בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי הזמין את נפוליאון?

בשנתו ה-32, הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו היה אירוע חלש. הגיע הזמן לחשיבה מחודשת על מתכונתו

3תגובות

בתום ההצגה "מלח מים" שהועלתה בפסטיבל לתיאטרון בעכו פנתה אלי אחת הצופות ושאלה במבוכה מסוימת, על מה ההצגה. היא אמרה שניסתה להבין אך לא הצליחה. אליה הצטרפו שתיים נוספות ושאלה דומה בפיהן. הצעתי הסבר, שלפיו מדובר, כנראה, בביטוי תנועתי ומילולי של תחושות ומצבים המלווים את האדם מילדותו ובמשך חייו, אבל הוספתי שאיני בטוחה בהסבר הזה. למחרת הוכרזה "מלח מים" כהצגה הזוכה בפרס הראשון בפסטיבל השנה.

במידה רבה מאפיינת "מלח מים", שיצרה נועה לב בשיתוף המבצעות, את מרבית ההצגות שהועלו במסגרת התחרות של הפסטיבל שננעל ביום רביעי שעבר. כלומר, תחילתן ברעיון, לעתים אף ברעיון יפה ומאתגר, אך יישומו הבימתי והפיכתו להצגה או מופע שלם - בעייתיים: או שהרעיון ממצה עצמו לאחר 20 או 30 דקות כמו ב"מלח מים"; או שהוא נותר כרעיון בלתי ממומש כמו ההצגה R U there"".

עם הקבוצה הראשונה נמנות רבות מההצגות. למשל, "העצב של השכן עמוק יותר" של עמנואלה עמיחי. זוהי עבודה תנועתית יפה, העוסקת ביחסים בין המינים, מתרחשת במטבח המזכיר אולפן טלוויזיה ומתייחסת לדימויים של שנות ה-50. אך המופע הזה, שראוי היה להיות סצינה בתוך הצגה, או לכל היותר להסתיים כעבור חצי שעה, נמתח הרבה מעבר למה שהוא מכיל, עד לתחושת שעמום. גם "הבליבליבל" - שנכתבה ובוימה בידי יוצר מוכשר ולא מוכר, בשאר מורקוס, ומוצעת לקהל כמעין וריאציה של "מחכים לגודו" של בקט - נמשכת יתר על המידה וחוזרת על עצמה.

יוהן שגב

מאותה בעיה סובלת גם "סדאם חוסיין" - מסכת טקסית הכתובה בלשון שירית על המנהיג העיראקי. יונתן לוי, שכתב וביים את ההצגה, היה תורם לה ולקהל אילו הידק וקיצר אותה. במשבצת הזאת מצויה גם "לב" של ג'ייסון דנינו הולט, שבמרכזה אדם השוכב על מיטת חוליו לפני ניתוח ומסייר בין חדרי חייו. מעבר לרושם שמעורר הצד העיצובי הבימתי היפה של ההצגה, אין בה אמירה של ממש.

סצינת הפתיחה של "לכא"ס/ JustKatsit", שיצרו ענת כ"ץ וארז מעיין, עוררה ציפיות. ההצגה היא מעין אירוע לאיסוף כספים ללהקת מחול שמקורותיה התקציביים הידלדלו. אבל בהמשך היא מאבדת כיוון.

לקבוצה השנייה, של הצגות שהרעיון שבבסיסן לא מומש, משתייכת, בין השאר, "לץ פליי". היוצרות, עינת גולדסובל מור ואדוה לוי גושן, מנסות לומר משהו על החיים שאינם קברט כפי שנדמה אולי, אך לא בהצלחה רבה. גם "צפירמיהו" נשענה על רעיון מעניין: במרכזה זוג שילד תינוק מוזר, שדומה לאויב, כלומר לערבי. דרכו מנסה המחזאית נטלי כהן וקסברג, בבימוי איסי ממנוב, לעסוק בגזענות, בחברה הישראלית ובצרות מחשבתה. אך שוב, הפער בין הרעיון למימושו הבימתי גדול מדי. בפועל ההצגה עמוסת קלישאות ואף מעוררת דחייה בצד הבימתי שלה (בעיקר סצנית הלידה). השחקנים נדמו מסורים אך בעיקר צרחו את הטקסט.

מסע כפוי

חלק ניכר מההצגות היו אינטראקטיביות, כלומר, שיתפו את קהל הצופים במופע. בפסטיבל הזה נהפך הקהל להומלסים ב"מיין קאמפף", לחברי אגודות ידידים שבאו לתרום כסף ב"לכא"ס/ justkatzit", לחברים של אחת הדמויות ב"R U THERE" ועוד.

יוהן שגב

זו כמובן אינה המצאה חדשה, בוודאי לא בפסטיבל עכו; אחד ממנהליו, דודי מעיין, היה מן הראשונים ששיתפו את הקהל ביצירתם. אך מעבר לעובדה שהגימיק הזה מיצה עצמו, והוא בוודאי מעייף כשהוא חוזר על עצמו עוד ועוד - הוא מעולם לא הגיע לדרגות של כפייה על הקהל לבצע מה שאינו רוצה, כפי שקרה בפסטיבל הזה השנה.

ב"פלישתו השנייה של נפוליאון", למשל, עבר הקהל, לאורך שעתיים ארוכות מאוד, חוויות שלא ציפה להן: אזקו את ידיו, קשרו את עיניו, הובילו אותו בשמש הלוהטת, צרחו עליו, איימו עליו. אחת הצופות חוותה התייבשות לאחר מופע האימים הזה. כל זה, כך נדמה, נועד לומר משהו על הכיבוש של נפוליאון בונפרטה, שקם לתחייה יחד עם חייליו, כמשל לכיבוש הישראלי. השאלה היא מדוע לא היתה הכנה מוקדמת מינימלית לקהל, שראוי היה שיצטייד לפחות במים, כובע ונעליים נוחות לפני שהוא יוצא למסע הכפוי הזה. אמנם חולקו לצופים כובעים עשויים מנייר עיתון, אך אלה התעופפו עם משב הרוח הקל הראשון.

ל-14 ההפקות שהשתתפו בתחרות הפסטיבל הוענקו 12 פרסים, בהם שני פרסים כספיים - להצגה הטובה ביותר ולהצגה השנייה הטובה ביותר ("סדאם חוסיין") וכן תשעה ציונים לשבח ועוד אות הוקרה אחד. עם צוות השופטים נמנו הפרופ' דן אוריין, מנהל מחלקת התיאטרון והמחול במכללת הגליל המערבי, השחקנים סוהיל חדד ומרטין מוגילנר, עירית פרנק מנהלת תיאטרון הסמטה ואודי דוידזון, מנהל מגמת התיאטרון בתיכון כברי.

לנוכח ריבוי הפרסים והציונים לשבח נראית תמוהה התעלמות השופטים משתי הצגות. האחת היא "תורה של אשת השגריר" שביימה סיון בן ישי וכתב אודי ניר, שהסתמנה כאחת ההפקות הטובות בתחרות, אם לא הטובה ביותר. השחקנית נורה פישר, המגלמת בכישרון את אשת השגריר, ראויה לתשומת לב. גם ההצגה "כתמים" של נדב פרידמן היתה ראויה להתייחסות מצד צוות השיפוט. ועוד: המוסיקה היפה שהלחין סעיד סלבאק ל"בליבליבל", ששילבה מוסיקה מערבית עם ערבית, לא זכתה משום מה אף היא לתשומת לב כלשהי של השופטים.

אולמות מלאים

הפסטיבל ה-32 לתיאטרון אחר בעכו היה פסטיבל חלש מהבחינה האמנותית. בניגוד לפסטיבלים אחרים בעבר, לא התבלטה בו במובהק הצגה מסוימת. הפסטיבל ניסה לשווק ולקדם את "נפיץ", עוד לפני פתיחתו, אך בפועל התגלו בהצגה זו פגמים רבים. היא לא הצליחה לגשר ולקשר בין חלקה הראשון - סיפור חייה של ילדה במשפחה ציונית - לבין חלקה השני, שעסק בטרגדיה של מות בנותיו של הד"ר אבו אל עייש. כך התמסמסה ההצגה בין שלל האלמנטים המרכיבים אותה - מסרטי וידיאו, בובות חרסינה ושקי חול שנערמו בה.

גם "מיין קאמפף", על פי מחזה של ג'ורג' טאבורי, לא עמדה בציפיות שנתלו בה בטרם הפסטיבל. למרות המשחק הטוב של שלומי ברטונוב, רועי אסף, לופו ברקוביץ וטרייסי אברמוביץ, ועל אף הנושא המעניין של המחזה - מפגש דמיוני בין היטלר להרצל - היתה זו הצגה מייגעת, שראוי היה לעשות בה עריכה רצינית בטרם הצגתה.

פסטיבל עכו כבר שנים אינו עוד כור ההיתוך של התיאטרון הישראלי, כפי שכונה בעבר; והוא מעניין פחות ופחות אנשי תיאטרון, שבעבר נהגו לבוא ולצוד בו כישרונות בתחילת דרכם. אבל אין זאת אומרת שפסטיבל עכו הגיע לסוף דרכו, משום שהוא זוכה להתעניינות רבה של הקהל והאולמות מלאים. סיבה נוספת, ולא פחות חשובה, היא רוח הנעורים והתשוקה לעשות תיאטרון המפעמת ביוצרים, באמנים ובשחקנים המשתתפים. מגיע להם פסטיבל בעכו.

עם זאת, הגיע הזמן לחשיבה מחודשת על הפסטיבל, שמתקיים באותה מתכונת כבר 32 שנה. ראוי לעצור לרגע, להפסיק את המרוץ של עוד ועוד הפקות ולחשוב. אחת השאלות שכדאי לבחון היא, למה להעמיד לתחרות הפקות כה רבות - 14 במספר - בפסטיבל שאין לו די משאבים וכישרונות לכך. במקום זאת, כדאי לשקול לכלול רק מחצית מההפקות, כדי שיוכלו לזכות בתקציב, ליווי אמנותי והפקתי הולמים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו