בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרקוד בין השורות

המחזמר "שורת המקהלה" לא רק מספק שעתיים של כיף, אלא חושף את מהות העשייה התיאטרונית כולה

תגובות

ביום שהתפרסמה הביקורת הקצרה שכתבתי על הופעת המחזמר "שורת המקהלה" התקשר אלי איש יחסי הציבור של ההפקה וביקש לדעת - כי הם לא הצליחו להבין מהביקורת - אם נהניתי. זאת הזדמנות להבהיר שתי נקודות: תפקיד הביקורת הקצרה היא לא בהכרח לשקף את הנאת המבקר, אלא בעיקר לתאר את התופעה ואיכותה, ולהעניק לקהל הקוראים כלים להערכתה ומידע כדי להחליט אם הופעה כזו היא לטעמו.

זה בנוגע לכלל. ובעניין הפרטי: כן, בהחלט נהניתי מהפקה זו של "שורת המקהלה", ואפילו מאוד. אם כי במובן מסוים זו לא חוכמה גדולה: תנו לי מחזמר עשוי באופן מקצועי ואני מלכתחילה ברקיע הרביעי, כי אני אוהב את הסוגה על כל סוגיה. אם היא עשויה באופן מקצועי מאוד, מתוך הכרת התרבות הזאת ומתוך ידיעת המסורת ואהבתה, אני מתקרב לרקיע השישי. וההפקה הזאת, שמסיירת בעולם ומגיעה לכאן מלונדון, אכן נמנית עם הסוג השני.

במובן מסוים ידעתי שהיא תהיה כזו עוד לפני שנכנסתי למשכן לאמנויות הבמה ולפני ששמעתי את הצלילים הראשונים של התזמורת (שהיא חיה ולא מוקלטת, ויושבת מאחורי הקלעים, כפי שהסביר הקריין לקהל לפני תחילת המופע, כנראה כדי שקוני הכרטיסים הישראלים לא ירגישו מרומים כשאינם רואים את התזמורת).

כי צריך להבין באיזה סוג של מופע מדובר כאן. "שורת המקהלה" הוא יותר ממחזמר. זה סוג של מותג. ההפקה, שהגה ב-1975 הכוריאוגרף מייקל בנט, התבססה על מסורת של מחזות זמר שמקום התרחשותם הוא הבמה ומאחורי הקלעים של אולם בברודוויי; היא חשפה את המנגנון האכזרי של תעשיית הבידור האמריקאי, והפכה את הצורה - בידור מוסיקלי בתנועה ושירה, עם תירוץ דרמטי זניח ו"שואו" מרהיב של תפאורות וריקודים קצביים - לתוכן.

וכך, שורת הרקדנים והרקדניות אינה הרקע, הליווי או הקישוט, אלא העיקר: הקבוצה נפרטת לעיני הקהל לדמויות אנושיות, כל אחת והסיפור שלה, ובכל זאת כל אלה, על הדרמות האישיות שלהם, אינם בסופו של דבר אלא עבדים לבידור התיאטרוני המוסיקלי של הקהל המדומיין (של ההפקה שאת המבחנים אליה אנחנו רואים), כמו של הקהל האמיתי שצופה בה באותו רגע באולם.

תצלום: פיל מרטין

שובר מוסכמות

כפי שהתברר היטב בשיחה שקיים אורי קליין בדפים אלה עם מלחין "שורת המקהלה" מרווין האמליש, למחזמר האמריקאי יש שלוש התגלמויות עיקריות: האחת היא כשהוא יצירה חדשה שזה עתה נוצרה, ומועלית בברודווי אחרי הצגות הרצה מחוץ לניו יורק, כשהכל חדש: הצורה, המוסיקה, הכוראוגרפיה, המחזה, השירים, ולפעמים - אם כי בדרך כלל לא - הכוכבים. כזה היה "שורת המקהלה" ב-1975, כששבר כמעט כל מוסכמה קיימת של מחזמר: בלי עלילה של ממש, בלי תפאורות, בלי כוכבים.

ההתגלמות השנייה היא "ההפקה המסיירת": בהמשך להצלחה בברודוויי (ו"שורת המקהלה" היה הצלחה גדולה ורץ 15 שנים ללא הפסקה), או לפעמים במקביל לה, נוצרת הפקת העתק, זהה למקור, עם חלק משחקני ההפקה המקורית, או עם מחליפים לא פחות טובים (לפעמים אפילו טובים יותר) שמסיירת ברחבי ארצות הברית או ברחבי העולם. כך הועלו "סיפור הפרברים", "גבירתי הנאווה" ו"שורת המקהלה". בדרך כלל ההפקות האלה מנוהלות על ידי בעלי הזכויות המקוריים, או סוכני משנה הנדרשים להקפיד על איכויות המותג שיהיה זהה למקור ככל האפשר.

הסוג השלישי - שהאמליש אינו אוהב, ולדעתי לא בצדק - הוא העלאה מחודשת של חומרי המחזמר המצליח (הדמויות, בסיס העלילה ובעיקר השירים, שרובם כבר זכו לחיים משל עצמם, לצד שם המחזמר שהיה למושג מוכר). זו נעשית בבימוי ועיבוד חדשים, המחפשים מבט שונה, רענן וייחודי על החומר הדרמטי, המוסיקלי והכוראוגרפי המוכר. במיטבן אלה יכולות להיות הצגות מעולות המגלות פנים חדשות בחומרים קלאסיים.

כל זה לא כולל הפקות - נאמנות למקור או סוטות ממנו - בשפות שונות ובארצות שונות. גם בישראל היו הפקות מקומיות וטובות של מבחר רפרטואר המחזמר האמריקאי ("גבירתי הנאווה", "המלך ואני", "סיפור הפרברים", "סוויני טוד", "שיקאגו" ובקרוב "קברט" - פעם שנייה). ל"שורת המקהלה" היתה הפקה אחת, טובה, בעברית (בתיאטרון הספריה ליד בית צבי ברמת גן), אבל זה לא היה על במה מרכזית של תיאטרון רפרטוארי או בידורי.

ההפקה הזאת של "שורת המהקלה" אינה נמנית עם אף אחד משלושת הסוגים שהזכרתי. היא במוצהר הפקת מחווה למותג: היא חודשה ושוחזרה בהתאם להצגת הבכורה, בידי אחת ממשתתפות ההצגה במקורה, באיורק לי, שאחד מעיסוקיה הוא שחזור של ההפקה הזאת שוב ושוב בהתאם למקור.

לפעמים מגיעות לארץ - כמו לארצות אחרות בעולם - הפקות עייפות של שחזור וחיקוי, שאין בהן דבר חוץ מהשגרה המקצועית. במובן זה ההפקה הזאת היא הדבר האמיתי, עד כמה ששחזור יכול להיות הדבר האמיתי: החומר בעל-קסם ונוסה מספיק פעמים כדי לדעת שהוא עובד, כי כל זיז בו נבדק ונמצא יעיל, והעשייה מקצועית, בלי קיצורי דרך. "שורת המקהלה" הזאת מספקת בדיוק את מה שהיא מבטיחה: בידור תיאטרוני המבוסס על כוריאוגרפיה ורעיון מבריקים ומוסיקה קצבית. שעתיים של כיף תיאטרוני.

המחזמר עצמו הוא שלמות. קשה מאוד למצוא אינטרפרטציה חדשה לסדרת השירים, שכל אחד מהם חושף סיפור אישי של רקדן מתחרה המקווה להתקבל להפקה החדשה, ולכוריאוגרפיה שכתובה לתוך השירים והמוסיקה. ועם זאת, אף על פי שהאמליש כותב שמבחינה דרמטית המחזמר הזה לא התכוון להיות "עמוק מדי" - כלומר איפשר הזדהות מסוימת, אבל שטחית, עם הדמויות, כדי לא להסיט את תשומת הלב מהמכלול, שהוא בידור תיאטרלי - עצם המבט הנוסף בו מאפשר לראות עד כמה המחזמר הזה נוגע למהות העשייה התיאטרונית כולה.

בשר תותחים

"שורת המקהלה" הוא תרגום מדויק אך מטעה לשם המחזמר. בין "chorus" ל"מקהלה" על במת המחזמר האמריקאי אין שום קשר. שורת הרקדנים, שגם נדרשים לזמר, היא שפל המדרגה על במת המחזמר. זה אמנם החלום המקצועי של רקדנים, שמתחרים על מקום בשורה אחרי שנים של עבודה קשה, אבל למעשה השורה הזאת היא טירונות של בשר תותחים. הרקדן, שהקריב את כל גופו ונפשו למקצוע מפרך שסיכויי ההצלחה בו מעטים, נאבק על הזכות להיות אחד משורה ארוכה של רגליים וידיים המונפות בצורה ממושטרת בקצב, רוב הזמן כרקע ומעבר בין הקטעים העיקריים.

המחזמר של בנט והאמליש יוצר מסגרת שבה הבמאי (שבמחזמר הוא רוב הזמן קול מאופל) מחפש את האישיות של הרקדנים. כל אחד מהרקדנים שנחשפים מביא סיפור של סבל: על רקע משפחתי, מגדרי-מיני, גזעי. הרושם הכולל - כשמפסיקים לפזם את המנגינות הקליטות - הוא שהריקוד (ובהרחבה, הרצון להופיע על הבמה) הוא פיצוי על חסך רגשי, בעיקר בנעורים. וכשצפיתי בסיפורים סוחטי הדמעות האלה (שנרקדו והושרו ברוב חן) שאלתי את עצמי, אם לא ייתכן שיהיה אדם צעיר שבורך בכישרונות, והוא רוצה ומצליח להביא אותם לידי מימוש מבלי שהם ילוו במצוקה, או יגרמו מצוקה (מעבר לזו של אכזריות המקצוע עצמו).

זו נקודה אחת שצפייה חוזרת במחזמר הזה מעוררת. הנקודה השנייה היא מהותית יותר ואכן נוגעת לכלל אמנויות הביצוע: נדמה שכל מי שפונה לתחום הזה - בנגינה, ריקוד, משחק או שירה - חושב על עצמו כסולן. זאת הגדרת ההצלחה. והדרך לקריירה הסולנית עוברת הרבה פעמים ב"שורה" - בקורוס במחזמר, בתזמורת, במקהלה, בתפקידי ניצבים או תפקידי משנה.

אבל האמת האכזרית היא שמעטים באמת יכולים להיות סולנים ומצליחים בכך. לפעמים הבגרות הכואבת של מקצועות ההופעה דורשת להכיר ולהודות - כמו שקורה לקסי, אחת הדמויות ב"שורת המקהלה", האקסית של הבמאי - שהמיטב שלך מאפשר להיות אחד משורת המקהלה, מצטיין ביכולת להיות בסך הכל חלק מצורה שיוצר מישהו אחר, מרכיב אלמוני בתוך יצירה גדולה וחשובה ממך. ובלעדי אנשים כאלה, שייתנו את כל מאודם ואת כל האגו האישי והמקצועי שלהם להצגה, או למחול, או לביצוע סימפוניה ככנר שני, אי אפשר לעשות אמנות. במובן הזה אמנות הביצוע דורשת הקרבה רבה יותר מהקריירה של הכוכבים: כי היא מעניקה תהילה מעטה ותובעת אותו מחיר של הקרבה שדורשת ההופעה מחוץ לשורת המקהלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו