בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הייתם עושים במקומם?

עמרי ניצן ערך מחדש את החומרים של "קברט" כדי שמתחת ללבוש הנוצץ של המחזמר יבליח סיפור על אזרחים תמימים, שאינם ערים לרשע המזוויע הצומח סביבם

11תגובות

אחד הדברים שהצופים ב"קברט" המוצג עכשיו בתיאטרון הקאמרי צריכים לזכור הוא שהקשר בין הסרט "קברט" שנעשה ב-1972 על ידי בוב פוסי, עם לייזה מינלי וג'ואל גריי, ובין המחזמר באותו שם, ששיריו נכתבו על ידי ג'ון קנדר ופרד אב ועלה לראשונה בברודוויי ב-1966, הוא רופף מאוד.

נכון, עלילת שניהם מתרחשת בברלין ב-1931, וחלק ממנה מתרחש במועדון הלילה "קיט קאט", מאורת בידור דקדנטית-פורנוגרפית ברוח ה"חייה ותן לחיות" של אותם הימים. נכון, נקודת המוצא הם הסיפורים של כריסטופר אישרווד בספרו "פרידה מברלין", המבוססים על חוויותיו בעיר, והדמויות הראשיות הן סאלי בולס, זמרת קברטים קלת דעת ונוכרית בברלין, והסופר, נוכרי אף הוא, וגם הומו.

נכון שגם המחזמר וגם הסרט מבוססים על "אני מצלמה", מחזהו של ג'ון ון דרוטן, המבוסס על ספרו של אישרווד. המחזה הועלה ב-1951 בברודוויי, בהצלחה רבה, אף על פי שהמבקר וולטר קר העדיף לקטול אותו לשם ההברקה בכותרת "Me no Laica" (באותם ימים כולם ידעו ש"לייקה" הוא מותג של מצלמות).

אבל מכאן ואילך תם הדמיון ומתחילים ההבדלים. הסיפורים של אישרווד ומחזהו של ון דרוטן מגוללים את סיפורם של שני נוכרים צעירים בברלין, המשתכרים מאווירת החופש המוחלט - שלא לומר ההפקרות - של העיר, אבל בהיותם מרוכזים בעצמם אינם שמים לב למה שהקהל של המחזה, המחזמר והסרט צריך להיות מודע לו, גם מפני שהוא כבר יודע איך זה נגמר - שבמקביל הנאציזם משתלט על חיי התושבים בברלין.

ג'ראר אלון

המחזמר נשאר נאמן למחזה ולרוח הסיפורים, ועלילת המשנה היא סיפור האהבה בין בעלת הבית הגרמנייה פרוליין שניידר ובין הדייר היהודי שמשכיר חדר בביתה, הר שולץ, והתנפצותה על שרטון הנאציזם, המגולם בדמות חברם ההולל של סאלי ושל הסופר קליף, הנגלה כנאצי. הסרט הקיף את סיפורם של הסופר והזמרת (בספר שניהם אנגלים, במחזה הוא אמריקאי והיא אנגלייה, בסרט להיפך) בברון גרמני דו-מיני המפתה גם את סאלי וגם את קליף (בסרט שמו בריאן), וזוג ידידים יהודים, יורשת עשירה ומעמיד פני גוי.

זאת ועוד: הסרט גולל עלילה המתרחשת בברלין ב-1931, וכל קטעי המוסיקה שלו התרחשו על במת הקברט, כך שזה היה צירוף של דרמה תקופתית וקטעים המוצגים כבידור. המחזמר שילב בין שתי סוגות: מצד אחד, קטעים מוסיקליים המתרחשים בקברט, ומצד שני, מוסכמה של מחזמר ובו מתרחשת תמונה דרמטית ששחקניה עוברים להגשת שיר בטבעיות, והשיר מקדם את העלילה ומוטמע בה, או משמש הזדמנת למונולוג של הדמות.

וכאן חשוב לדעת שמה שעמרי ניצן מביים בקאמרי הוא המחזמר, שמאז בכורתו בברודוויי התעדכן במוסיקה שנכתבה במיוחד לסרט ונכללה בו. ניצן ניצל בחוכמה רבה את החומרים של המחזמר ואף ערך אותו מחדש תוך הזזת תמונות ושירים, ושינוי מקום ההפסקה בין שתי המערכות. כל זאת, כדי להגיש לקהל בישראל 2011 - בלבוש של מחזמר נוצץ שכולם חושבים שהם מכירים את דמויותיו ואת שיריו - מחזה על הרוב הדומם של אזרחים תמימים, מה שמכונה "innocent bystanders", כמוני וכמוכם, שאינם ערים לרשע המזוויע הצומח בתוכם ומקלים בו ראש עד שנהיה מאוחר מדי.

סאלי ממריאה גבוה

כדי להשיג את האפקט הזה של בידור המרדים את העירנות ומהנה בנועזות הנוצצת שלו, כדי שאחר כך אפשר יהיה להנחית אגרוף במקום התורפה החשוף, הקיף ניצן את עצמו בטובי היוצרים לאמנות התיאטרון. התפאורן רוני תורן עיצב במה שמצד אחד היא במתו הריקה של מועדון "קיט קאט", עם תזמורת נשים (סממן מובהק של הבידור באותם הימים, או כמו שאומר המנחה: "גם התזמורת שלנו יפה") על במה מוגבהת, שגם נוסעת אל עבר הקהל, ומצד שני, היא מצליחה להעביר את הקהל לברלין של אותה עת עם הקרנות וידיאו של קטעים מעיתוני התקופה ותמונות הרחוב, עם החשמליות והמכוניות.

ג'ראר אלון

הווידיאו (שהוכן על ידי רן בוגין ושי בונדר) יוצר ריאליה בימתית באמצעים לכאורה פשוטים, שתחכומם חשוף לקהל, ומאפשר גם תמונות פנים, כשקלעים נעים, המשמשים להקרנת הווידיאו, הם גם הדלתות והקירות של הפנסיון של גברת שניידר. זה פשוט, מתוחכם, מלא דמיון, מבוצע להפליא ואפקטיבי מאוד. לכך מיתוספות התלבושות הריאליסטיות ומלאות הדמיון שעיצבה אורנה סמורגונסקי (לא אהיה עצמי אם לא תהיה לי טענה: הנעליים הלבנות של סאלי במערכה השנייה עושות עוול לרגליה, לדעתי).

זה הרקע שמאפשר את הרטוריקה הנכונה של ההצגה הזאת. בחלק הראשון אנו זוכים במנת הבידור, עם השירים המוכרים (שיר קבלת הפנים, "וילקומן", שבו איתי טיראן פוקד בתנועת יד אדנותית על "זר יקר" שבקהל "שב", כמרמז על מה שיבוא) והרומן המתפתח בין קליף לסאלי. ואפילו כאן נזרעים זרעי השינוי בגרסה הזאת של "קברט", בעיצוב דמותה של סאלי בגילומה של אולה שור-סלקטר.

אחרי שראינו את יכולתה כבדרנית קברט מן המעלה הראשונה ב"אף מלה לה" (לאמא), וב"מיין הר" (שנכתב בעבור הסרט ואחריו נכלל בכל חידושי המחזמר), אנחנו נחשפים לאפשרות שהיא בהריון ולא ברור מי האבא. קליף הסופר (שיכול להיות שזה הוא) מוכן לאמץ את הילד.

וכאן שילב ניצן את השיר "אם הפעם". זה שיר מוקדם של קנדר ואב, שלא נכלל במחזמר ונוסף לסרט, ולייזה מינלי שרה אותו על במת "קיט קאט" כתקווה שהפעם סיפור האהבה שלה (עם קליף) יצליח, בניגוד לרומנים הרבים שכשלו בעבר. ב"קברט" בקאמרי של ניצן ושור-סלקטר, זה שיר תקווה באווירה ביתית על ההריון, שאולי הפעם יסתיים בלידה, בניגוד להפלות בעבר של סאלי. זה שיר אטי שנבנה לאט לקראת סיומו לשיא, וכאן בא לידי ביטוי קולה המיוחד של שור-סלקטר. גם כשנדמה שהיא כבר הגיעה לשיא, היא ממריאה גבוה עוד יותר בתו האחרוו, שאותו היא מחזיקה הרבה אחרי שנגמר האוויר בריאות הצופים.

המערכה הראשונה היתה בסימן הרומנים המתהווים: במקביל לקליף ולסאלי נקשרים לעינינו האוהבים המבוגרים ב"שיר האננס", שלצורך ביצועו הם ממריאים בכדור פורח בצורת אננס, כמחווה לפירות הטרופיים של כרמן מירנדה. השיר "על כספו סובב העולם", שהיה אקטואלי בגרמניה של שנות ה-30, בארצות הברית של שנות ה-70 ובישראל והעולם היום, מוציא את הקהל להפסקה שמח וטוב לב.

במקור של ברודוויי נגמרת המערכה הראשונה בשיר "עולם המחר שלי" שמתחיל כהימנון לאביב של נער זהוב שיער ונהפך להמנון נאצי. לא אצל ניצן. כאן אנחנו מקבלים עוד רגע אידילי של "ביחד", כשהר שולץ ופרוילן שניידר מתארסים כדי לגלות במסיבת האירוסין שארנסט, החבר הגרמני החביב של סאלי וקליף (אורי רביץ, היוצר דמות עסיסית ומשעשעת לפני שהוא חושף את פניו האמיתיות), מסתיר מתחת למעילו את סרט השרוול הנאצי.

המפנה הזה, שאת עובדת קיומו אנחנו מכירים מההיסטוריה, תופס אותנו, הקהל, לא מוכנים. ומעתה הדברים מתפתחים מהר לכיוון המוכר. פרוליין קוסט (עירית קפלן, המביאה לבמה המון שמחת חיים בלתי מרוסנת) מובילה את באי מסיבת האירוסין בשירת "עולם המחר שלי", שצובר מהר את כוחו מהמאיים ומסתיים במועל היד. בתמונה אחת השתנה העולם של "קברט".

אם בחלק הראשון העיקר היה בידור ורומן, ובמרכז עמדו מועדון "קיט קאט", סאלי וקליף והחיים כאילו אין מחר, גיבורי החלק השני הם הר שולץ (גדי יגיל הוותיק, הטוב, הקליל והמרגש) ופרוליין שניידר (מיקי קם, שלפני 22 שנה גילמה את סאלי בהפקת המחזמר בהבימה וכאן מציפה את הבמה באנושיות, חום וחוכמת חיים וחן).

בסרט שניידר היא דמות שולית, כאן היא כמעט הגיבורה הראשית. כי זה לא מחזמר על ברלין, ולא על יהודים ולא על נאצים ואפילו לא על קברט. זה מחזמר על אנשים כמוה, כשזה קורה סביבם: היא צריכה להשכיר חדרים; היא גרמנייה; ולכן, גם אם היא אוהבת את היהודי שלה היא לא תתחתן אתו, כי צריך לחיות. והוא, גם הוא מבין את המצב, אבל הוא לא יעזוב את ברלין, כי הוא מאמין שכל זה יעבור.

וכאן ניצן גם מיטיב להשתמש בניצבים (עשרה) ורקדנים (גם כן עשרה) שבהם מילא את הבמה במה שהוא בעצם מחזמר קאמרי בעיקרו. שניידר עוברת בין אנשי ברלין שעל הבמה ושרה להם - ובעצם לקהל שבאולם - "מה היית עושה אתה", שיר שהיה במחזמר ולא היה בסרט, והוא בעצם ההנמקה להעלאת המחזמר היום בישראל. כי ההפקה הזאת שואלת את הצופים באולם מה היו עושים לא אם היו יהודים, או תומכי הנאצים, בגרמניה של אותם הימים. היא מחייבת אותם לשאול עצמם מה היו עושים, כרוב דומם, אילו סביבם התרחשו אירועים של התגברות האלימות, הרודנות, השרירות, הכוחנות והלאומנות.

כאן המקום לומר מלה על ההפתעה לטובה בתחום המשחק במחזמר הזה - הופעתו של אקי אבני בתפקיד כפוי הטובה של קליף, הגיי שהתפקיד שלו הוא סטרייט לגמרי, ללא שיר או ריקוד. ההפתעה היא בעיקר לאור הציפיות, כי ציפיותי משור-סלקטר וטיראן (וגם, אודה, מניצן, תורן ומעצב התאורה במבי) היו גבוהות מאוד. אבני יוצר נוכחות אמינה וצובר עוצמה, עד לרגע שהוא משמיע באוזני סאלי, והקהל, את משפט המפתח החשוב של המחזמר הזה: "אם את לא נגדם, את בעדם".

היסטריה גוברת

אני לא אהיה הראשון לומר שהציפיות מאיתי טיראן גבוהות. זה הרף שהוא מציב לעצמו ולנו, הצופים. הוא כבר שיחק טרגדיה, קומדיה, דמות ריאליסטית ודמות מוקצנת. ב"קברט" הוא המנחה, חשוף וקירח ומאופר, רב-מיני, מפתה ודוחה, משעשע ומאיים.

בגרסה הזאת הוא לא רק על במת הקברט: הוא גם פועל הבמה האולטימטיבי. הוא היחיד בהצגה הזאת שמעז להתגרות בנאצים. והוא גם משלם את המחיר (זהירות, ספוילר!). בסוף המחזה הוא משיל את מעיל העור שלו, מעיל התליינים, ומתגלה בכתונת הפסים של אסירי מחנות הריכוז. עכשו חיוורון המוות והקרחת והרזון שלו אינם איפור. הוא פותח את ההצגה וסוגר אותה, מברך את הקהל בבואו ומשלח אותו לדרכו. מאסטר אמיתי. שוב.

שיר הנושא, לפני סופו של המחזמר, הוא גם השינוי המרתק בדגשים שבגרסה הזאת של ניצן ושור-סלקטר. בסרט זוהי החלטתה של סאלי להתעלם מהמציאות ולבחור בבמה ובמראית העין של האושר. זה קורה אחרי שכבר ביצעה את ההפלה ונפרדה מקליף. בקאמרי אנחנו רואים אותה מבצעת את השיר, ומאבדת את תינוקה לעינינו. קטע מוסיקלי נהפך לתמונה מזעזעת של אשה צעירה שחייה מתפוררים, והיא ממשיכה לספק לנו את השעשוע של הקברט תוך היסטריה גוברת, עד שהיא מטיחה את המיקרופון לרצפה.

אלה רק מעט מהדברים שיש לי להגיד על המחזמר הזה. הוא מוכיח שבידור תיאטרוני יכול להיות חוויה אמנותית מרתקת, אם רק מתייחסים לחומרים, לשחקנים, ליוצרים ולקהל ברצינות ובכבוד הראויים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו