בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם עתיד לא ידוע, "הבימה" מתרפק על עברו

דווקא כאשר התיאטרון הלאומי נאבק על קיומו, מושק הארכיון המקוון שלו, וחוגג עבר לתפארת

3תגובות

אם לדייק, המדור הספציפי הזה צריך היה להיקרא לא "חיית במה", אלא "עכבר אתרים", אבל בל נקדים את המאוחר.

תיאטרון, כידוע, הוא אמנות של ההווה. גם אם הוא מבוסס על מחזה שנכתב בעבר, נניח לפני אלפיים שנה ויותר, וגם אם הבמאי קובע את העלילה בעתיד, למשל בספינת חלל בעוד אלפי שנות אור (ראיתי אינטרפרטציות מוזרות מזה), ההצגה מתרחשת בהווה, כל עוד השחקנים על הבמה, והקהל באולם. ירד המסך, וההצגה איננה.

בכל פעם שיוצרי תיאטרון תוקפים אותי על הנזק שאני מסב לאמנותם כמבקר שנטפל אליהם, וטענותי מסתתמות כנגד להטם, אני שולף להגנתי את טענת המתעד: מניין אני יודע איך נראו והרגישו הצגות במאות הקודמות ובמקומות אחרים אם לא מקריאת ביקורות של עמיתי מאז ואישם? אם אתם רוצים שמישהו יידע איך נראתה והרגישה הצגתכם בעתיד, אין לכם ברירה אלא לסמוך על תיאורי ותיאורי עמיתי שצפו בה וגיבשו דעתם עליה בזמן אמיתי.

רפרודוקציה

ככה זה עם תיאטרון. יש לו עבר מפואר, ואילו ההווה הוא תמיד בחזקת הימור, ואף פעם לא ברור מה יקרה אתו כשיהפוך לעבר. אבל דווקא בימים אלה של קדמה, שעשויה לגזול את מעט הפנאי שנותר לצופים הפוטנציאליים ללכת לתיאטרון לטובת גלישה באינטרנט, נפתחות שדרות רחבות של עתיד מזהיר לעבר של התיאטרונים באמצעות ניצול אתרי האינטרנט שלהם.

זה כמה שנים טובות יש לכל תיאטרון שמכבד את עצמו בעולם, וגם בארץ, אתר תיאטרון. בכל אתר כזה יש לינק ל"אודותינו", וקישור ללוח ההצגות, מדור של חדשות, ביקורות ואפשרות להזמין כרטיסים באינטרנט. מבחינה זו המציאות הדיגיטלית של היום מנוצלת כדי לקדם את ההווה של התיאטרון ולהקל על הקשר בינו לבין קהלו.

אבל כמו שיודע כל גולש, תחום האפשרויות הבלתי מוגבלות של האינטרנט מתבטא ביכולתו ליצור מאגר מידע, שמאפשר לדלות פרטים מאלפים מן העבר הרחוק בכמה לחיצות על האוזן הימנית של העכבר, מבלי להתרוצץ בארכיונים מאובקים ולפשפש בין תיקים וניירות, בעזרת ארכיונאים שקנאים לשקט וסדר.

כאן אני מגיע לנושא שלשמו התכנסתי: דווקא בימים שבהם התיאטרון הלאומי הבימה, בעל העבר המפואר והמחייב (והמעיק במידה לא מעטה), נאבק עם ההווה, עם מצוקה כספית חמורה של גרעון מצטבר ובעיות תזרים מזומנים, וה"אתר" שלו - כלומר הבניין בסוף שדרות רוטשילד - הולך ומשתפץ וכל הזמן או-טו-טו נפתח (מדברים ברצינות על הצגות ראשונות, שעוד לא פורסמו בלוח, בסוף נובמבר), דווקא עכשיו הוכרז על השקת ארכיון הבימה.

תגידו בוודאי שזה "חדשות בעתיקות" ו"מה בכך"? נכון, יש לנו כמה ארכיוני תיאטרון כלליים, באוניברסיטת תל אביב (שקלט לתוכו את ארכיון התיאטרון שהקים וניהל יהודה גבאי) וארכיון באוניברסיטה העברית (שנבנה על האוסף של ישראל גור). אתר האינטרנט של תיאטרון חיפה (שחגג עתה 50 שנה) חף ממידע על העבר, וכך גם האתר של תיאטרון באר שבע. באתר החאן הירושלמי מוזכרים כל מנהליו, ומובאת רשימת הפקות נבחרות מתקופתו של כל אחד.

באתר גשר קיימת רשימת כל הצגותיו, על פרטיהן ותמונותיהן, אם כי לא כל הדפים עולים. באתר התיאטרון הקאמרי מופיעה רשימת הצגות התיאטרון לפי סדר תאריכי העלאתן, בציון שמות יוצריהן, ללא ציון שמות השחקנים וללא קישור לתמונות. באתר תיאטרון בית לסין יש קישור ל"ארכיון", ובו 11 דפי אינטרנט, שבכל אחד מהם מוזכרות תשע הצגות, ביניהם הצגות אורחות, ובכל אזכור יש מידע על ההצגה, כולל תאריכים, תמונות ואפילו קטעי וידיאו, אם יש.

אלא שכמו בשאר האתרים המוזכרים עד כה יכולת חיפוש המידע והצלבתו מקרית ולא פשוטה. כך, למשל, כדי לגלות מתי הציגו בקאמרי לראשונה את "מנהל הבית" של פינטר, על פי האתר היה עלי לדפדף ברשימת כל ההצגות (אף שהמידע הזה מובא בתכנית ההצגה הנוכחית).

דני לוינסון

הצלבות וחיתוכים

הארכיון שבאתר של תיאטרון הבימה הוא חיה מליגה אחרת לגמרי. כמו תמיד במקרים כאלה הכל קם ונופל (ובמקרה הזה קם לתפארת) על פועלו של היחיד המשוגע לדבר. כאן מדובר ביחידה, חני זליגסון, שמונתה למזכירת התיאטרון הלאומי ב-1978. כמו שהיא כותבת באתר התיאטרון, היא התבססה על עבודת איסוף ארכיוני של 60 שנה, שעשה אחד מוותיקי עובדי התיאטרון, יעקב רפאל. תחילה השקיעה עבודה רבה בכינוס וארגון המידע, ועוד לפני כמה שנים העבירה אלי, בטובה, סדרה של חוברות ובהן מידע על הצגות הבימה.

האתר האינטרנטי הוא הרבה יותר מזה. הנה מה שכותבת העורכת באתר על מה שיש (ויהיה בו), כולל התודות למי שעזרו להקמתו, ובאמת מגיעה להם תודה: "באתר פרטים על כ-650 הצגות, שהועלו בהבימה, ועל כל היוצרים והשחקנים שלקחו בהן חלק: כ-1,600 שחקנים וכ-1,000 יוצרים: מחזאים, מתרגמים, בימאים, מעצבי במה ותאורה, מוסיקאים, כוריאוגרפים וכו'.

"האתר כולל תמונות, כרזות ורישומים, תאריכי בכורות, ומספר הצגות לכל הפקה. העבודה על האתר נמשכת ובעתיד יתוספו קטעי ביקורות לכל הצגה, טקסטים של מחזות וקטעי די-וי-די של ההצגות. העלאתו של האתר והעברת כל חומרי התיאטרון המצולמים לפורמט די-וי-די התאפשרו בזכות תרומתם הנדיבה של עדנה וארנן גבריאלי שנרתמו למשימה מכל הלב."

אבל מה שחשוב עוד יותר הוא שבניגוד לאתרי תיאטרון אחרים, באתר הארכיון של הבימה אפשר להצליב מידע באמצעות חיתוכים, כשהבסיס הוא ארבע רשימות: הצגות לפי סדר האלף-בית ולפי תאריכי העלאה, רשימת יוצרים ורשימת שחקנים. יש עוד מקום לשיפור בנושא מיקום המידע על הרשימות באתר ואפשרויות הצלבות החיפוש. כדי להדגים את העושר והעניין של המידע, הנה מה שמצאתי בחיפוש שטחי סביב ספינת הדגל של הבימה, "הדיבוק":

ההצגה הזו, על פי הטקסט היידי של ש. אנ-סקי בתרגומו העברי של ח.נ. ביאליק בבימויו של יבגניי וכטנגוב, עלתה ב-31.1.1922. זו היתה ההצגה מספר שלוש של התיאטרון. היא הוצגה 1,029 פעמים, עד שירדה סופית. באתר מוזכרים כל השחקנים ששיחקו בכל התפקידים (היו שישה "חננים" - הראשון היתה מרים אליאס - ושש "לאות" - הראשונה היתה כמובן חנה רובינא, החמישית מרים זוהר והאחרונה אווה ליאון).

ב-1979 חזרה הבימה ל"הדיבוק" בבימויו של ג'ו צ'ייקין. את העיבוד שלו לאנגלית תירגם יהודה עמיחי. זו היתה ההצגה ה-330 של הבימה, משה בקר היה חנן ומיקי מרמור לאה, מוחמד בכרי היה מנשה, חתנה המיועד, וההצגה הועלתה 66 פעמים.

ב-1988 העלתה הבימה גרסה חדשה של "הדיבוק" בבימויו של הפולני אנדז'י ויידה, בעקבות גרסה שביים בתיאטרון סטארי בקרקוב. חנן היה שולי רנד, ולאה היתה נאווה זיו. בצמוד לוויידה עבד עם הלהקה חנן שניר, שגם היה מעורב בהפקה של ויידה בפולין.

כיוון שוויידה עבד שם עם תרגום המחזה לפולנית, שנעשה על ידי ארנסט בריל, חלקי הלא ישיר בהפקה היה תרגום הטקסט הפולני של בריל מלה כנגד מלה לעברית, כדי להקל את עבודתו של שניר. המידע הזה לא נמצא באתר, והוא מבוסס על ידע אישי. לעומת זאת, כתוב שם בטעות שאת המחזה כתב "אלכס אנסקי", אבל ממידע אישי ומקומות אחרים באתר נראה שזה גם הפעם היה המחזה של ש' אנ-סקי. על פי אותו אתר אלכס אנסקי הוא שחקן שהשתתף ב-16 הצגות של הבימה ולא כתב שום מחזה.

כאן התמונות באתר כבר בצבע, ונאווה זיו נראית מרשימה מאוד, עם צמותיה השחורות, וגם עם שיער פזור. היא היתה לאה גם בהפקה שביים חנן שניר עצמו ב-1998. ללאה היתה גם דמות בבואה ובהצגה הופיעה גם דמותה של רובינא בתפקיד לאה (שיחקה אותה דינה בליי). מיכה סלקטר היה חנן. אני זוכר מההצגה מיטת אשפוז של בית חולים. היא הוצגה 66 פעמים.

עכבר אתרים

ההצגה הראשונה שעלתה בהבימה היתה "נשף בראשית", ב-1918. ההצגה האחרונה המוזכרת באתר היא "פוסט-טראומה", שהיא סדרת מערכונים ישראלים וגרמנים סביב יחס צעירי שני הצדדים לנושא זיכרון השואה, שהועלו בשיתוף עם תיאטרון דיסלדורף. הקישור הזה כולל גם ציטוטי ביקורות (כולל שלי, המשבחת). מאז, אני יודע שהבימה העלתה עוד כמה וכמה הצגות, ואלה יגיעו לארכיון - אני מניח - בעתיד, כדי להיהפך עם הזמן לעבר.

אני יודע שזו לא הצגה, אבל אותי העניינים האלה מרתקים, כי כאמור אני לא רק חיית במה, אלא גם עכבר אתרים. איחזור המידע סביב "דיבוק" והבימה העלה במוחי רעיון: אולי לשנת ה-100 של התיאטרון, שתיחגג עוד שבע שנים בלבד, יתגייס מישהו למבצע תיאטרלי-מוזיאלי מיוחד במינו: לשחזר את "הדיבוק" של וכטנגוב עם הקפדה על נאמנות למקור על פרטיו, תוך ניסיון להעניק לאנדרטה חיים של הצגה בימינו: זו תהיה דוגמה של שאיפה בלתי אפשרית להפוך ארכיון להצגה. אני יודע שזה רעיון מופרך, קשה ואולי בלתי אפשרי ליישום. אבל דווקא משום כך הוא כל כך קוסם לי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו