בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיים חנה

חנה מרון היא התגלמות הישראליות של התיאטרון הנוצר כאן

תגובות

על פי המחזה "אורזי מזוודות" של חנוך לוין חוצה בובה, אמו של מוניה, את הבמה לרוחב שש פעמים. שלוש פעמים מימין לשמאל (מנקודת מבטו של הקהל), כשבנה ומשפחתו שולחים אותה לבית חולים עם מזוודה קטנה, במחאה, ושלוש פעמים משמאל לימין, כשהיא בורחת להיאחז בחיים.

כמה מזל היה לבמאי אודי בן משה ולקהל שחנה מרון הסכימה לשחק את התפקיד. לי נראה שהיא חצתה את הבמה הזאת עוד כמה פעמים, ובלי ספק נוספה לה פנייה-זעקה לקהל על חוסר ההגינות של הזיקנה, החיים והמוות, בקדמת הבמה, שאחריה יורד האור וניתן לקהל רגע לספוג את החוויה.

לצפות בה מהלכת, מהדסת, מדשדשת, כמעט רצה, קצת מקפצת, לרגע קט אפילו רוקדת, זה שיעור גדול במשחק ובחיים. היא כמעט כל הזמן בצדה לקהל ואי אפשר לראות את פניה, אבל משפת הגוף אפשר להרגיש את העיניים הכחולות, בהתרסה ילדותית של התמרמרות עם זיק של משובה קונדסית בעיניים, והתלתלים שמעליהם.

וכל זה בלי להשתמש במה שהיה מזוהה אתה יותר מכל בתפקידיה הרבים בשנותיה הרבות: הקול. קשה לתאר אותו, אבל כל מי ששמע אותו על הבמה נושא אותו באוזני רוחו. לי הוא תמיד נשמע כמו מורכב משני צלילים לא צמודים, על גבול הדיסוננס. מצד אחד יש בקול גוון נמוך בסיסי, אבל יש לו גם טון נוסף, גבוה, המאפשר שבירה שמרון יודעת לנצל כל כך יפה, ושכל צופה טלוויזיה משנות ה-80 זוכר מ"קרובים קרובים", בשיר של מלה אחת, הלהיט של מרון, "פתוח".

היא במובן מסוים התגלמות הישראליות של התיאטרון שלנו. היא באה לקאמרי אחרי שמייסדיו עיצבו אותו כבר כתיאטרון שאינו הבימה: לא סלאבי, לא יהודי, אלא בעיקר אירופי. ב"הוא הלך בשדות" של משה שמיר, המחזה ה-14 שהעלה התיאטרון והמקורי הראשון שלו, גילמה את מיקה, הנערה הפליטה מ"שם", אהבתו של אורי, בן הארץ, שנופל בקרב על הגנתה. חנה מאירצ'ק, שבאה לכאן כילדה פליטה מגרמניה, אמנם עוד בזמן, נהפכה לדבר הישראלי ביותר - כלומר מהגר.

כצופה ומבקר תיאטרון לא ראיתי אותה ברוב תפקידיה הגדולים. גם מפני שחלק מהם עשתה לפני שנולדתי או כשהייתי צעיר מדי. בפעם הראשונה שלקחו אותי לראות אותה על הבמה, באולם נחמני בתל אביב ב-1961, לא ראיתי אותה. היא גילמה את אליזבת במחזהו של שילר "מרי סטיוארט", מול אורנה פורת בדמות מרי, אבל כשבאנו לתיאטרון כבר חלו שינויי ליהוק, שעליהם שרה רביעיית "בנות מועדון התיאטרון" במלים של דן אלמגור: "אליזבת היתה מלכה גדולה/ שנודעה בכינוי המלכה הבתולה/ אבל כשהיא נכנסה להריון/ באה אורנה פורת במקום חנה מרון". השלמתי את החוב כשראיתי את מרון מגלמת את אליזבת בהפקה של הבימה ב-1981, בחליפת מכנסיים ותיק ג'יימס בונד.

חנה מרון היתה תמיד - גם על הבמה בתפקידיה הגדולים, ושם תמיד היתה קודם כל חנה מרון ואחר כך גם הדמות, אבל גם בחיי התיאטרון ביום-יום, לצד האדריכל יעקב רכטר - אצולה תרבותית. הוא בונה האולמות, והיא מופיעה בהם. בשביל שחקניות כמוה קיים התואר "הגברת הראשונה של התיאטרון". אילו היה לנו, היינו צריכים לעשות אותה "דיים".

כמבקר, יצא לי דווקא למרר את חייה, גם ב"מדיאה" שהיה ציון דרך לה ולקהלה, כששבה לבמה אחרי פציעתה. אחר כך יצאתי בשצף להגן על כבודה כי לדעתי התיאטרון שלה, הקאמרי, לא שמר עליו כשנתן לה להתגלגל על הבמה בקומדיה זניחה על הזיקנה, "מה עושים עם ג'ני". אחרי שפרשה מהקאמרי אף שרצתה להמשיך לשחק, יצא לנו להיפגש בנסיבות חברתיות שבהן היתה מקסימה, מרושעת, משעשעת ומלאת חן.

הדור שלה עשה את ההיסטוריה של התיאטרון הישראלי, אבל שלא כקודמיו לא טרח לכתוב אותה. כמה פעמים ניסיתי לשכנע את מרון לכתוב זיכרונות, ואני יודע (מפינה שכתבה והגישה בתוכנית "שעתיים משתיים" בגלי צה"ל שהגשתי בשנות ה-80) שהיא יודעת לכתוב.

לפני כמה שנים, בפגישה בבית קפה ליד דירתה בתל אביב, אמרה שאולי, אם מישהו יישב אתה וידובב אותה וישמע אותה, תספר על חייה בתיאטרון.

לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: "זה משהו שאני מאוד הייתי שמח לעשות. היית מוכנה לעשות את זה אתי?"

היא הישירה אלי את מבט עיניה הכחולות, הפתוחות לרווחה, ובלי לחשוב אמרה: "לא".

אני מאוד מקווה שהיא תעשה את זה עם מישהו אחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו