בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סטיבן סונדהיים - על תמלילנות ואמנות בכלל

הוא אינו רק תמלילן ומלחין, אלא מי שהיה המקור ליצירת מחזות זמר מופתיים. הכרך השני של שיריו, המתפרסם כעת, מציג את עבודת התמלילן במחזמר ועוסק גם באמנות בכלל

תגובות

לכל מבקר יש יוצרים שאחרי עבודתם הוא עוקב בנשימה עצורה. לי לא אכפת להודות - לא שמישהו לא יודע - שחנוך לוין הוא מרכז העניין הביקורתי שלי בתיאטרון הישראלי, בין היתר מפני שבמקרה (או לא) יצירתו כמחזאי ובמאי מקבילה לעבודתי כמבקר תיאטרון, ובמידה לא מעטה עיצבה אותה.

אלא שלוין, כידוע, לא התבטא בפומבי, בכתב או בעל פה, על יצירתו ונתן למחזותיו (ולבימוי שלו) לומר את כל מה שיש לו להגיד על יצירתו. למזלי, אל נוסף שאני מתפלל אליו במקדש התיאטרון (ואין לי שום היסוס כשאני משתמש בדימויים תיאולוגיים אלה ביחס לאמנות כופרת מעיקרה ובעיקר כמו תיאטרון), סטיבן סונדהיים, נדיב יותר בהתבטאויות על אמנותו.

סונדהיים הוא לא מחזאי ולא במאי. בהגדרה צרה, הוא תמלילן (שירי "סיפור הפרברים" ו"ג'יפסי") והמלחין של תמליליו. אבל, כמובן, הוא הרבה יותר מזה: ביותר מ-60 שנות יצירה הוא היה המקור ליצירה והפקה של עשרה מחזות זמר, שכל אחד מהם שינה ועיצב את צורת התיאטרון האמריקאית המקורית המובהקת - מחזמר, ועוד כמה שסתם "רק" הניבו הרבה שירים נפלאים. במובן זה הוא מחולל אמנות, שהיה לו המזל (לפי הגדרתו) והשכל והטעם הטוב (לפי הרגשתי) למצוא את משתפי הפעולה הטובים ביותר ליצירתו, בדמות כותבי המחזה (ה"בוק", לפי הגדרות המחזמר) והבמאים המפיקים כדי ליצור יחד יצירות מופת דרמטיות-מוסיקליות-תיאטרליות.

דניאל קמינסקי

כל זה נכון ומקובל על רבים זה לפחות 30 שנה. אך בשנה שעברה, במלאות לו 80, הוא הגיש למעריציו הרבים מתנה נפלאה: כרך גדול שבו הוא מקבץ את התמלילים שכתב בחלק הראשון של הקריירה שלו (1954-1981), תחת הכותרת "לגמור את הכובע". היה שם הרבה יותר מהתמלילים. כהגדרת כותרת המשנה היו שם גם "הערות, עקרונות, דברי כפירה, טענות, מענות ואנקדוטות". השנה, ליתר דיוק בשבוע שעבר, הוא הגיש למעריציו את החלק השני, הכולל את יצירתו בין השנים 1981 ל-2011, תחת הכותרת "תראו, עשיתי כובע". כותרת המשנה של כרך זה היא "הערות, הרחבות, דוגמות, השתלחויות, סטיות, אנקדוטות ושונות".

ראשית, כותרות שני הספרים: למה כובע? הסיבה לכך היא שיר אחד ממחזות הזמר החשובים והייחודיים ביותר של הז'אנר הזה, "יום ראשון בפארק עם ז'ורז'", שסונדהיים הגה וכתב ב-1981 עם המחזאי והבמאי ג'יימס לפין. הייחוד ביצירה היה בכך שעיקרה לא היה עלילה, אלא ציור של ז'ורז' סרה, והמחזמר צייר את היצירה על הבמה, כשבמקביל הוא מציע אמירה על אמנות ועל יחסו של האמן לעצמו, ליצירתו, לקהלו ולזמנו. במובנים רבים המחזמר הזה, שלמרבה הצער לא הועלה מעולם בארץ (ובהיות הדברים כמו שהם, אני לא רואה סיכוי שיועלה כאן אי פעם), הוא ה"אני מאמין" האמנותי של סונדהיים, והוא מפרט על דרך יצירתו בחלק הראשון של הכרך השני.

אחד השירים במחזמר הזה (שכוכביו בבכורה היו מנדי פטינקין וברנדט פיטרס) הוא "לגמור את הכובע", ובו הצייר סרה מתאר, תוך כדי עבודה על ציור, את המצב שבו בעוד סביבך מתחולל העולם (כולל חייו האישיים של האמן), הוא עצמו שקוע בפרט שבציור, במקרה זה סיום העבודה על הכובע. שני הספרים של סונדהיים הם הדגמה מצוינת של כניסה לפרטים הטכניים של עבודת התמלילן במחזמר, כשדרך פרטי הפרטים לומדים הרבה מאוד על האמן, האמנות וגם עצמנו.

סונדהיים עצמו כותב שחלוקת יצירתו לשני כרכים, שיצאו שנה אחרי שנה, איפשרה לו להתייחס בכרך השני לטענות הקוראים, וטענותיו שלו עצמו, לכרך הראשון. כך, למשל, הוא מעיר שהעירו לו כי הוא מפרט על עבודתו כתמלילן, ואינו כותב כמעט על עבודתו כמלחין. הוא מודה שכך הדבר, והסיבה היא שעל תמליל אפשר לכתוב בשפה המובנת לכל, ואילו כתיבה על מוסיקה מחייבת ז'רגון מקצועי.

בסיכום הספר השני הוא כותב על עצמו: "כיוון שניחנתי בכישרון גם למלים וגם למוסיקה, חששתי בעבר שאילו הייתי כן עם עצמי, הייתי מודה שבתחום אחד אני חלש יותר מאשר בתחום האחר, ושרק אירווינג ברלין וקול פורטר ניחנו בשניהם במידה זהה (לא מושלמת, אבל זהה), ושעלי לבחור בתחום אחד מהשניים, וכנראה במלים, כיוון שיש בנמצא הרבה יותר מלחינים (מתמלילנים) שאני משתוקק להיות טוב כמותם. לקח לי יותר ממה שהיה נחוץ להבין ששפה היא מוסיקה ושאני עשוי מקשה אחת".

אי–פי

ביקורת אחרת שהופנתה כלפי הכרך הראשון היתה שסונדהיים לא כתב בו הרבה על חייו הפרטיים. הוא מודה, אך אומר שהספר לא התכוון להיות ספר זיכרונות, כי אין לו עניין לכתוב ולפרסם אחד כזה. עם זאת, אגב כתיבה על "יום ראשון בפארק עם ז'ורז'" הוא מודה כי עד אותה יצירה, בעבודה עם ג'יימס לפין בחלק מיצירותיו היה ניתוק רגשי, ואילו מ"יום ראשון" יש ביצירתו מידה של פגיעות, געגועים וחמלה.

לצערי, לא הזדמן לי לראות אף פעם את "יום ראשון בפארק עם ז'ורז'", שלא כמו את "אל מעבה היער", יצירת המופת הבאה של סונדהיים ולפין (שגם כן מעולם לא הוצגה על במה מקצועית בארץ). את "אל מעבה היער", מישמש מבריק של אגדות ילדים (כיפה אדומה, סינדרלה, ג'ק והאפונים ועוד) שמתערבבות ביער תיאטרלי-מוסיקלי בכושר המצאה, הומור ואבחנה פסיכולוגית מבריקה, ראיתי בברודווי ב-1989 ונכבשתי. בקריאה מדוקדקת של התמלילים וההערות של סונדהיים על שירים שנוספו במהלך החזרות האחרונות ועל תהליך היצירה, אפשר ללמוד הרבה גם על מלאכת התמליל והמחזמר (עד לרמה של שימוש באות, מלה או חרוז מסוים), אבל גם הרבה על סונדהיים עצמו.

סונדהיים דן בספר במחזה "מתנקשים" (1990), שכתב עם ג'ון ויידמן ועסק בדמויות שהתנקשו בנשיאי ארצות הברית לאורך ההיסטוריה, מלינקולן ועד קנדי (ההצגה הועלתה בארץ בבית לסין ב-2001, בהקשר מודגש להתנקשות ברבין). כמו בניתוחים האחרים של יצירתו, הפרטים מאלפים. סונדהיים הוא מבקר חריף מאוד של עצמו (בחלק גדול מהתמלילים שכתב ל"סיפור הפרברים" הוא פשוט מתבייש), אבל מבחינתו "מתנקשים" הוא הקרוב ביותר לשלמות.

המחזמר הבא שלו, שוב עם ג'יימס לפין, היה שוב חדשני ומפלס דרך: "תשוקה", המבוסס על רומן איטלקי וסרט של אטורה סקולה, המתרחשים במאה ה-19, ועניינם התאהבות של אשה מכוערת וחולה בגבר צעיר. בדיון על המחזמר הזה, שנכתב ב-1994, כולל סונדהיים פרק על מה שמכונה "החייאה" (revival) ומגיע למסקנה הנכונה שברוב המקרים (למעט מחזות ומחזות זמר שזה עתה נוצרים), רוב מהותו של התיאטרון היא "החייאה", ובכך ייחודו.

הוא מציין שההפקה המעניינת, המרגשת וזו שאכן "החייתה" את "תשוקה" היתה ב-2010 בתיאטרון דונמר בלונדון, בבימויו של ג'יימי לויד. הוא כותב: "תיאטרון הוא כספית, ואני יודע ששאיפתי שהעולם כולו יראה את ההפקה בדונמר היא בלתי אפשרית, כיוון שהחוויה הזאת היא נחלתי ונחלת מי שהיה באותו חלל באותו זמן". כמי שראה הפקה זו, ובאותה הזדמנות התמזל מזלו לראות ולשמוע את סונדהיים מדבר על עבודתו, חי על הבמה, אני יכול להסכים אתו.

שלושה עקרונות יסוד

בחלק האחרון של הספר מפזר סונדהיים סיפורים מאלפים על השירים שכתב לסרטיו של וורן ביטי (על אחד מהשירים שכתב למדונה ב"דיק טרייסי" זכה באוסקר), על התמליל שכתב למוסיקה של לנארד ברנסטיין ב"קנדיד" (והתנה שברנסטיין לא יתערב לו בתמלילים) ועל תמלילים שכתב למוסיקה של מאנוס חאג'ידאקיס לגרסת המחזמר של "רק ביום ראשון", עם מלינה מרקורי, בבימויו של ז'ול דסין (שמרקורי קיבלה בהתלהבות, ואחר כך החליטה לא לבצע כי סונדהיים לא בא בכל ערב לחדר ההלבשה שלה כדי להחמיא לה על הופעתה, אז לא בא לה). הוא כולל גם הרבה תמלילים של שירים שלא נעשה בהם שימוש, או שירים מבריקים שכתב לאירועים חברתיים ופארודיות (אחת מבריקה במיוחד ל"הנערה מאיפנימה" למוסיקה של מרי רוג'רס, הבת של ריצ'רד).

כל מה שציינתי כאן לא היה אלא אפס קצה המעלות של הכרך המלא תופינים זה של סונדהיים, שאחד ממחזות הזמר שלו, "קומפני", מוצג בימים אלה בתיאטרון באר שבע. הכרך הזה, כמו קודמו, נפתח במוטו, שהוא - לפי דבריו - המרשם למי ששואף להיות תמלילן מצליח בתיאטרון. הדברים הם בעלי תוקף גם להרבה אמנויות אחרות, ומתייחסים גם לסונדהיים עצמו: "אלה שלושת עקרונות היסוד לתמלילן, כולם אמיתות מוכרות. הם לא היו ברורים לי כשהתחלתי לכתוב, אבל התבהרו במשך השנים (...) לא תמיד הקפדתי לקיים אותם כפי שהתבקש, אבל הם עומדים ביסוד כל מה שכתבתי, וראוי היה לחקוק אותם באבן, בכל סדר שהוא: ‘פחות זה יותר', ‘התוכן מכתיב את הצורה', ‘האלוהים נמצא בפרטים', וכל אלה בשירות ה'בהירות', שבלעדיה כל השאר לא משנה.

"אם כותב תמלילים מחמיר להקפיד על המנטרה הזאת, הוא עשוי להיות תמלילן ראוי", הוא מוסיף. "אם יש לו גם חוש למוסיקה ומקצב, ותחושת תיאטרון ומשהו לומר, הוא עשוי להיות תמלילן מעניין. אם נוסף על כך הוא ניחן גם באיכויות כמו הומור, סגנון, דמיון, הוא יכול אפילו להיהפך לתמלילן טוב, ועם מלחין מבין ומחזאי מעורר השראה, השמים הם הגבול".

כמה מזל יש לנו שאנו חיים בתקופה שבה יוצר תמלילן הניחן בכל התכונות הטובות הנדרשות, על פי סונדהיים, ושהוא זכה גם למלחין מבין, והשם של שניהם הוא סטיבן סונדהיים, שמגיש לנו גם את מאות השירים המבריקים שלו וגם שני ספרים עבי כרס ששלף מכובע קוסם המלים והמנגינות שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו