בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תפקיד אחד יותר מדי

ההצגה "מנהל הבית", בבימויו של השחקן יוסי פולק-פסטרנק, היא עוד דוגמה לתופעת המעבר בין מקצועות באמנויות הבמה. למה שחקנים לא מסתפקים באמנות שהם טובים בה?

5תגובות

אני מודה שאחרי יותר מ-40 שנה של הליכה לתיאטרון וניסוח הערכה של מה שראיתי ופרסומה ברבים (מה שמחייב אותי לגבש דעה ומקשה על התחמקות מהבעתה) אני לא לגמרי בטוח מה חלקו של הבמאי בהצגת תיאטרון. השאלה הזו, הטורדת את מנוחת המבקר שלי, התעוררה ביתר שאת אחרי שצפיתי בהצגה "מנהל הבית" על פי מחזהו של הרולד פינטר, בבימויו של יוסי פולק-פסטרנק, באולם הקאמרי 3.

פולק-פסטרנק עשה את עיקר שנותיו על הבמה כשחקן. הוא השתתף במחזות הגדולים, שנהפכו לכמעט מיתיים, של נסים אלוני ("הדודה ליזה", "הצוענים של יפו" בהבימה, "נפוליאון חי או מת" בתיאטרון בימות), גילם תפקידים שייקספיריים (בין היתר "אותלו" בהבימה ו"המלך ליר" בקאמרי), היה "כתמים צהובים" ב"הוצאה להורג", אירוע תיאטרון מיוחד של חנוך לוין, ושיחק את התפקיד הראשי במחזות שזכו לתהודה רבה כמו "עקומים" ו"סיפורו של סוס" בתיאטרון העירוני חיפה, או "השקיעה" של יצחק בבל בהבימה. על משחקו ב"אני לא רפפורט" בבית לסין זכה בפרס השחקן מטעם האקדמיה לתיאטרון.

בקולנוע עשה גם כן שורה נכבדת של תפקידים מרשימים שזיכו אותו בביקורות משבחות, וזה כמה שנים הוא גם מביים בתיאטרון. בין היתר ביים את "אותלו" (את הכושי גילם ג'וליאנו מר, וההצגה הורדה כיוון שמר הכה את דסדמונה באופן לא תיאטרלי) ו"רומיאו ויוליה" בתיאטרון חיפה, "יתומים" ו"גיבורים" בהבימה, ועתה, כאמור, "מנהל הבית" בקאמרי.

יוסי צבקר

למען הגילוי הנאות צריך לומר שדרכי הצטלבה עם דרכו פעמיים - מעבר למגע השגרתי הנובע מכך שהוא שחקן ואני מבקר תיאטרון. פעם אחת, ב-1981, כשחלקנו, כשחקנים, סצינה בסרטו של יעוד לבנון "לא לשידור", ובפעם השנייה כשנקלעתי למפגש עמו כצופה וכמבקר בהצגה "רובינזון קרוזו" שביים ושיחק בה בשנת 1985 בתיאטרון הבימה. פגישה שנייה זו, שהתחילה בחילופי דברים ונגמרה במגע גופני על גבול האלימות, עשתה קצת רעש, אבל מבחינתי היא שייכת לעבר ורישומה לא קיים מעבר לעובדת היותה.

עבודתו של שחקן התיאטרון יוסי פולק-פסטרנק כבמאי מעניינת אותי כתופעה שקיימת בעולם התיאטרון, ולא רק בארץ. היא מאפיינת את מקצועות ההופעה - תיאטרון, מוסיקה, מחול - שחלק מקסמם וכוחם נובע מכך שבמרכזם ניצב אגו. ההופעה מבוססת על אישיותו של סולן, שחקן, או רקדן שנמצא במוקד העניין. מקצועות האגו הנוספים מתחומי אמנויות ההופעה (כמו תפקיד המחזאי והבמאי) נבעו מן הצרכים של המופיע, הנמצא במרכז, ובאו לעולם בעקבותיו.

השחקן היה זקוק לטקסט ולעלילה כדי לקדם את אמנות ההופעה, והצורך הוליד את המחזאי, שאיפשר את מלאכת השחקן והשתמש בו להפצת הטקסטים שלו. המחזאים, כמו היוונים אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס ואריסטופנס, הוסיפו שחקנים ומקהלה, וכך נוצר הצורך שמישהו יארגן את תנועתם על הבמה.

לפעמים השחקן כתב טקסטים לעצמו ולחבריו, וגם אירגן את ההצגה וניהל את הלהקה (שייקספיר היה גם שחקן, מולייר היה גם שחקן וגם במאי). רק לקראת סוף המאה ה-19, היות שהצטברו מספיק טקסטים דרמטיים, הופרדה כתיבת הטקסטים ממלאכת ההצגה (אם כי השחקן הראשי היה במקרים רבים גם מנהל הלהקה והבמאי). רק במהלך המאה ה-20, כשהתיאטרון נהפך למכונה משוכללת, נהפך הבימוי לתפקיד נפרד, וגם האגו שלו החל לגדול, במקביל לזה של השחקן, ולפעמים תוך תחרות עמו.

התופעה הזו התרחשה גם במוסיקה ובמחול. הסולן היה למלחין שבעת הצורך היה גם מנצח, ורק במאה ה-20 התפתח תפקיד של מנצח במקביל לתפקיד הסולן. הרקדן נדרש לכוריאוגרף ושתי ההוויות נפרדו. עם זאת, סולנים, רקדנים ושחקנים ראו עצמם מאז ומתמיד כמועמדים לכוריאוגרפיה, ניצוח ובימוי.

בחלק מן המקרים, בעיקר במוסיקה ובמחול, מקצועות שבהם הגיל והגוף משפיעים על יכולת הסולן, הכוריאוגרפיה והניצוח הם ברירת המחדל: הכנר יהודי מנוחין עבר בסוף הקריירה שלו לניצוח, וגם יצחק פרלמן מנצח היום. ברוב המקרים סולנים גדולים הם מנצחים מעולים. הפסנתרן דניאל בארנבוים והטנור פלסידו דומינגו הם יוצאים מן הכלל שאינם מלמדים על הכלל; שניהם קודם כל מוסיקאים, ורק אחר כך סולנים-מנצחים.

מיכאיל ברישניקוב, הרקדן שניהל שתי להקות מחול גדולות בניו יורק, סיכם היטב את מה שיש לומר על סולן שרוצה לעבור לתפקיד הבמאי, המנצח, או הכוריאוגרף. כשנשאל על האפשרות להיות כוריאוגרף אמר: "כוריאוגרפיה היא כישרון מיוחד, לא כל רקדן יוצר כוריאוגרפיות. היתה לי הזכות לעבוד עם הכוריאוגרפים הטובים ביותר שחיו אי פעם. ממרתה גרהם דרך מרס קנינגהם, בלנשין, רובינס, מארק מוריס ועד מץ אק. למה שאלך ואצור בלט בינוני?

"כשניהלתי את תיאטרון הבלט העליתי קלאסיקות מהמאה ה-19. את חלקן עשיתי טוב יותר, אחרות גרוע יותר. אבל אני לא כוריאוגרף... זה כמו להיות משורר - אתה יכול לחרוז כמה שירים, אבל זה לא אומר שאתה משורר; או שאתה יכול לאלתר קצת על הקלידים, אבל זה לא אומר שאתה מלחין. זה כישרון מיוחד שאתה חייב להיוולד אתו. ואני חושב שאתה צריך לדעת מגיל צעיר מי אתה. אני הייתי רקדן".

אישיות כחומר גלם

כל סולן שחולם על שרביט מנצחים וכל שחקן שרוצה לביים צריך להקשיב לדבריו של ברישניקוב, אם כי הוא עצמו הופיע גם כשחקן, כך שאי אפשר לומר שהוא מקיים את מה שהוא מטיף לו. בתחום התיאטרון, מעטים הם השחקנים שהצליחו גם כבמאים. לורנס אוליבייה לא ביים הרבה; ג'ון גילגוד אמנם ביים הפקות שייקספיריות, אבל היה בעיקר שחקן. גדולי השחקנים בתיאטרון ביימו לפעמים, לא פעם היו אלה ההפקות שבהן שיחקו, אבל קשה לציין שחקן תיאטרון ששמו יצא גם כבמאי תיאטרון. מנהלי להקות - כן; במאים - לא כל כך.

בתולדות התיאטרון הישראלי, יוסף מילוא שיחק (ב"ריצ'רד השלישי" וב"מנהל הבית" בתיאטרון באר שבע) אבל היה בעיקר במאי ומנהל תיאטרון. עודד קוטלר ביים ומביים לא מעט, אבל עיקר עבודתו היתה כמנהל תיאטרון וכשחקן, בסדר הזה.

דווקא בשנים האחרונות יש שני שחקנים שחוזרים שוב ושוב לבימוי. האחד הוא רמי הויברגר, שזוכה להזדמנויות חוזרות בהבימה, במחזות שהוא משתתף בהם ("תמונות מחיי נישואין", "השחף", "מונוגמיה") וגם באלה שלא ("אלינג"). פולק-פסטרנק משתתף באחת ההצגות שביים לאחרונה ("גיבורים" בהבימה; ורק מביים את "מנהל הבית".

אחד התחומים שבהם קשה מאוד להביע דעה מבוססת על בימוי הוא תחום הדרכת השחקנים. סביר להניח - אך אין כאן כל ודאות - ששחקן שנהפך לבמאי מסוגל להנחות את עמיתיו על סמך ניסיונו כשחקן. מצד שני, כשחומר הגלם הוא אישיותו של השחקן (ולא השמעת תווים באמצעות כלי, או גוף בתנועה) קשה גם למי שהיה בחדר החזרות לדעת איפה נגמר השחקן ואיפה מתחיל הבמאי. לכל היותר אפשר להביע דעה על האווירה הכללית ועל סוג המתח הקורן על הבמה, וגם אלה אינם דברים חד-משמעיים.

כשמדובר בטקסט קלאסי, ניתן להעריך את עבודתו של הבמאי באינטרפרטציה של המחזה (אם אפשר להבחין בכזו), או בהחלטות הליהוק שלו, אם כי אלה מושפעות לפעמים מאילוצי הלהקה: לא אחת קורה ששחקן שמביים מקבל להצגה שלו את השחקנים הפנויים. מצד שני, קורה ששחקן שחתמו אתו חוזה על תפקיד שלא מתממש, מבקש במקום זה לביים, והתיאטרון נענה לבקשתו: אם יש שחקנים פנויים, מדוע לא למצוא להם מחזה.

נכנסים בזחילה

אתמקד כעת במה שיש לי לומר על עבודתו של יוסי פולק-פסטרנק כבמאי ב"מנהל הבית", כמו גם על עבודות הבימוי הקודמות שלו שראיתי, ואז יובן, אולי, מדוע הרחבתי את היריעה. אין לי הרבה מה לומר על עבודתו כבמאי. אני מקווה שהשחקנים נשכרו בהדרכתו, אבל כאמור, אינני יכול לומר על כך משהו בעל ערך. יצחק חזקיה ממלא את תפקידו בפרטים, והוא (כמו תמיד) ממוקד מאוד ומרתק. עודד לאפולד מקרין היטב את האלימות בדמות שהוא מגלם, אבל היכולת הזאת באה לו בקלות, ואלון דהן הוא ליהוק לא אידאלי לתפקיד המאופק שנדרש לגלם, אך שלא כהרגלו הוא מצליח, וזה אכן הישג: שלו, של הבמאי, או של שניהם.

החלטותיו של פולק-פסטרנק בעניין התפאורה (שעיצב ערן עצמון) מעוררות תהיות רבות: המחזה של פינטר, כמו רבים ממחזותיו המוקדמים, מתרחש במציאות ריאליסטית. אני לא מבין למה השחקנים צריכים להיכנס לבמה בזחילה, ולמה הבמה היא גיבוב חפצים, עם כסאות תלויים באוויר באופן "אמנותי".

בחלק זה של עבודת הבמאי אני ראיתי בעיקר שני דברים: החלטות שרירותיות באשר לתנועה על הבמה, וניסיונות "לקשט" את מה שמתרחש על הבמה במעין עיטורי תנועה באמצעות הוראות בימוי (הדמויות פתחו וסגרו את המסך בתחילת ההצגה ובסופה, למשל). אם היו לבמאי הישגים כמדריך שחקנים, הוא הצליח לחבל בהם בניסיונותיו "לעשות הצגה".

אינני טוען ששחקן לא יכול לביים, או אפילו לכתוב מחזה (אם כי ראיתי בשבוע שעבר מחזה שכתב שחקן, ולטובתו ולטובתי כדאי שלא אתבטא בנושא). אבל אני סבור שיש משהו באישיות השחקן, ככלל, שעשוי להיות לו לרועץ כשירצה לביים, את עצמו, או אחרים. אמנם, היו מעטים שהצליחו, אבל היו רבים יותר שעשו במקרה הטוב עבודה סתמית. משחק הוא משימה קשה מספיק, שרבים בה הנכשלים על המצליחים. שחקנים שיש להם הכישרון, הרצון והיכולת לכך, צריכים להמשיך לשחק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו