בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשיצפאן יגלם את יאגו: על שכר הכוכבים בתיאטרון

שכר מופרז לכוכבים היה ועודנו אחת הרעות החולות של התיאטרון הציבורי בישראל. מה אפשר לעשות כדי לפחות לנסות להצדיק אותו?

12תגובות

בדיווח של ציפי שוחט על תוכנית ההבראה שגובשה לתיאטרון הבימה ערב שובו למשכנו המשופץ ("הארץ", 16.11) היו מיליוני שקלים לרוב: המיליונים שהבימה חייבת למדינה ולספקים ולבנקים (42), המיליונים שהמדינה תמחק לה מהחוב (18.5), הסכום שהבימה חייבת לנושים וספקים (כלומר גם אמנים ועובדים, 13), תמיכה נוספת של המדינה להבימה לתשלום החובות לספקים הנ"ל (6.5 מיליון כנגד הלווה שהבימה תיקח בבנק; תהרגו אותי אם אני מבין את ההיגיון) ועוד 6.3 מיליון שקלים מהמדינה על הצטיידות.

למי שראשו סחרחר מהמיליונים שרצים סביב הבימה (שזה יותר מובן לאזרח הרגיל מהמיליארדים שרצים בין תשובה, עופר, לבייב ודומיהם) היה בדיווח הזה סכום אחד אנושי, יום-יומי לגמרי: 4,100 שקלים. זהו, על פי הסכם ההבראה, הסכום המרבי (כולל מע"מ) שהתיאטרון הלאומי יורשה לשלם ל"שחקנים הפרילנסרים ‘הכוכבים'", לערב הצגה.

הסכום הזה מסתיר מאחוריו את אחת הרעות החולות של התיאטרון הציבורי הנתמך בישראל ב-20 השנים האחרונות לפחות. ואל תטעו לרגע לחשוב ש-4,100 שקלים לערב (כולל מע"מ) הם סכום שערורייתי מאחר שיש לא מעט אנשים בארץ שמשתכרים רק קצת יותר מזה בחודש. לא צריך גם להתרשם מפרסומים, מגמתיים בדרך כלל, על שחקנים המרוויחים מאות אלפי שקלים בשנה בעוד התיאטרונים מתלוננים על מצוקה כספית.

ז'ראר אלון

השחקנים הפרילנסרים הכוכבים - נניח שיש בין 20-30 כאלה בארץ (והם מועסקים בהבימה, בקאמרי ובבית לסין) - מרוויחים את הסכום הזה ביושר. הם עובדים קשה כדי שהקהל ייהנה והוא צריך גם לכסות את התקופות שלא יעבדו.

ובכל זאת, זוהי עדות למצבו הרעוע של התיאטרון הציבורי בארץ. זה התחיל לפני 20 שנה ויותר, כשהתיאטרונים הציבוריים הנתמכים נקלעו למצוקה כלכלית תורנית והוקמה עוד ועדה לפתור את סוגיית תקצובם. באותן שנים לכל התיאטרונים היו להקות שחקנים קבועות. עם הזדקנות הלהקה המקורית נוצר מצב בעייתי של להקת שחקנים בשכר חודשי קבוע שאינה עונה על כל צורכי התיאטרון, אבל מהווה סעיף בהוצאותיו. הבימה, שהיה בעברו קולקטיב, היה הדוגמה הקיצונית למצב.

מעמד אמנותי חדש

לכן, בין שאר ההמלצות בעניין התמיכה בתיאטרונים של ועדות לוינסקי ושלח וממשיכיהן, לצד קביעת העיקרון שהתיאטרון מקבל חלק מתקציבו מהמדינה אבל חלק ניכר הוא חייב להביא מהקופה, נוצר מצב שבתיאטרונים אין עוד מעמד של "שחקן קבוע" והחוזים הם בדרך כלל עונתיים או שנתיים הניתנים להארכה. מצד אחד, זו היתה חתירה תחת מושג "הלהקה" - שהיא חלק חשוב, אם לא עיקרי, של מהות התיאטרון הרפרטוארי. מצד שני, זה איפשר ללהקה להיות גוף חי ומתחדש שאינו קפוא בחוזי קביעות.

במקביל, לקראת סוף שנות ה-80 וראשית ה-90, עם עליית ערוץ 2, נולד מעמד אמנותי חדש של אמן-מופיע, מה שעד אז היה בעיקר שחקן-בדרן: זהו הוד מעלתו ה"טאלנט", שיכולתו נמדדת בעיקר ביכולתו - המקווה בדרך כלל והמוכחת לעתים רחוקות יותר - למשוך קהל, שיביא בעקבותיו גם מפרסים שישקיעו. שחקני תיאטרון לא מעטים, שחקני קולנוע מעטים יותר ובדרנים נהפכו ל"טאלנטים": בלי מאמץ מיוחד אפשר למנות כמה שמות של "טאלנטים" שיצאו בעיקר מהתיאטרון - מוני מושונוב, שלמה בר-אבא, שמואל וילוז'ני - או מהתיאטרון והקולנוע - יונה אליאן, למשל - או מהבידור הבימתי או הטלוויזיוני - כמו אלי יצפאן ויעקב כהן.

זוהי תפישה של אמנות ההופעה בהיבט המסחרי שלה. בקולנוע ההוליוודי היו כוכבי קולנוע שבגלל השתתפותם בסרט יימצאו לו משקיעים (שיאפשרו גם לשלם את שכרם האסטרונומי), או כוכבי טלוויזיה שסביבם אפשר לבנות סדרה ולקוות לרייטינג. במקרה זה הכוכב שווה את ערכו בזהב. הוא אולי חלק לא קטן בהשקעה, אבל הדבר בטל בשישים לעומת הרווחים.

דניאל קמינסקי

לא רק בישראל התיאטרון הציבורי הנתמך צריך לקיים פעילות שוטפת עונה אחרי עונה בתקציב קבוע שנופל מתקציבי הקולנוע והטלוויזיה. אבל ברחבי העולם מצאו לזה פתרון. כוכבי קולנוע שרוצים להתנסות בתיאטרון, ברפרטואר שלא יזדמן להם בסרט או בטלווזיה, או עם שחקנים ובמאים שהם לא יפגשו שם, מוצאים זמן להשתלב בהפקות תיאטרוניות. אם זה קורה כחלק מהפקה מסחרית בווסט-אנד או בברודוויי שכרם עשוי להיות גבוה מהמקובל שם ונמוך ממה שהם רגילים להשתכר בקולנוע או בטלוויזיה. אם הם משתלבים בהצגה או שתיים בעונה של תיאטרון רפרטוארי (בעיקר בלונדון) הם מוכנים לשלם על הזכות הזאת בהסתפקות בשכר שהתיאטרון הציבורי משלם לטובים שבשחקניו.

בארץ העיוות הלך והחריף עד שהגיע לסעיף הזה בחוזה ההבראה של הבימה. בארץ אין אפילו תיאטרון מסחרי. הקולנוע אינו יכול להציע לשחקנים חוזים במיליונים (אם כי תפקיד של מחבל בסרט פעולה זר מכניס לשחקן ישראלי יותר משכר חוזה אמ"י בתיאטרון). יש לנו תיאטרון ציבורי וטלוויזיה מסחרית.

בתיאטרון הציבורי כמעט לא קיים באמת מושג של להקת שחקנים, שמנהלה מתכנן את העונה על פי כישורי שחקניו והאתגרים שהוא רוצה להציב להם בדרך להתפתחותם האמנותית שתתרום לתיאטרון. למעשה רק בקאמרי יש חשיבה כזאת והיא מתייחסת בעיקר לכישרון גדול כמו איתי טיראן וטוב שכך. בשאר התיאטרונים מציגים רוב הזמן רפרטואר מקרי שכוונתו בעיקר להביא קהל לתיאטרון, גם אם זה בתירוצים אמנותיים, מקוריים ורפרטואריים.

מאחר שהתיאטרונים נידונים לשיווק, וחלקם עושים זאת בהתלהבות רבה, מטבע הדברים הם מחפשים שמות שחקנים ש"ימכרו" הצגה: לקבוצות מאורגנות, לסדרות מינויים באולמות אזוריים ואפילו לסדרות מנויי באולם הבית. כך הם מחפשים את הכוכבים המוכרים לקהל הרחב מהטלוויזיה, בעיקר משם, כדי לגייס אותו לשחק על הבמה.

אילו היו מציעים לכוכב הטלוויזיה להתנסות בתפקיד דרמטי, שיאפשר לו, ולקהל, לגלות פן חדש באמנותו, ניחא. אבל לרוב מציעים לו מחזה של תיאטרון מסחרי מובהק. אילו היו מציעים ליצפאן לשחק את יאגו, עם במאי שינצל את הכריזמה שלו אבל ימנע ממנו להסתתר מאחורי הרוטינה הבידורית, אולי היו תורמים משהו לו ולקהל ולאמנות התיאטרון. אז התיאטרון היה יכול לומר לטאלנט: אני יכול לשלם לך הרבה פחות ממה שתרוויח בטלוויזיה או במסיבה אצל טייקון זה או אחר, אבל זה כדאי לך.

אבל לרוב התיאטרון מציע לכוכב הבידור הצגת בידור: יצפאן וכהן היו בהבימה "הזוג המוזר" ויהיו "אני לא רפפורט" (למען ההגינות צריך לומר שכהן עשה גם תפקידים דרמטיים, למשל ב"קופסה שחורה"; "מיס דייזי" הוא מקרה גבולי). הטאלנטים הבאים לתיאטרון מהטלוויזיה, גם אם יצאו מהתיאטרון בעבר, מסדירים את חוזיהם עם התיאטרון הציבורי דרך סוכניהם, ומדובר בסכומים של מאות דולרים בערב ואף מעבר לאלף, ובדרך כלל גם עם הבטחת מינימום הצגות בחודש (למשל עשר).

תיאטרון בית לסין, הצעיר יחסית, מעסיק כך את רוב שחקניו הבכירים. הקאמרי והבימה הלכו באותה דרך, מי יותר ומי פחות. פרט לחשיבה הלא נכונה (שמתבטאת בנכונות לשלם לכוכב מה שהוא דורש ובלבד שיבוא; לא להציע לו אתגר אמנותי ובכך ממילא לשמוט כל אפשרות שיוותר על שכרו הגבוה לטובת הממוצע המקובל) התיאטרונים מתחרים ביניהם בלא חוכמה יתרה. כל אחד מהם מוכן להיענות לדרישות של "טאלנט" גם אם הן מוגזמות, כי כל אחד מהם פוחד שאותו כוכב יקבל את שלו ממנהל התיאטרון המתחרה.

לכן הסעיף הזה המגביל את הבימה בתשלום לפרילנסרים לערב הצגה צריך היה להתקבל כהחלטה משותפת של הבימה, קאמרי ובית לסין, כאות לכך שהם לא מחפשים כוכבים שיסגרו קופה, אלא בונים להקה שבשבילה מתוכנן רפרטואר שהם ייטיבו לבצעו והוא ייטיב אתם. הקהל ייצא נשכר מזה.

אלא שגם אם בשלושת התיאטרונים יסכימו לרעיון הזה, בפועל הם ימשיכו לנהוג כרגיל, ולא יגיעו לשום הסכם ביניהם על שכר כוכבים. שכן הם אולי מאמינים במה שהם עושים, אבל לא כל כך סומכים זה על מלתו של זה. בוודאי אם מדובר בשם נוצץ של שחקן שנדמה להם שיביא את הקהל אליהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו