הקהל מתבקש להשתתף

מופע אינטראקטיבי, מחזה אבסורד בערבית, ניתוח לב שמוביל לכלום, ואיך לא לעשות תיאטרון. היום השני בפסטיבל

ציפי שוחט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

היום השני של הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו החל במשב רוח רענן שהביאה עמה ההצגה "תורה של אשת השגריר", שכתב אודי ניר וביימה סיוון בן ישי. למעשה, קשה להגדירה כהצגה, מדובר בסוג של מופע אינטראקטיבי שהקהל הוא שותף פעיל בו, אך בשונה ממופעים אחרים בפסטיבל, המנסים ללכוד בכוח את הקהל כשותף, כאן הקהל כמעט מתנדב להיות חלק מהאירוע.

מקום ההתרחשות הוא עיריית עכו, שם מתקיים סיור לתיירים - שהם קהל ההצגה. במהלך הסיור, עיריית עכו מוכרזת כשטח צבאי סגור, תחת צו חירום מ-1948, ואחת הגברות בקהל, הגברת שונית אלמוגים, שהיא אשת שגריר ישראל בארצות הברית, נעצרת. היא מואשמת בהשתמטות, השתפנות ויציאה מהארץ בעת מלחמות ישראל. טיעוניה של אשת השגריר (נורה פישר) שהיא חפה מפשע אינם עוזרים לה, והיא עומדת למשפט שדה, שהקהל עד לו. המשפט הזה מתקיים בין חדרי העירייה, המסדרונות ורחבת העירייה, ומזכיר הרבה עוולות ממסדיות ומקרים שבהם נרמס האזרח תחת גלגלי הביורוקרטיה.

אין ספק שברקע מהדהד "המשפט" של קפקא. אמנם לא באותו עומק, אך יוצרי ההצגה הצליחו ליצור מופע זורם, מפתיע, שגם מעורר למחשבה. לאודי ניר אוזן רגישה לשיח החברתי המתנהל כאן, והוא יודע להפוך קלישאות לאמירה. והבימאית סיוון בן ישי יודעת להקשיב לטקסט ולשרת אותו, בביטוי בימתי עם השראה צורנית מרעננת, המנצלת היטב את החלל הנתון.

למעשה, כל יוצרי ההצגה עשו עבודה ראויה לציון ובראשם ענבל רוואי וסיון בן ישי - עיצוב חלל; עופר לכיש - תאורה; אורי עגנון - מוסיקה; וכן קבוצת השחקנים ובראשם נורה פישר ולצדה אביה ברוש, עודד גוגנהיים, רותם גולדברג ונטע נדב.

גם "הבליבליבל", מחזה אבסורד בהפקת תיאטרון אל מידאן, הצליח להפתיע לטובה, בעיקר בזכות הבימאי הצעיר שזה עתה סיים לימודיו, בשאר מורקוס, והמוסיקה היפה שהלחין סעיד סלבאק. "הבליבליבל" הוא המחזה היחיד בערבית בפסטיבל הזה (בחלקו מדברים השחקנים ג'יבריש), ובו שלוש עלילות המשלבות טקסטים מספרו של המשורר מחמוד דרוויש "זיכרון לשכחה". עובדה זו מקשה על צופה שאינו מבין ערבית להתרשם או להזדהות עם הרעיונות הפילוסופיים של ההצגה, העוסקת במצב הקיומי של ההמתנה, רעיון המזכיר את "מחכים לגודו" של בקט ואת תיאטרון האבסורד.

אך הבימוי של מורקוס, תפישת החלל שלו ועיצוב הדמויות מפצים על חולשות המחזה שכתב, ומצביעים על יוצר חדש ומוכשר שכדאי לשים לב אליו. משתתפים: הנרי אנדראוס, חולוד טנוס, חנא שמאס, שאדן קנבורה, מריה דלה, אליאס מטר, מריה זריק.

גם ב"לב" הצד העיצובי-בימתי הוא מרשים, אך אין הרבה מעבר לזה. במרכז המחזה, שכתב וביים ג'ייסון דנינו הולט, עומד גבר לפני ניתוח לב (אייל שכטר), שרגע לפני הניתוח מסייר בחדרי עברו, כשהוא שוכב על מיטה שסביבה נעה ההצגה כולה. תמונות מיחסיו עם האשה, המאהבת והאב עוברות בראשו ומול עיני הקהל, שצופה בו מארבעת כיווני אולם הקריפטה שבגני הפסטיבל. באחת הסצינות נשאל הגבר הזה: "על מה אתה חושב?" והוא עונה: "על כלום - רצף אינסופי של תמונות ריקות". זה נראה לי משפט המגדיר נכון גם את ההצגה הזו. משתתפים: בהט קלצ'י, ליאל דניר, אלון אופנהיים, ג'ייסון דנינו הולט.

את "לץ פליי", יצירתן של עינת גולדסובל-מור ואדוה לוי גושן, משווקים לקהל כסאטירה אנרגטית דמוית שעשועון טלוויזיה, המשלבת בין משחקים לבין חיינו החברתיים כאן ועכשיו. ובכן, שום דבר מאלה לא נמצא בהצגה הזו, ודבר מכל זה לא מקבל הקהל, שמול עיניו משחקים, צורחים, מתפלשים השחקנים בחוסר טעם, תוך כדי ניסיון עילג לומר משהו על החיים כאן. זה מסביר את כעסו של אחד מצופי ההצגה, שהתפרץ אתמול לחדר התקשורת בפסטיבל והביע תרעומת על רמת ההצגה והפסטיבל. האלמוני הכועס הזה צדק. אכן מתעוררת השאלה איפה הניהול האמנותי? מצד שני, יש אולי יתרון בהצגה הזו: אפשר להשתמש בה כדי להדגים איך לא לעשות תיאטרון.

מתוך "לב". הצד העיצובי-בימתי מרשים אך אין הרבה מעבר לכךצילום: תצלום: יוהן שגב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ