לא תלך". היא ובתה נסעו לפאריס ושהו בה שנה - השנה הקשה ביותר בחייה של מרון. היא חוותה שם רעב, פליטות, בדידות.

"הייתי בת תשע וחצי וניהלתי את החיים של שתינו, של אמי ושלי", היא מספרת. "אמא לא ידעה צרפתית, הקשרים שלה עם עולם התיאטרון לא עבדו. היא חשבה שבפאריס אני אמשיך את הקריירה, אבל זו כבר היתה תקופה שלא רצו מהגרים בפאריס. אני שיחקתי פעם בסטודיו שאנז אליזה ב'אמיל והבלשים' ובתיאטרון פונטיין, אבל הגענו עד פת לחם ממש. אבא כתב שנבוא, ואמא לא רצתה.

"היא מצאה איזו משפחה מהונגריה שהיתה להם מכבסה, ואני הייתי הולכת מבית לבית בפאריס עם פנקס כתובות ומבקשת שייתנו את הכביסה למכבסה הזאת. כשהתרוצצתי בין הבתים אמא שלי ישבה במלון קטן על יד המדלן. אני נזכרת שהיתה משפחה אחת, דה-רוברה, זוג ללא ילדים, שהתאהבו בי ורצו לאמץ אותי. אמא שלי היתה מוכנה, אבל בתנאי שיאמצו גם אותה. גם כשהיינו בארץ היא כתבה להם, כי חשבה שאולי יצילו אותה מהמקום האיום הזה".

לישראל הן באו בסוף 1933, באונייה "מרייט פאשה". "אני זוכרת סירה קטנה שהגיעה מהחוף ביפו לאונייה ועליה איזה דמות שנראתה כמו אלדין והשודדים. הוא תפס אותי והניח אותי על אדמת יפו, ואני הרגשתי שאין דבר יותר נפלא בעולם, שהחיים שלי מתחילים עכשיו".

המשפחה השתכנה בחדר בדירת שלושה חדרים ברחוב רש"י בתל אביב והאם רוזה בישלה לשכנים בחדרים האחרים לצורכי פרנסה. "היא לא הסתגלה לארץ והיתה אומללה כאן כל החיים. בסוף הורי התגרשו. כיום יש לי קצת מצפון לא נקי לגביה, כי רצתה ממני קצת אושר ואני לא נתתי לה הרבה".

כעסת עליה?

"כן".

רוזה מאירצ'ק מתה בשנת 1970 בבית אבות ברעננה, יום לאחר פציעתה של מרון בפיגוע במינכן. מרון שנאבקה על חייה לא ידעה שאמה הלכה לעולמה.

פגישה עם מלך שמן

חנה מרון מעולם לא למדה תיאטרון, חוץ מחודשים ספורים בסטודיו של הבימה, שם סבלה למדי. אחרי שגילמה תפקידים לצד גדולי השחקנים בגרמניה, המפגש עם סגנון המשחק הרוסי ששלט בהבימה היה לה מוזר. "זה היה הבימה של סטניסלבסקי, וכל האטמוספירה היתה של ברטונוב ורובינא", היא אומרת.

היא היתה אז כבת 18. "אני זוכרת את השיעור הראשון שלי שם. היו איזה 12 איש, בהם יוסי ידין, אברהם ניניו, עדה טל, ואמרו לנו ללכת בעיגול ולהיכנס לטראנס, ומי שמרגיש שהוא מתמלא שייצא מהעיגול ויעשה משהו. אז הלכתי והלכתי והלכתי, וכל כך רציתי להתמלא, ולא הצלחתי. למזלי פרצה מלחמת העולם השנייה והלכתי לצבא הבריטי".

את הקריירה הבימתית שלה חידשה דווקא שם. תחילה שירתה ביחידת הנשים, האי-טי-אס. היא פינטזה להיות נהגת אף על פי שלא ידעה כלל לנהוג, כי "בעיני רוחי ראיתי עצמי דוהרת על ג'יפ במדבר עם מונטגומרי". הפנטסיה הזאת לא מומשה, ובמקום זאת היא נהפכה סוף-סוף לפקידה. "ישבתי בתל אל כביר, בתוך מחנה עצום של אלפי חיילים בריטים, ואחר כך העבירו אותי לקהיר", היא מספרת. "שם ראיתי את פארוק המלך השמן בנשף שהגעתי אליו עם משפחה יהודית במקום".

אחרי כן הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, שנשאה את השם "מעין זה". בין השאר היה שם גם אליהו גולדנברג, אביו של דודו טופז. הם שרו בעברית, נסעו ברחבי ארץ ישראל לכל מקום, בכל מזג אוויר. "זו היתה חוויה של כמעט שנתיים, עד היום אני מתרגשת מזה. היה משהו נחמד ואבסורדי בדבר, אבל אהבו אותנו. עשינו כל מיני סקצ'ים של שולמית בת דורי ושירים של זעירא ומוסיקה של צבי בן יוסף. שם פגשתי שוב את יוסי ידין ובסוף גם התחתנו, בטיפשותנו הרבה. אבל זה לא החזיק הרבה זמן".

בתום השירות הצבאי חזרת להבימה?

"כשחזרנו, חשבנו שיקבלו אותנו בתרועות, כי זה מה שהבטיחו לנו בהבימה כשהתגייסנו. נאדה, לא רצו לראות אותנו. ואז פגשנו את פפו" - יוסף מילוא, ממייסדי התיאטרון הקאמרי.

הקאמרי היה בשלבי הקמה. ידין ומרון הצטרפו למייסדים. אחרי שלוש שנים נפרדו כזוג, אך חברו כשחקנים לקאמרי. מרון היתה שחקנית הלהקה, חברת ועדת הרפרטואר וחברת הנהלה עד לפרישתה מהתיאטרון ב-1980.

הקאמרי היה אז תיאטרון צעיר, מודרני, משוחרר מהרוח הרוסית שאיפיינה את הבימה. מילוא ביים את מרון ב-12 הפקות שונות שהעלה הקאמרי בחמש שנותיו הראשונות. שניים מתפקידיה - אליזבת ב"נערת הפקר" (1947) ומיקה ב"הוא הלך בשדות" (1948) - הציבו אותה כשחקנית הבולטת של הדור החדש בתיאטרון, שנחשב לתשובה הישראלית להבימה.

מרון היתה ונשארה שחקנית הקאמרי, חוץ מכמה בגידות קטנות עם הבימה, כמו "מרי סטיוארט" בבימויו של אולג פרייטג.

השחקנית הזאת, שמעולם לא למדה משחק ובצעירותה אף העדיפה להיות פקידה בחברת החשמל, גילמה קרוב ל-100 תפקידים בתיאטרון הישראלי. אלה זיכו אותה בשלל פרסים, בהם שלושה פרסי כינור דוד, פרס הרצל, תוארי דוקטור כבוד מאוניברסיטת תל אביב ומהאוניברסיטה העברית בירושלים, וגולת הכותרת - פרס ישראל באמנות התיאטרון (1973).

מרון היא שחקנית מדויקת, מחמירה עם עצמה, בעלת נוכחות בימתית מהפנטת, המרתקת אליה את הקהל גם כשהיא מגלמת דמויות מחרידות וגם בדמויות מצחיקות. מקולה המיוחד, הגבוה, בעל הדיקציה המושלמת, היא משכילה להפיק גוני גוונים כרצונה; "שחקנית של ראש ואינטואיציה", כפי שהגדיר אותה הפרופ' גד קינר.

רבות מדמויות הנשים הנודעות בדרמה העולמית קיבלו את חותמה האישי. היא היתה מדיאה בלתי נשכחת במחזה של סנקה בבימויו של יוסי יזרעאלי ב-1971. במשך השנים היא גם היתה רוזלינד ב"כטוב בעיניכם", מריה ב"לילה ה-12" וביאטריס ב"מהומה רבה על לא דבר" - באלה הוכיחה כישרון קומי שהעלה את שלושת תפקידיה השייקספיריים לדרגת פנינים משחקיות, כפי שציין הפרופ' אברהם עוז בספר על אודותיה שהוציאה לאור הגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. והיא גילמה את שלוש הדמויות הגדולות של איבסן, נורה ב"בית הבובות", הדה גבלר במחזה הנושא את שמה והלנה אלווינג ב"רוחות" - תפקידים שהביקורת המקצועית הרעיפה עליהם שבחים יוצאי דופן.

מרון אינה מנסה כעת להציג עמדה מזויפת של צניעות: "אני לא צנועה באופן חולני או משהו כזה. כן, עשיתי הרבה ועוד ידי נטויה, מה שנקרא".

קשה להימנע מהשאלה, איזה מתפקידיה היא אוהבת יותר מכל. "אני תמיד אומרת שאין לי תשובה לזה, אבל זה כמובן לא נכון", היא משיבה. "זה תלוי מאוד באיזה מצב רוח אני נמצאת. אהבתי את אלייזה ב'פיגמליון', אהבתי הרבה מאוד קומדיות שעשיתי כי אני אוהבת להצחיק, וצריך לדעת איך להוציא בדיחה, ואהבתי את 'כולם היו בני' של ארתור מילר בבימויו של היי קיילוס. בספר של ארתור מילר הוא מזכיר אותי בתור אחת השחקניות ששיחקה את התפקיד".

האם היתה יריבות בינך לבין אורנה פורת, גם היא ילידת גרמניה, שלעתים הופעתן יחד על אותה במה?

"כל השנים ניסו לעודד איזו יריבות שלא היתה. היו לה המון תפקידים נהדרים, היא שחקנית נהדרת. זה היה איזה גימיק ש'העולם הזה' ניסה להדביק לנו, כששיחקנו ב'מרי סטיוארט' של שילר ב-1981 בקאמרי. אני שיחקתי את המלכה אליזבת והיא את מרי סטיוארט. וזו היתה הצגה נהדרת, דרך אגב.

"האמת היא שהיינו ידידות וגם השתובבנו. פעם אפילו ברחנו יחד מהצגה. אני חושבת שזה היה מחזה של נואל קוארד, 'רוח רפאים'. שיחקנו באיזה מקום, פתח תקוה או משהו כזה, הגענו למקום ולא היה חשמל. אז אורנה ואני אמרנו, אם עד שמונה אין חשמל, אנחנו בורחות. עמדנו וחיכינו ולא היה חשמל. בשעה שמונה בדיוק טסנו משם ואז נדלק החשמל. התחבאנו מאחורי השיחים ברחוב וראינו את המנהל מחפש אותנו. 'אורנה! חנה!' ולא היו אז פלאפונים. התחבאנו ולא חזרנו. אז לא היתה הצגה בגללנו. זה לא בסדר".

אתן שומרות על קשר?

"היינו בקשר עד לפני זמן קצר. אני חושבת שהיא הפסיקה לשחק, ואני עדיין פעילה".

כאשר מרון נפצעה במינכן בהתקפת טרור על מטוס אל על ב-1970, היא היתה בדרכה לאודישן בלונדון לתפקיד גולדה מאיר בסרט "כנר על הגג". לידה במטוס ישב אסי דיין. לפני זמן מה היא סיפרה שהוא לא עזר לחלצה והפקיר אותה פצועה בשטח.

מה קרה שם?

"בתחנת הביניים במינכן ירדנו מהמטוס לדרינק. ישבנו אסי ואני עם הטייס אורי כהן, והיה נחמד וצחקנו והתלוצצנו. ואז אמרו לנו לצאת מהשדה לכיוון האוטובוס שאמור היה להביא אותנו למטוס. ומה שאני זוכרת הוא שהתחלתי לרדת במדרגות ושמעתי קול: 'This is an attack, we are going to kill you'.

"היו שם, כנראה, שלושה, אבל אני זוכרת את העיניים של אחד מהם שהיו כחולות ויפות מאוד, והוא הביט ישר אלי, עם משהו ביד, כזה עגול, ואיך שאני ככה מסתובבת ולא מבינה מה הדבר הזה. היה פיצוץ, ואני התגלגלתי מהמדרגות והגעתי לקיר שבקצה שלו היתה הסקה.

"התחילה מהומה. ואסי שעמד על ידי, במקום לתפוס אותי ולקחת אותי אתו, ברח לבד. התעלפתי ואף אחד לא הבחין בי עד שעבר איזה מלצר שאמר בגרמנית: 'אלוהים אדירים, שם שוכבת עוד אשה'. הדם שלי היה שפוך על הרצפה.

"אולי זה נשמע הזוי, אבל כששכבתי שם כשהדם ניגר והרגשתי משהו אדום ודביק חשבתי על מדיאה, שהייתי באותם ימים בחזרות על המחזה. ואז מצאו אותי ולקחו אותי. למזלי, בית החולים היה קרוב".

מרון שבה לארץ לאחר שרגלה נקטעה. כעבור שנה חזרה לתיאטרון והופיעה ב"מדיאה" בקאמרי. הקהל שאג בהתלהבות ומרון נהפכה לסמל לאומי.

האם השלמת מאז עם אסי דיין?

"לא. כשאני סיפרתי את זה הוא כעס והוא כועס עד היום".

מאז היתה לפעילת שלום. בטקס החתימה על הסכם אוסלו, לפני 18 שנה, נמנתה מרון עם המשלחת הישראלית. באחרונה חתמה על היוזמה התומכת בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67', ובאירוע ההשקה של יוזמה זו, באפריל השנה בתל אביב, קראה את מגילת העצמאות. מפגיני ימין הגיבו בקריאות בוז, בהן גם "חבל שלא קטעו לך את שתי הרגליים".

לא, היא אינה מצטערת שחתמה. "בכל הזדמנות שאפשר לנסות לעבור את הגשרים האלה, צריך לעשות את זה", אמרה למרב מיכאלי ("הארץ", 22.4).

מה דעתך על הופעות התיאטרון בהיכל התרבות באריאל ובקרית ארבע?

"אני נגד הופעות באריאל וקרית ארבע, וגם חתמתי על העצומה. אני לא הייתי מופיעה שם, כי אלה שטחים כבושים ואני נגד הכיבוש. אני מעריכה שחקנים שלא מוכנים בשביל הופעה למכור נשמתם.

"עם זאת, אני לא אומרת שזה לא בעייתי. גם לאנשים שם מגיע שתהיה תרבות. אז שהם יעשו! יש שם בטח אנשים מוכשרים".

בסיום אחת ההצגות של "אורזי מזוודות" יצאה לקהל ודיברה בזכות שחרורו של גלעד שליט. זה צעד יוצא דופן בתיאטרון ואחדים בקהל זעמו. "הייתי עושה את זה יותר", מגיבה מרון, "אבל למחרת אמרו לי שאסור לעשות את זה בתיאטרון אז הפסקתי".

לאחת הפגישות עמה, בבית קפה תל-אביבי סמוך לביתה, מגיעה מרון בחולצת משי ומכנסיים שחורים. המראה שלה מוקפד, מראה של גברת אלגנטית. בעבר היתה לא פעם מוקד הן לביקורת והן לחיקוי בשל החליפות הגבריות שלבשה. היא לבשה בגדים בעיצובם של לולה בר, פיני לייטרסדורף וגדעון אוברזון, שאף עיצב בעבורה את התלבושות ל"מרי סטיוארט" בהבימה. עד היום היא אוהבת שופינג, אבל "אין לי כבר את הגוף ללבוש את הבגדים שאני רוצה".

כעת, בבית הקפה, נוכחותה של כוכבת התיאטרון אינה מעוררת תשומת לב מיוחדת, חוץ מפגישה עם מכר ותיק, הסופר יורם קניוק. אחת הצעירות בשולחן הסמוך מזהה את מרון מתוכנית הטלוויזיה "קרובים קרובים", אבל חברתה לשולחן אינה יודעת מי היא.

"הצעירים לא הולכים לתיאטרון", מגיבה מרון ליחס המביך מעט של הצעירות מהשולחן הסמוך. "כשהיתה ההפגנה הגדולה בשבת", היא מוסיפה ומספרת, "נסעתי במונית בסיום ההצגה והיה קשה מאוד לעבור. אבל כשראו אותי השוטרים הם זיהו אותי מ'קרובים קרובים' ונתנו לנו לעבור. אחרת הייתי מגיעה בבוקר".

בעבר דיברה על שחקנים כעל אליטה תרבותית. מה דעתה על מעמד השחקן כיום? "הממסד התרבותי כבר לא רואה את האמן כמייצג אותנו, את הווייתנו, או שחשוב לשמוע מה יש לו להגיד. הסתכלתי בטלוויזיה בשידורים של מפלגת העבודה לקראת הבחירות האחרונות - כל השנים הייתי מקורבת לחלק הזה של הממסד הפוליטי - ובתוך המפלגה אין אף אמן, זה מדהים. אפילו שלי יחימוביץ כזו - אין לצדה אף אמן משום סוג שהוא. זה מאוד מאכזב אותי. מצד שני, זה מראה את פני החברה שלנו".

מפרספקטיבה של עשרות שנים בתיאטרון, האם את אוהבת את התיאטרון שאת רואה כיום?

מרון מתנסחת בזהירות: "מבחינת המחזאות, כמובן שאני אוהבת, מפני שעצם העובדה שיש מחזאות ישראלית היא חשובה. בזמנו לא היה כמעט משהו אחר מ'הוא הלך בשדות'. היום יש הרבה, אמנם לא מי יודע מה, אבל יש ביטוי לחיים במקום הזה. תיאטרון, אם הוא לא נותן ביטוי לחיים של המקום שבו הוא פועל, אז הוא מיותר.

"מצד שני, העניין הביצועי, השחקנים, לצערי - אני לא יודעת אם אני צריכה להגיד את זה - לא משחקים מספיק אחד עם השני. גם מהבחינה של ביטוי, של יכולת דיבור, של קצת שכל להבין מה אתה אומר. מבחינה זאת התיאטרון לא מרגש אותי מספיק.

"ההצגה הטובה האחרונה שראיתי היתה 'גטו' בקאמרי, וגם 'גן הדובדבנים' בהחאן, שהיתה טובה, אבל לא כולה. וזהו. אפילו ב'אורזי מזוודות', כשאני מאחורי הקלעים אני משתעשעת איך לעשות את זה אחרת".

את שותפה לדעה שהתיאטרון התמסחר מאוד?

"כן ולא. זו תמיד הבעיה עם תיאטרון. שמצד אחד, בשביל לקבל את הקהל הגדול אתה צריך לרדת קצת, אבל לא לרדת באיכות. אנחנו עשינו קומדיות-קומדיות, של נואל קוארד ושייקספיר, שהיו הצלחות גדולות. אבל היום קשה כי יש טלוויזיה שלא היתה אז. מצד שני הטלוויזיה היא קטסטרופה אז היא לא ממש תחרות.

"גם אז היה העניין של כסף. זה לא היה שונה מבחינה זאת. כשעשינו קומדיות קלילות זה הביא קהל. כשעשו דברים רציניים זה לא הביא קהל. גם המצב בארץ הזאת, שיש בה מלחמות וכל מיני מצבים קשים, לא מאפשר לעשות מה שרוצים. אנחנו לא פאריס או לונדון".

מה העצה הכי טובה שהיית נותנת לשחקן הצעיר?

"לא הייתי אומרת משהו אחר ממה שאמרתי כל השנים: עבוד על עצמך - על הקול, על הגוף. תכין כלי הכי מושלם מבחינה ורבלית, גופנית ומנטלית. יש שחקנים שלא יודעים לשלוט על גופם, לא יודעים מה זו דיקציה, וגם כאלה שהם חסרי ידע. צריך ללמוד, להכיר, להיות מעורה בעולם, להיות מעורה בתרבות שלך. להתעניין, ולא רק לעסוק באיך להשיג תפקיד".

מרון טוענת נגד מיעוט המחזאות הקלאסית ברפרטואר התיאטרונים ורואה עצמה בת מזל על ההזדמנות "לנעוץ שיניים בכמה מהתפקידים הקלאסיים הגדולים. מחזה כמו 'רוחות' של איבסן זה כמו להניח חתיכת בשר גדולה על השולחן ולטרוף. בהשוואה לזה, מה שאני עושה עכשיו בקאמרי ב'אורזי מזוודות', שאני רק הולכת על הבמה ואומרת מלה אחת - זה מאוד משעשע. אבל ככה זה. כשאת צעירה הגורל מחייך אלייך".

איך את מתמודדת עם הגיל?

"אני מתמודדת עם בעיות שלא היו קודם. השמיעה למשל נחלשה. זה מעצבן אותי. וכשמחשבה רעה באה אני זורקת אותה ביעף. אני כן חושבת על הסוף, אני רואה כל יום בעיתון שזה נפטר וההוא נפטר, וחלקם צעירים ממני".

זה מפחיד אותך?

"לא, זה יבוא מתישהו. רק מקווה שזה יהיה יפה. כמעט אני אומרת, שזה יבוא בצורה שלא תגרום בעיות לילדים שלי. המקום ישנו, ליד יעקב בקברו. אני חושבת לפעמים מה יכתבו על המצבה. תהיה להם דילמה מה לכתוב. האם רק את השם? או שחקנית? או לא לכתוב שום דבר? אני חושבת שאולי אדבר עם אמנון על זה. אבל שטויות, למה להכניס לי מחשבות על זה. דווקא לפני כמה שנים התעסקתי עם המחשבות האלה יותר. כתבתי בצוואה שההלוויה שלי לא תהיה דתית, שתהיה חילונית. היו לי הצעות בימוי להלוויה שלי: לחלק בלונים כתומים ואדומים, ליצור אווירה טובה".

איך היית רוצה שיזכרו אותך?

"אני חושבת שהייתי רוצה שיבינו שהיו לי תמיד כוונות טובות, ולא תמיד זה הצליח. שלא יחשבו אחרת. אני לא בן אדם שונא".

מה התוכניות עכשיו, אחרי "אורזי מזוודות"?

"אני לא יודעת. לראשונה קיבלתי עוז ועשיתי מה שאף פעם לא עשיתי: שאלתי את אודי הבימאי מה הוא עושה בעתיד. אבל שקט. אין תגובה.

"עד היום אני מצטערת שלא פונים אלי מהטלוויזיה לשחק בסיטקומים. היו יכולים לעשות אתי דברים, אני מאוד שימושית. אולי במאים צעירים מפחדים לעבוד אתי, כי חושבים שאני אגיד, 'את זה אני לא עושה' ו'אל תגיד לי מה לעשות', אבל זה שטויות. אני באמת מאוד ממושמעת. ואני דייקנית. אני פועל פשוט". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו