בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרצפה כבר לא עקומה

סיור ראשון בבניין הבימה לאחר השיפוץ היקר והממושך הוכיח שהמבנה והאולמות שופרו משמעותית. האם איכותו האמנותית של התיאטרון תעלה בהתאמה?

23תגובות

עד עכשיו כולנו ראינו את בניין הבימה מבחוץ. אני מודה שבתחילה, הקוביה הלבנה הגדולה שצמחה במפתיע בצפון שדרות רוטשילד מסביב לאקווריום הגדול שבתוכו הסתתר תיאטרון הבימה, נראתה לי מפחידה ומרתיעה. במשך הזמן התרגלתי. מן החזית, לקראת סוף השיפוץ, זה דווקא נראה לא רע.

כמו שהדגיש ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, שהוביל את סיור כתבי התרבות בתוך הבניין אתמול (העירייה שילמה 57.5 מיליון שקל מתוך ה-105 מיליון שעלה השיפוץ), העמודים המאסיביים של הבניין המקורי נראים עכשיו בהדרם. למשמע דבריו - הוא כמובן דחה כל אפשרות לבקר את הבניין ואמר כי "ככל שתכתבו ותתווכחו יותר, יבוא יותר קהל" - היה אפשר לחשוב שעיקר התיאטרון הם העמודים האלה.

אבל אחר כך הוא הוביל את הסיור באולמות עצמם. וכאן כדאי להדגיש ולהבהיר: צריך היה לערוך שיפוץ מאסיבי בבניין הבימה שתיכנן אוסקר קאופמן ונחנך ב-1936 (אבן הפינה המקורית, שהונחה ב-1934 במעמד הנציב העליון הבריטי סר ארתור ווקוף, כפי שחקוק עליה, מוצגת באכסדרת הבניין המשופץ), לא רק מכיוון שהבניין היה מיושן ומוזנח, ולא רק בגלל פשעי השיפוצים הקודמים (שיצרו את האקווריום), אלא כדי לערוך מקצה שיפורים מאסיבי באולמות.

מוטי מילרוד

השינוי הזה היה חיוני לא רק בגלל איכות השירות לקהל (שנעשה מרופט משנה לשנה, שלא לדבר על מגרעות השמיעה), אלא בגלל השפעתו ההרסנית על הניהול האמנותי של התיאטרון. הבדיחה-חידה בין אנשי תיאטרון בישראל היתה, ב-30 השנים האחרונות: "מי באמת מנהל את הבימה? האולם הגדול". האולם הגדול, האורוותי, האדום הזה בן כ-1,000 מקומות, שנשא לשווא את שמה של חנה רובינא, עם היציע הגבוה, איפשר למעשה רק הצגות גדולות ורועשות (זאת אומרת מחזות זמר), או כנסים מפלגתיים. התיאטרון היה תלוי ביכולתו למלא את האולם הגדול.

אז הנה החדשות הטובות מאוד: במראהו החדש, הכחול כהה, האולם הזה, על 930 המקומות שבו, נותן לנכנס אליו הרגשה כמעט אינטימית. הוא צר וארוך פחות ממה שהיה. מן המקום שאליו יכולתי להגיע, כנכה, בשורה האחרונה, ה-18, באולם, ראיתי היטב את הבמה הגדולה, שהמיפתח שלה לא השתנה בשיפוץ. הבמה זכתה לתוספת יפה לכיוון הקהל, מעבר למה שמכונה proscenium arch.

החדשות העוד יותר טובות הן שגם ביציע המעוגל הרגשת הצופה היא אינטימית, ובמובן מסוים אפילו טובה מזו של הצופה באולם, גם מהשורה האחרונה, העשירית, ביציע. ממקום הנכים ביציע מאחורי השורה השלישית, כל הבמה נפרשה לנגד עיני במלא הדרה. אפילו את דברי רון חולדאי ומנכ"לית התיאטרון אודליה פרידמן שדיברו מהבמה כמעט שמעתי, והם לא שחקנים ודיברו בלי מיקרופונים (והשחקנים, כנהוג במקומותינו, ישחקו עם מיקרופוני-צוואר אלחוטיים).

כל זה נאמר על סמך התרשמות מאולם ריק, ללא קהל וללא הצגה על הבמה, שעליה הקימו הפועלים את התפאורה להצגה "מוריס שימל", מחזהו של חנוך לוין, שיחנוך את האולם הערב. השחקנים שבו אתמול מהצגות אורח שקיימו בוורשה, בתיאטרון הלאומי שם. קניתי בקופת התיאטרון באכסדרה כרטיס להערב (65 שקלים בשורה ה-18 לנכים, מחירי הרצה) ומחר אהיה חכם יותר.

מוטי מילרוד

רפלקסיה כלכלית

לפני שהגעתי לאולם הגדול וליציע שלו (יש מעליות גדולות, עם כריזה וכפתורים עם סימוני ברייל) סיירנו בשני האולמות הקטנים. בקומוניקט שחילקו אנשי הדוברות הזריזים של העירייה נכתב שרק הודות לתקציב נוסף של חמישה מיליון שקלים מהעיריה התאפשר שיפוץ האולמות האלה. זה מקום לרפלקסיה פילוסופית-כלכלית קטנה: באולמות הקטנים יש הזדמנות לעשות תיאטרון מעניין וחדש, אבל בשבילם צריך היה תקציב נוסף, שאלמלא ניתן הם לא היו קיימים, וזה בסך הכל פחות מ-5% מהמחיר הכולל. מעניין.

החלל הראשון שבו סיירנו היה "הבימה 4", מה שהיה בעבר מרתף "היינקן", לזכר תרומה של חברת הבירה שניתנה אי-אז לשיפוצו. עכשיו זה אולם ספון עץ, מין "קופסה שחורה" בהירה, עם חלל מרכזי ובו שולחנות, יציע שמקיף את החלל וגם בו שולחנות ובר. באולמון יש במה קטנה המאפשרת להציג בו במקביל להצגות באולם רובינא שמעליו (לשם כך הוקרב פיט התזמורת). מנכ"לית הבימה אודליה פרידמן סיפרה שהוא מיועד להצגות יחיד ואחרי עשר וחצי - להופעות מוסיקה, ולכן הבר. האף שלי אומר שזה יהיה חלל שאנשי תיאטרון יאהבו, גם כי הוא היחיד בבניין המאפשר באמת גמישות מבחינת מיקום הקהל והשחקנים.

מילרוד מוטי

באותו מפלס של הבימה 4 נמצא גם הבימרתף, הנושא את שמו של יהושע ברטונוב (באכסדרה של אולם רובינא ייתלו תשעה דיוקנאות של ראשוני הבימה שיצר אורי ליפשיץ). פרידמן וחולדאי הדגישו את גמישותו של הבימרתף והיותו אהוב על במאים. למעשה, כרגע זהו תיאטרון זירה (חלל המשחק במפלס אפס, מוקף במושבי קהל משלושה צדדים) שאין בו גמישות בכלל, כי שורות המושבים קבועות. אבל למי שמתמרמר על גזל החופש שבכך, אעיר שגם בשנים שהיה חופש לשחק בחלל האולם, זה נעשה לעתים רחוקות מאוד, אם בכלל.

גם הבימרתף מבודד עתה מבחינת רעש מאולם רובינא, אפילו אם יעלה על במתו מחזמר עם רקיעות רגליים ותיפוף (אם כי זה עוד מצפה למבחן האמת, עת יעלו שם את גרסתו של אילן רונן ל"שלמה המלך שלמי הסנדלר" עם להקת שקטק). השינוי החשוב בבימרתף הוא שעתה יש בו עוד יציאה אחת, וכך הצופים באולם בטוחים יותר (לא מפני איכות ההצגות, כמובן).

מילרוד מוטי

את הסיור סיימנו באולם מסקין, שהיה מראשיתו האולם הסימפטי והאינטימי ביותר בבניין הבימה, אף שלבמה שלו חסר "צד" (משטח מאחורי הקלעים, שבו הבמה רחבה יותר מן המפתח שלה) בשל מיקום האולם בתוך המבנה. ואולם זו היתה תוספת לבניין המקורי בזמנו, ועל כן הכניסה אליו היתה מחוץ לבניין כולו. עתה הוא בתוך הבניין, והמעליות מעלות את הצופים גם אליו (רק מצד אחד. למרות שנאמר כי גם בצד השני של הבניין המעלית מובילה לאולם זה, היא לא. בדקתי).

התוצאה של ההכללה הנכונה של האולם ואכסדרתו בתוך הבניין היא שהמבואה של האולם צרה וארוכה, נמוכה ולא מזמינה (אם כי מהחלון נשקף מראה יפה של כיכר התזמורת שלצד הבניין). זה נובע גם מהשינוי שנעשה באולם עצמו: הוא משופע פחות ונוסף לו יציע לא גדול. באולם יש כ-300 מקומות, והבמה שלו זכתה להעמקה נוספת, מה שמאפשר גם למעלית המשא להעלות תפאורה ישירות אליה. השורה האחרונה באולם - המקום לשכמותי - נראתה קרובה למדי. ליציע לא יכולתי לעלות, אבל מקורותי דיווחו לי שרואים ממנו היטב, להבדיל משורות הצד בו שמיקום הכיסאות בהן בעייתי. חולדאי הדגיש שהכיסאות בתיאטרון הם תוצרת הארץ, ויש מספיק מקום לרגליים בין השורות. זאת היתה מכת מנע לביקורת, בעקבות זו שנמתחה על המושבים והמרחק בין השורות במשכן לאמנויות הבמה.

המים - בחינם

בין אולם לאולם הצביע ראש העיר על ברזי מים והדגיש שהצופים שיבואו לבית הבימה לא יאולצו לקנות מים, אלא יוכלו לשתות חינם. לא התאפקתי, והערתי שבמקרה שיהיו המומים מן האיכות האמנותית שבאולמות יוכלו להתאושש בחינם.

וזה לא בלתי חשוב: כי אחרי שיפתרו את כל בעיות התקציב (ואף פעם לא יפתרו את כולן; תמיד צריך להשאיר איזה גירעון תלוי נגד עין הרע), עדיין הכל תלוי בשאלה - איזה תיאטרון יוצג באולמות האלה ובבניין הזה. ודוק: בניגוד למה שחושב חולדאי, לא כמות הקהל שתבוא לאולמות האלה היא שתעיד על איכות השיפוץ.

המשמעות היחידה של התואר "תיאטרון לאומי" היום היא לא הרפרטואר; אין דבר כזה, רפרטואר לאומי, למרות הניסיונות להעניק פרסים מטעם השלטון ליצירה ציונית. תיאטרון לאומי גם לא צריך להיות מחויב, בתיאוריה או בפרקטיקה, להציג מחזאות מקורית. את זה עושים כל התיאטרונים ממילא, כי הוכח אמפירית שמחזות מקוריים הם מושכי קהל מובהקים. עם זאת, בפועל נושאים חלק ניכר מהם - למרות דיבורים גבוהים על עידוד יצירה מקורית - אופי מסחרי-בידורי.

מילרוד מוטי

המשמעות היחידה של התואר "תיאטרון לאומי" היום היא היותו התיאטרון הטוב ביותר שקיים, מבחינת איכות החומרים שעמם הוא מתמודד, איכות השחקנים העולים על במותיו, גובה הרף המקצועי והאמנותי שהוא מציב לעצמו, לתיאטראות האחרים ולקהלו. תיאטרון הבימה של עשרות השנים האחרונות רחוק מאוד מזה. היו בו הצגות טובות יותר וטובות פחות, אבל כבר שנים רבות הוא לא תיאטרון שלוקח את סוגיית האיכות האמנותית והמקצועית שלו ברצינות הראויה.

בשנים האחרונות היה לו תירוץ נהדר: הבניין בשיפוצים, יש הוצאות על אולמות, ויש את גירעונות העבר. לפחות בתיאוריה - והמבחן במציאות עוד לא נעשה - הרקדנית הזאת לא תוכל להתלונן יותר שהרצפה עקומה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו