בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבימה החדש - האם יפטרו מה"דיבוק"

התיאטרון הלאומי התאפיין בכרוניקה של שביתות וניהול כושל, סכסוכים והשמצות. מה צופן לו העתיד לרגל הפתיחה המחודשת?

5תגובות

אם סופרים את הפעמים שהבימה עמד בפני סגירה, ששחקניו ועובדיו שבתו או איימו בשביתה, ושהקופה שלו התרוקנה עד תום - נדמה שהתיאטרון הלאומי יכול להירשם בספר השיאים של גינס. בה בעת, גם יכולת ההישרדות שלו, תמיד בעזרת תוכניות הבראה שלרוב לא מומשו, ראויה להירשם בספר השיאים.

פתיחתו השבוע של הבניין המשופץ לקהל הרחב, אחרי ארבע שנים וחצי של מאבקים, משברים ואיומים בסגירת התיאטרון, מעידה אף היא על כישרון ההישרדות שלו. ואולם השיפוץ, שהיה אמור לעלות 30 מיליון שקלים והסתכם לבסוף בכ-105 מיליון שקלים, סיחרר את הבימה ודירדר אותו, מבחינה כלכלית ואמנותית כאחת.

לקראת השיבה לביתו המשופץ סוכמה תוכנית הבראה בין הנהלת התיאטרון לבין משרדי האוצר והתרבות; תוכנית שנולדה אחרי הריון ארוך וכואב, שנמשך זמן רב מהמתוכנן. במסגרתה, יימחק להבימה חוב של 18 מיליון וחצי שקלים, בגין הלוואה שניתנה לתיאטרון לפני 16 שנה, וסכום נוסף של חמישה מיליון וחצי שקלים יוקפא לחמש שנים. כל זה מותנה באבני דרך (ניסוח של האוצר) של סילוק חובות נוספים של התיאטרון. לשם כך יועברו אליו עוד שישה מיליון וחצי שקלים.

יובל טבול

וזה לא הכל: במשך ארבע וחצי שנות השיפוץ הועברו להבימה לפחות 15 מיליון שקלים מתוקפה של תקנה מיוחדת, משום שהצגותיו לא הועלו בתיאטרון הבית שלו. עוד 6.3 מיליון שקלים קיבל התיאטרון בעבור הצטיידות לקראת כניסתו לבניין המחודש. כל זאת מעבר לכספי התמיכה השוטפת (ראו מסגרת). אף שמדובר בכ-46 מיליון שקלים שיזרמו כעת לקופת התיאטרון הלאומי, סכום מפואר זה הוא רק חלק מהדרישה המקורית של הבימה, שהסתכמה ב-60 מיליון שקלים.

במידה רבה מזכירה תוכנית ההבראה הנוכחית את זו שלפניה, שנרקמה ב-1995 כפתרון למשבר שפקד אז את התיאטרון הלאומי. אפילו הטרמינולוגיה לא רק דומה - היא זהה. גם אז נבנתה התוכנית בשיטת "אבני דרך" והכספים נועדו, כמו בתוכנית הנוכחית, לכיסוי גירעון העבר, תשלום החובות לנושים וצמצום מצבת העובדים (כיום מדובר בפיטורים של 14 עובדים ואז ב-53 עובדים). אז כמו היום נדרש התיאטרון להגדיל את הכנסותיו ממקורות חוץ-ממשלתיים. זה לא קרה. תוכנית ההבראה של 1995 לא רק כשלה, אלא למעשה התגלגלה לפתחו של התיאטרון עד לשנת 2011. וכך, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כאילו איש לא למד דבר.

התקשורת אשמה

חקירה של תולדות המשברים של הבימה עשויה להותיר את המשקיפים פעורי פה. משבר רודף משבר, והכותרות בעיתונים אינן משתנות, כאילו לא חלפו השנים.

הנה כמה כותרות שהתפרסמו ב"הארץ": "הבימה עומדת בפני התחסלות - תיתכן שביתת שחקנים בתיאטרון הלאומי" (28 במארס 1978); "התיאטרון על סף פשיטת רגל" (19 בינואר 1993); "שחקני הבימה לא קיבלו משכורות וימחו לפני תחילת ההצגות" (15 נובמבר 1993); "עובדים מאיימים בהשבתת הבימה (ינואר 1994); "מועצת הנאמנות של הבימה מתכנסת כדי להביא לסיום המשבר בתיאטרון" (29 בינואר 1995); "מחר יתקיים דיון על עתיד הבימה בבית המשפט במעמד כל הצדדים" (24 בדצמבר 1995) - רשימה חלקית ביותר.

אז כמו היום אף נשמעו טונים חריפים מצד התיאטרונים הרפרטואריים האחרים לנוכח כוונתו של משרד האוצר למחוק את חובו של הבימה; וגם באמצע שנות ה-90 היה מדובר בכ-18 מיליון שקלים. "נבקש שינהגו בנו בצורה שווה, כמו בהבימה", זעם ב-1994 נעם סמל מנכ"ל התיאטרון הקאמרי, "לא ייתכן שתהיה איפה ואיפה". מנכ"לית תיאטרון בית לסין ציפי פינס הוסיפה: "התפלאנו מאוד שנמצא הסדר להבימה כשעדיין לא קוים ההסדר עם בית לסין".

גם ההצעה לאחד את הבימה עם גשר, שהעלתה באחרונה שרת התרבות לימור לבנת בניסיון נוסף ליישב את המשבר ששני התיאטרונים נתונים בו, אינה חדשה - היא נהגתה כבר ב-1993, לאותה המטרה. בשני המקרים היא לא מומשה.

ובאופן מתמיה, אז כמו היום האשימה הנהלת הבימה את התקשורת בהתנכלות לתיאטרון. "הנהלת הבימה סבורה שהעיתונות היא שכרתה בור לרגלי התיאטרון לפני המעשה, ועכשיו היא יוצאת בריקודים על הקבר הטרי", כתב מיכאל אוהד ב"הארץ" ב-10 באפריל 1970. "מפי מר דייוויד ויליאם, מנהלה האמנותי של הבימה, שמעתי דברים מאלפים על הרעלת האווירה, השחזת סכינים וכיוצא באלה. אני כופר באשמה זאת".

אוהד, שבמאמר אחר כינה את הבימה "המת החי" (3 בינואר 1975) בשל המשבר החמור שבו היה שרוי, גרס כבר אז, לפני 36 שנה, כי יעקב אגמון הוא האיש שיכול להציל את הבימה. למרבה האירוניה, הצעתו התממשה שני עשורים אחר כך, בעת שהתיאטרון היה באחד ממשבריו הגדולים ביותר. למעשה, התיאטרון הלאומי מתקיים ממשבר למשבר, עד כי נדמה שמדובר במשבר אחד ארוך הפוקד אותו מאז הקמתו.

נפילה והצלה

ימיו הגדולים של הבימה היו עם לידתו במוסקבה בשנת 1918. אידיאליזם מחייב הצמיח קבוצת שחקנים שהחליטו להקים תיאטרון דובר עברית. נחום צמח, אחד ממייסדיו, ראה בכל שחקן מי ש"נוטל על עצמו אחריות כלפי העם היהודי כולו" והשווה את ההצטרפות להבימה להצטרפות לישיבה. את הבקשה להקמת התיאטרון העברי הבימה הגיש צמח ללנין, ועל הרישיון חתום סטאלין, שהיה אז השר לענייני לאומים בברית המועצות.

אדרי לימור

המשבר הראשון לא איחר לבוא. ב-1926, רגע לפני שנסגרו שעריה של ברית המועצות, יצא הבימה לסיור ברחבי אירופה עם "הדיבוק", "הגולם" ו"היהודי הנצחי" - וכבש את המערב. ההצלחה הובילה את התיאטרון אל היעד הבא: ארצות הברית, אך שם הוא ספג כישלון צורב. הקהל לא בא לתיאטרון הדובר עברית, והסיור הסתיים במפלה כלכלית ובמשבר שפירק את הלהקה. צמח דרש סמכויות ניהול מוחלטות - הלהקה סירבה והתפצלה. חלק מחבריה חזרו לרוסיה, אחרים לברלין, צמח נותר עם קבוצת שחקנים בארצות הברית. לברלין נסעו חנה רובינא, אהרן מסקין, יהושע ברטונוב ושם הצטרפו אליהם שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, ארי קוטאי ואחרים. זו היתה הקבוצה הציונית שפניה היו לארץ ישראל. המשבר הראשון הוביל איפוא להקמת הבימה בפלשתינה-א"י.

כשהגיעו לנמל יפו ב-27 במארס 1928 חיכו להם המונים על החוף. ביאליק תירגם למענם מחדש את "הדיבוק". ההצלחה היתה אדירה, אך לא לזמן רב. המשבר הבא כבר היה בדרך.

באותה שנה חזרה להקת הבימה לסיור נוסף באירופה. הביקורות היללו, אך הקהל התלהב הרבה פחות והקופה התרוקנה לגמרי. המשבר היה כה גדול, שלשחקנים לא היה כסף לחזור לארץ ישראל.

ההצלה באה מ"אגודת הפטרונים" שהקימה מרגוט קלאוזנר, אז מזכירת התיאטרון. חברי אגודה זו היו יהודים גרמנים אמידים שהתחייבו לתרום לתיאטרון העברי. השיטה הזאת, של התמוטטות כלכלית והצלה שמגיעה אחריה, תלווה את הבימה לאורך כל שנותיו.

בשנת 1931 חזרה הלהקה לארץ, אבל המשברים לא נפסקו. הבעיות הכלכליות החמירו; ההוצאות היו גדולות והרווחים קטנים. שאלת עתידו של הבימה בארץ ישראל עלתה שוב. הפעם התגייסה הקרן הקיימת למען הלהקה ונתנה לה אדמה להקמת בית הבימה בתל אביב. השחקנים גם קיבלו אדמות להקים את בתיהם ברחובות דב הוז, גורדון ופרוג בעיר. האדריכל אוסקר קאופמן הוזמן מגרמניה לתכנן את הבניין. ב-1935 הונחה אבן הפינה בפינת הרחובות אחד העם ורוטשילד בנוכחות הנציב העליון הבריטי וכן משה שרתוק, לאה גולדברג ועוד רבים אחרים.

בניית בית הבימה, בכספי תרומות של יהדות אירופה ואמריקה, נמשכה עשר שנים. בטקס חנוכת הבניין ב-1945 היה אחד הנואמים יצחק בן צבי. אבל זמן לא רב אחרי חגיגות החנוכה אירע המשבר הבא.

במארס 1948 נסעה להקת הבימה שוב לסיור בארצות הברית עם "הדיבוק", "הגולם" ו"אדיפוס". כשהוקמה מדינת ישראל היתה הבימה מעבר לים. שוב נחלה כישלון מוחץ. הבימה לא עניינה את האמריקאים. לישראל חזרו השחקנים פגועים מהמכה שספגו ומצאו תיאטרון סגור. וכך הוא נותר חודשים רבים.

הפעם הציל את המצב פינקל. הוא גייס להבימה שחקנים צעירים, בהם שלמה בר שביט, שרגא פרידמן, שמוליק סגל ונחום בוכמן. בנוסף לכך, לנוכח הצלחתה של ההצגה "הוא הלך בשדות" בתיאטרון הקאמרי, הזמין פינקל מיגאל מוסנזון מחזה על מלחמת העצמאות. מוסנזון כתב את "בערבות הנגב".

הצגת הבכורה התקיימה ב-11 בפברואר 1949 - ובן לילה הכל השתנה. הקהל נהר. הקופה התמלאה. השחקן שלמה בר שביט זוכר כיצד זרק הקופאי את שטרות הכסף שקיבל ממכירת הכרטיסים לקופסת פח. בר שביט, שגילם את גיבור המחזה דני, נהפך בן לילה לגיבור תרבות: "לא שילמתי במסעדות, בחנויות, באוטובוסים. הייתי הבן הקיבוצניק שהקריב את חייו למען הפצועים".

המשבר הגדול הבא אמנם התרחש רק כעבור 20 שנה, אך גם במשך תקופה זו לא התנהל הבימה על מי מנוחות. הבעיות הכלכליות נמשכו כל השנים, גם כשממשלת ישראל החליטה להעניק לתיאטרון ב-1958 את התואר "לאומי". זו לא היתה רק מחווה לאבות המייסדים, אלא בעיקר תירוץ להקצות לתיאטרון הזה 100 אלף לירות כדי לקיימו.

כישלונות בלתי נשכחים

בשנת 1969 פורק קולקטיב הלהקה. זה לא היה עניין של מה בכך. הקולקטיב הוקם במוסקבה ב-1918 וניהולו היה משותף. פירוקו היה מכה קשה לתיאטרון בכלל ולזקני הבימה בפרט.

למה, בעצם, פורק הקולקטיב? "כי התיאטרון היה בפשיטת רגל כלכלית", אומר בר שביט. "זקני הבימה היו עייפים ואנחנו הצעירים שצורפנו לקולקטיב לא הוכחנו שאנחנו יודעים לנהל. לא הגשמנו את החלום שלהם להמשיך את ניהול התיאטרון מבחינה אמנותית וכלכלית".

את החובות שצבר אז התיאטרון, כארבעה מיליון לירות, שילמה הממשלה. המוטיב המוביל של משבר והישרדות פעל גם הפעם. "שום דבר לא השתנה בעניינים האלה", מוסיף בר שביט, "אז כמו היום רצים לשלטונות לחפש כסף. כיום אני צוחק עם יבלות, כי הכל מוכר לי".

אבל הכסף מעולם לא הספיק. משכורות השחקנים היו עלובות. "כולנו עשינו חלטורות כדי להתקיים", מספר בר שביט.

באותה שנה, 1969, התמנתה הנהלה ציבורית לתיאטרון. עמד בראשה משה זנבר, שכעבור שנתיים היה לנגיד בנק ישראל, וכל חבריה היו אנשי ציבור שאינם אנשי תיאטרון. למנכ"ל הבימה מונה גבריאל צפרוני, עיתונאי במקצועו.

שנות ה-70 לא היו שנים קלות להבימה. גם אז התמודד התיאטרון עם שיפוץ, שנמשך שלוש שנים ועלותו הסתכמה ב-10 מיליון לירות. וגם אז התמשך השיפוץ זמן רב מעבר לתכנון המקורי: התקציב לא הספיק, תוכניות בנייה שאושרו בידי מהנדס העיר נפסלו בידי ועדת בניין ערים. העבודה שותקה, הפועלים לא באו לעבודה אך לבסוף כולם השלימו עם כולם. זה נשמע ונראה מוכר מאוד.

הבניין המשופץ נפתח עם "השחף", "ארטורו אוי" ו"חג הסנדלים" - שהיו "שלושה כישלונות בלתי נשכחים", כדברי מיכאל אוהד ("הארץ", 10 באוגוסט 1970). המבקר הוסיף: "הכוונות היו טובות, התוצאות - מפוקפקות. הבעיה הבוערת: באיזה פיתיון אפשר למשוך את הקהל להיכל השיש והזכוכית?"

גם אחרי חמש שנים, כשהצגה רדפה הצגה, והרפרטואר היה מרשים - לרבות מחזות של כריסטופר מארלו, טנסי ויליאמס, הרולד פינטר, אדוארד אולבי - ספג הבימה את הכינוי "תיאטרון על גג פח לוהט" (מיכאל אוהד, 29 ביוני 1973, "הארץ").

המשך מעמ' 15

הסכסוכים והמשברים נמשכו. ב-1976, למשל, התקוטטו עובדי התיאטרון וההנהלה החדשה בראשות יוסי יזרעאלי והטיחו האשמות הדדיות. בנוסף לכך, בשל בעיות כלכליות הודיע היו"ר זנבר על סגירת האולם הקטן ופיטורי 30 עובדים.

בין לבין התפוצצה לה גם שערוריית המעילה בתיאטרון. בינואר 1972 הוגשו כתבי אישום נגד חברי הנהלת הבימה לשעבר, המנהל האדמיניסטרטיבי אשר שרף, השחקנית בת עמי אלישיב, הבמאי אברהם ניניו ומנהל החשבונות אברהם שרף. הם הואשמו בגניבת כספים מהתיאטרון, קבלת כספים במרמה וזיופים בסכום כולל של 416 לירות, בשנים 1963-1969. שופט בית המשפט המחוזי דב לוין קבע כי "מחזה מביש ששמו מעילה הוצג מאחורי הקלעים של הבימה" והרשיע את הנאשמים.

הבעיות פקדו את התיאטרון חדשות לבקרים. מנהלים מונו, פוטרו, התפטרו, פרשו או הודחו. "תמיד היו צרות כלכליות", אומר בר שביט, "לא שילמו לשחקנים, המשכורות היו נמוכות, היו איחורים בתשלומי הפנסיה וקופות החולים". וכמו היום, הנטייה היתה ונותרה להאשים את העדר התמיכה הציבורית התקציבית הנאותה.

על הבמה הועלו הצגות טובות וגרועות והיו גם הצגות מופת, אבל התיאטרון רחש כל הזמן במלחמות ומאבקים: עם המדינה, עם משרד האוצר, עם משרד החינוך והתרבות ובינו לבין עצמו. שחקנים היו נגד ההנהלה ובעד המנכ"ל ולהיפך, העובדים איימו בהשבתות אין ספור, איומים בסגירת התיאטרון היו לשגרה שנמשכת עד היום.

במידה מסוימת מדובר בשיטה, שלפיה כל כותרת על שביתה או איום בסגירת התיאטרון - מביאים לתוצאות. כך קרה גם באיום בסגירת התיאטרון באוגוסט 1993.

ב-9 באוגוסט כינסו השחקנים מסיבת עיתונאים ובה טענו כי הגיעו לפת לחם, משום שלא שולמו להם המשכורות בזמן. הם הוסיפו וטענו כי ההנהלה מאיימת לפטר את הצוות האמנותי והמינהלי והצהירו כי הבימה ייסגר בתוך 14 יום אם הממשלה לא תעביר כסף. "ההרגשה היא שהגענו לסוף הדרך", אמר במסיבת העיתונאים השחקן ישראל בידרמן מוועד השחקנים, "המצב היום גרוע יותר מהמצב תחת כל ממשלה שהיתה אי פעם".

באורח פלא, ביום ה-14 הוסר האיום. שרת האמנויות אז שולמית אלוני לחצה על האוצר להעביר כסף להבימה ובשיחת טלפון לילית הודיעה למנכ"ל התיאטרון שמואל עומר: "יהיה כסף, תמשיך לעבוד".

כיום מודה בר שביט שזה היה אקט של לחץ על הממשלה, כדי שזו תעביר כסף, ושלא היתה כוונה אמיתית לסגור את התיאטרון. "כל חיי הייתי בעד איומים לסגירת הבימה", הוא מוסיף, "אבל אף פעם לא התכוונו באמת לסגור. עשינו זאת מפני שפחדנו שאם התיאטרון ייסגר לאף אחד לא יהיה אכפת".

כך או כך, הכסף הועבר, אבל המשבר לא חלף. בכלל, 1993 היתה שנה סוערת בהבימה, שלא ירד מהכותרות: דווח על דו"חות ביקורת קשים, התפטרויות, השבתות, האשמות הדדיות ועוד.

קרבות על כיסאות

פרישתו של המנכ"ל שמואל עומר, שניהל את הבימה 15 שנה, עמדה אז במרכז השערוריות שסבבו את התיאטרון. הגירעון הידרדר אז ל-15 מיליון שקלים, שהיה הגירעון הגדול ביותר שידעה הבימה אי פעם. אחר כך התברר שהוא אף גדול יותר.

הבימה לא היה התיאטרון היחיד שצבר הפסדים, אבל היה לו הגירעון הגדול ביותר מבין כל התיאטרונים הנתמכים. ראש מינהל התרבות במשרד התרבות אז, יוסי פרוסט, רצה בסילוקו של עומר, וככל שדחף להזיזו מהכיסא התעקש עומר לאחוז בו. ההתעקשות של כל אחד מהם החריפה את המשבר של הבימה, שמלבד הגירעון הענק גם התפלג למחנות: מחנה שתמך במנכ"ל עומר וטען להתערבות הממסד בניהול התיאטרון, ומחנה שתמך בראש המינהל פרוסט וטען שניהול בהבימה היה לקוי במשך 15 שנה. השרה אלוני, שתמכה בפרישתו של עומר, חזרה בה והעבירה את ההחלטה ליו"ר חבר הנאמנים של התיאטרון, שר שלום שירן.

בעוד התיאטרון כמרקחה התפוצצה לה פרשה חדשה ביולי 1993: פרסום דו"ח חזי שלח, שעמד בראש הוועדה לבדיקת מצב התיאטרונים. הדו"ח מתח ביקורת על כל התיאטרונים אך ביקורתו על הבימה היתה קשה במיוחד. הוא הסתמך על דו"ח אחר שנעשה על הבימה, שמשום מה נגנז והעלה אבק; דו"ח זה (שמשרד החינוך והתרבות הזמין מרואה החשבון יואב רבינוביץ') הצביע על ניהול לקוי ופגמים בקבלת החלטות, והיו בו "ממצאים שראוי היה שיתייחסו אליהם בהנהלתו הציבורית של התיאטרון ויינתן בגינם הדין", נכתב בדו"ח שלח. "תמונת המצב שנתגלתה בהבימה היא קשה בכל הנושאים שנבדקו, כמו תשלום ליוצרים ותמלוגים, משכורות ותנאי עבודה ומצב בנקים". שלח גם ביקר את משרד החינוך והתרבות על שגנז את הדו"ח החמור.

כעת הבינו גם תומכיו של עומר כי טובת התיאטרון מחייבת את פרישתו ומינוי מנהל חדש. לבסוף הודיע עומר כי יפרוש בתחילת שנת 1994. אבל המשבר רק החריף. הבימה נכנס לסחרור של מציאת מנהל חדש לתיאטרון בעוד שעומר מכהן בתפקיד, ומלחמת המחנות שלו ושל פרוסט הסלימה. כל צד ניסה להכניס לוועדה לאיתור המנהל אנשים שלו. פרוסט לא הסתיר את דעתו שיעקב אגמון הוא היחיד שיכול להוציא את הבימה מהבוץ, אך בכך טירפד, מבלי שהתכוון, את בחירתו של אגמון לתפקיד. שכן, מחנה עומר פעל ככל יכולתו נגד מינוי אגמון.

ב-10 באוקטובר 1993 נבחר להבימה צמד מנהלים חדש, שזכה לכינוי הזוג המוזר. דוד אלכסנדר מונה למנכ"ל וגרי בילו למנהל האמנותי. המינוי הפתיע בראש ובראשונה את המועמדים עצמם, כמו רבים אחרים במילייה התיאטרוני, שהביעו תמיהה כיצד יסתדרו בילו המוחצן ואלכסנדר חובש הכיפה ולאן יובילו את התיאטרון. בראשית ינואר 1994 נכנסו השניים לתפקידיהם, ומה שקרה עד אז היה רק הפרולוג לשנה סוערת במיוחד ומשבר גדול עוד יותר.

שנת הניהול המשותפת של השניים היתה רצופת תקלות. קהל התיאטרון הידלדל מאוד וקופתו התרוקנה. הבימה נמלא סכסוכים מבית ומחוץ. בין השאר, מחזאים התלוננו על יחס מעליב למחזאות המקורית וניסיון להכניסה לגטו, להציגה מחוץ לאולמות הגדולים ובתנאי הפקה נחותים. במכתב שנשלח להנהלת הבימה, שחתמו עליו חנוך לוין, יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי, מוטי לרנר, עדנה מזי"א ואחרים, הם דרשו לבטל את החוזים המחפירים שנחתמו תוך ניצול תום לבם של מחזאים לא מנוסים. גם שחקנים דיווחו על יחס מזלזל. בנוסף לכך, התברר כי 50 אלף מתוך 186 אלף צופים שבאו להבימה במחצית הראשונה של 1994 הוזמנו להצגות ללא תשלום.

איפה היתה ההנהלה? חבריה טענו בזמנו שלא ידעו על כל אלה וכי הדברים נודעו להם רק מהפרסומים ב"הארץ".

המשבר יצא מכלל שליטה בסוף השנה, כשבילו הודיע על התפטרותו בתגובה להחלטת המנכ"ל אלכסנדר שלא להציג את מחזהו של שילר "השודדים". מרגע זה נפרצו כל הסכרים. בילו הצהיר ש"אלכסנדר לא מבין כלום בניהול ופוגע בחדוות היצירה". כתבלין הקפיד לכנותו "הרבנות הראשית". אלכסנדר, איש נעים הליכות בדרך כלל, שמר על קור רוח, אך באוזני מקורבים השמיע גם הוא ביטויים שקשה לצטט בעיתון. הוא דרש מההנהלה לפטר את בילו, אך בישיבת הנהלה סוערת הוחלט לבסוף לדרוש את התפטרות שני המנהלים.

באותה ישיבה גם הצביעו חברי ההנהלה פה אחד על גיוסו של אגמון להציל את הבימה. יו"ר ההנהלה שר שלום שירן, שעמד בראש הצוות שמינה את צמד המנהלים שכשל, הודיע מיד על התפטרותו.

ואולם, בעוד שבילו קיבל את דרישת ההנהלה, אלכסנדר - לא. הוא טען שאין עילה לפיטוריו. בזמן שאלכסנדר סירב להתפטר והגיע לישיבת הנהלה עם עורך דינו, התקיימה בצוותא בתל אביב הפגנת תמיכה בבילו. השתתפו בה כ-200 מאוהדיו, שחקנים ואנשי תיאטרון, שסברו כי נעשה לבילו עוול. הפגנת אהדה כזו לא ידע התיאטרון הישראלי המפולג והמפורר ורווי האמוציות מעולם.

הסובלים העיקריים מפרשת חילופי המנהלים היו התיאטרון עצמו על עובדיו ושחקניו. האווירה במסדרונות היתה עכורה, לא התקבלו החלטות רפרטואריות וההפקות הקיימות סבלו מהעדר יד מכוונת.

המנצח בקרב הזה היה יעקב אגמון. ההנהלה, ששנה קודם לכן ויתרה עליו, הימרה עליו כעת. לדידה לא היה מועמד אחר מלבדו. בפברואר 1995 נכנס אגמון לתפקיד כמושיע של הבימה. שני תנאים העמיד לפני שקיבל עליו את ניהול הבימה: סיום פרשת בילו-אלכסנדר; ודרישה לשולחן "נקי" נטול גירעונות. ההנהלה החדשה הבטיחה כי שני התנאים ימומשו. למרבה הצער, היא לא עמדה בהבטחתה בנוגע לתנאי השני. חודשים ספורים בלבד לאחר כניסתו של אגמון לתפקיד התברר עומק המשבר שבו שרוי התיאטרון הלאומי.

משחקי כוח

שנת 1995 היתה שנה של זעזוע להבימה. התיאטרון עמד בפני פשיטת רגל. דו"ח חדש שהזמינה הנהלת התיאטרון (מחברת סי-אי-אי לביקורת-פנים) והוגש ב-1 ביוני 1995 הצביע על מצב חמור ביותר: גירעון של 28 מיליון שקלים. התברר כי ב-1993 וב-1994 הוכפל גירעונו של התיאטרון. הדו"ח הצביע על שורה של כשלים, בהם חסרון נוהלי עבודה, סעיפי חריגה מוגזמים בהוצאות ובריחה של עשרת אלפים מנויים. המוסד, נכתב בדו"ח, התנהל בשיטת הפתקאות וההטבות, מעל השולחן ומתחתיו. "יש לנקוט צעדים דרסטיים, אחרת לא יהיה קיום לתיאטרון", התריע הדו"ח.

משום מה התעלם הדו"ח מחלקם של משרד האמנויות ומינהל התרבות במשבר; כמו כן לא התייחס לעובדה שרבים מהמחדלים בעצם הועברו בירושה אל אלכסנדר ובילו. זמן קצר אחרי הגשת הדו"ח, באוגוסט 1995, התפטר אגמון מתפקידו ועמו התפטרו ההנהלה וחבר הנאמנים.

במקביל הוחלט, בצעד חסר תקדים בתולדות התרבות בישראל, למנות כונס נכסים להבימה, בפיקוח בית המשפט, שיפעל באמצעות מנהל-מפעיל מקצועי לביצוע תוכנית הבראה שנבנתה במיוחד ליישוב המשבר. המנהל-המתפטר אגמון היה המועמד הטבעי לתפקיד המנהל-המפעיל. היה עליו להתמודד עם תיאטרון שמצבו בכי רע: חובו של הבימה הרקיע אז ל-27.4 מיליון שקלים, 40% יותר מזה שהצטבר בסוף 1993. תפוסת האולמות היתה 40% בלבד וכן קיננה בתיאטרון אבטלה סמויה. הבימה פעל ללא הנהלה ציבורית, ללא דירקטוריון ובלי חבר נאמנים. זו היתה נקודת שפל של ממש.

במסגרת תוכנית ההבראה שגובשה ניתנה להבימה הלוואה בהיקף הגירעון, של 28 מיליון שקלים. אגמון טוען כיום כי נאמר לו ש-12 מיליון שקל יהיו מענק, ואז גילה שלא רק שלא מדובר במענק, אלא שההלוואה כולה היא בריבית של 13%. במשרד האוצר טוענים כי היקפי הריבית היו נכונים לאותו מועד וכי התיאטרון הוא זה שביקש לשנות את תנאי ההלוואה.

כעבור שנה, ב-1996, אגמון אמנם הציג נתונים מעודדים של הבימה בניהולו: מספר המנויים עלה ל-18 אלף (עלייה של 3,000 מנויים בשנה), הגירעון הנצבר ירד בארבעה מיליון שקלים ומספר המשרות הצטמצם. אבל השקט לא חזר לתיאטרון. אף שהבימה הראה רווח תפעולי, הוא התקשה לעמוד בתנאיה של תוכנית ההבראה.

קיצוץ בתמיכת המדינה בתיאטרונים ב-2002 התפיח את חובו של הבימה למספרים מפלצתיים: הגירעון הנצבר היה 35 מיליון שקלים, והגירעון התפעולי - 5.9 מיליון שקלים. התיאטרון התנהל תוך כדי מאבקים בלתי פוסקים עם משרדי האוצר והתרבות ועם הנאמן הציבורי שמינה בית המשפט, עו"ד שלמה שחר.

סיום עבודתו של אגמון בתום שתי קדנציות, בינואר 2005, הוביל את הבימה למשבר הבא. המאבקים ומשחקי הכוח שאיפיינו את יחסי אגמון והנאמן הציבורי החריפו עם הצורך למנות מנהל חדש לתיאטרון. אגמון מינה את אילן רונן למנהל האמנותי, אך הנאמן שחר לא הכיר במינוי הזה וטען כי אינו תקף. בתגובה הודיע רונן על הקפאת כל ההליכים האמנותיים בהבימה, והשחקנים איימו להשבית את התיאטרון.

בסופו של דבר הגישו שני הצדדים תביעות לבית המשפט. התיאטרון תבע לסיים את עבודתו של הנאמן הציבורי, אך בסופו של דבר נותר הנאמן בתפקידו בהוראת נשיא בית המשפט העליון.

המשבר לא הסתיים, הוא היה רק באמצע הדרך, כי מאבק היורשים היה עדיין בעיצומו. בהבימה נפוצה שמועה שלפיה ציפי פינס, מנהלת בית לסין, היא המועמדת המועדפת על הנאמן הציבורי, מה שגרם למסע דה-לגיטימציה נגד פינס. שיאו היה בכנס שהתקיים בהבימה; על במתו עלו שחקנים ויוצרים שחלקם הגדול נפגעו בצורה זו אחרת מפינס, למשל לא קיבלו תפקיד שרצו. מופע האימים הזה, שהתקיים תחת עינם הפקוחה של מנהלי הבימה, היה מביש במיוחד.

בסופו של דבר מינה הנאמן הציבורי, לניהול זמני של הבימה, את אודליה פרידמן, ששימשה עד אז חשבת התיאטרון, ואת בני צרפתי שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי. אילן רונן המשיך בתפקידו כמנהל האמנותי. מינוי פרידמן וצרפתי היה לתקופת מעבר, עד לשינוי המבנה המשפטי של התיאטרון (לחברה לתועלת הציבור), שאמור היה להיות ביוני 2005. זה כמובן לא קרה.

צרפתי ופרידמן מיהרו לאייש את לשכתו של אגמון ולשפצה: הלשכה המרווחת חולקה לשניים - חלל לכל מנהל, שמחבר ביניהם חלל משותף שבו מקיימים השניים פגישות עבודה. השניים הסתדרו עם הנאמן הציבורי, שהואשם על ידי שחקנים ויוצרים, כולל המנכ"ל הפורש, בהתערבות בתכנים אמנותיים ופוליטיים ובחוסר הבנה בתיאטרון ובניהולו. פרידמן טענה עם מינויה כי לא ראתה בעבודה שלו התערבות פוליטית, "וגם אלה שחשבו כך שינו את דעתם לאחר שנפגשו והכירו אותו. היו חילוקי דעות בין אגמון לנאמן, שגרמו ליצירת אווירה לא טובה בתיאטרון ומחוצה לו, וגם ליצירת אווירה לא טובה עם גורמי ממשל. כל המערכת היתה בסחרור. אבל ב-1 בפברואר, כשאגמון פרש, כל העסק נרגע", אמרה.

זה אינו מדויק. הגירעון של הבימה נסק עד ל-42 מיליון שקלים. התיאטרון נקלע למצוקה כספית קשה. מאז שנת 2008 מתמודד הבימה עם גירעון תזרימי שבעטיו אינו מסוגל לשלם תמלוגים בעד זכויות יוצרים וחובות שוטפים לספקים ומוסדות.

כך, למשל, מחברי ההצגה "נפגעי חרדה", אפרים סידון, ב' מיכאל ומוטי קירשנבאום, תבעו מהבימה להפסיק את העלאתה לאלתר ולהחזיר להם את הזכויות, בשל אי-תשלום התמלוגים. והם אינם היחידים שהתיאטרון חייב להם כספים. שורה ארוכה של אמנים ויוצרים מחכים לתשלום. חלקם הצליחו לקבל את הכסף המגיע להם, או את חלקו, רק לאחר שהסוכן שלהם דפק על השולחן או הפך אותו. סוכן המייצג כמה וכמה יוצרים התחנן בפני שלא לפרסם את שמותיהם מחשש שהדבר יפגע ביחסיהם העתידיים עם הבימה.

יתרה מזאת: במשך שנת 2010 הוגבל חשבון הבנק של הבימה, הגבלה שהוסרה רק לאחר שמנהלי התיאטרון העמידו ערבות אישית; ובדו"חות הביקורת של התיאטרון לשנים 2005-2010 נרשמה הערת "עסק חי" (שפירושה שנשקפת סכנה לקיומו). בספטמבר השנה שבתו עובדי הבימה בטענה שלא שולמה משכורתם ולא הופרשו כספים לקרנות הפנסיה וההשתלמות ולקופות הגמל. תוכנית ההבראה החדשה אמורה לסלול את הדרך לפתרון המצוקה הזאת.

המינוי הזמני של פרידמן וצרפתי נמשך יותר משש שנים. ביולי השנה מונתה פרידמן למנהלת קבועה זמנית, לכל היותר לשנה וחצי (כך לפחות הצהיר יו"ר חבר הנאמנים של הבימה, דוד בועז). תואר המנכ"ל הוסר מצרפתי, אך הוא ממשיך לעבוד בתיאטרון כסמנכ"ל. לדברי בועז, לאחר שיתקיים הסדר החובות למדינה, ייצא מכרז פנייה למועמדים ומינוי ועדת איתור לבחירת מנכ"ל.

כעת עומד הבימה בפני התחלה חדשה, עם כניסתו - המאוחרת והיקרה - להיכלו המשופץ. הקשיים הרבים עשויים להישכח אם התיאטרון יצליח למלא אותו בתוכן חדש, מעניין ובעל ערך, שיצדיק את התואר שבשמו הוא פועל, תיאטרון לאומי. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו