בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוות בחמש דקות: על "פסטיבל תיאטרון קצר" בצוותא

גולת הכותרת של הפסטיבל השנה היתה "הפלגה אחרונה" - על זוג הורים שהגיעו למסקנה שחייהם באו לסופם והחליטו להתאבד על פי הנחיות באינטרנט

תגובות

מדי שנה, בסוף דצמבר, אני מבלה כמה ימים באולמות צוותא בתל אביב ורואה, במסגרת של שלושה אירועי-תיאטרון, יותר מעשר הצגות קצרות שנכתבו, לוהקו ובוימו (ונכתבה להם מוסיקה מיוחדת בדרך כלל) במיוחד למסגרת זו של "פסטיבל תיאטרון קצר". בדרך כלל זו התפוצצות של אנרגיה יצירתית, שמטבעם של אירועים יזומים אלה מזמנת לצופים הרבה שחת, וכמה מחטים חדות ומבריקות.

לכל אירוע כזה מתלווה תסכול שההצגות המצליחות ולפעמים המבריקות לא זוכות בדרך כלל לחיים אחרי הפסטיבל. מצד אחד זה מובן, כי בהצגה קצרה אחת אי אפשר למלא ערב, ושתיים או שלוש, שכל אחת מזמנת שחקנים אחרים שהתפנו במיוחד לפסטיבל, זה כבר אתגר ארגוני. מצד שני, זה חבל.

הצגת "גוש לך" (מאת רוני הדר ואורי אוריין, שגם משחקים יחד עם יובל סטוניס, בימוי רותם קינן) - פרודיה הזויה על מלודרמה ספרדית - היא היוצא מן הכלל מפליטי השנה שעברה. לעומת זאת, ההברקה האמיתית של פסטיבל השנה שעברה, "מחזה ליום המשפחה" (מאת גור קורן; לקוחות, זונה וסרסור חולקים חוויות משפחתיות בתמהיל מבריק של סליזיות ודביקות סנטימנטלית), נותרה רק בזכרוני, ואני משעשע חברים בערבי שישי בציטוטים מהזיכרון.

כך, אף שבכל שנה אני מבכה את העובדה שכל כך הרבה אנרגיה יצירתית הולכת כאן לאיבוד, אני עדיין נושא בזכרוני את הצגת "עד שקר" מהפסטיבל בשנת 2007, הברקה ללא מלים פרי רעיונו של עפר עמרם ובביצועו, בו אירוע של כביכול אונס בסביבה עירונית נחשף לפני הצופה כשבכל פעם הוא רואה חלק נוסף של האירוע, זה שאירע לפני מה שראה לראשונה, וכך אירוע חד-משמעי לכאורה משנה את אופיו בעיניו.

וכך, באופן דומה אני זוכר לפרטיה את ההצגה "האזרח נוימן" מאת עפר קניספל משנת 2003, בבימויה של יעלי רונן. העלילה עסקה באזרח נוימן (משה פרסטר, דוגמא קלאסית של אנטי-גיבור ישראלי נבוך) שאותר כבעל סוג דם נדיר, מן הסוג הדרוש לנשיא מדינה חולה (הנשיא המכהן היה אז משה קצב). אלון נוימן כאיש שירותי הביטחון נכנס לבמה בגלגול ג'ודו והודיע לנוימן שלמחרת יקחו אותו לתרום מדמו לנשיא. נוימן ביקש לחשוב על ההצעה, ואחרי 30 שניות (זמן המחשבה שניתן לו) הודיע "לא בא לי". איש הביטחון ביקש הסבר למה הכוונה. נוימן-פרסטר הסביר: "אתה הולך ברחוב, רואה בחורה ובא לך עליה. אז ‘לא בא לי' זה ההיפך". עלילת המערכון הסתבכה באופן בלתי סביר, ואז ניגש פרסטר-נוימן לקדמת הבמה ואמר: "אתם זוכרים שבהתחלה אמרנו לכם שלאיראנים תהיה בעוד חמש שנים פצצת אטום? אז זהו, שהם הקדימו. כבר יש להם. זאת אומרת כבר אין להם, כי הם כבר זרקו אותה..." על המסך מאחור הוקרנה פטרייה גרעינית. בלק-אאוט.

להיתקע עם אלוהים במעלית

בשנים האחרונות מנסים להוסיף אטרקציות למסגרת הקצרה, והשנה האתגר היה הצגות באורך חמש דקות. לכאורה חביב, אבל האתגר טומן בחובו מכשלה מובנית: לכתוב קצר זו אמנות בפני עצמה, ורק סופרים גדולים ידעו לכתוב סיפורים קצרים שעמדו בפני עצמם. הצגונת בת חמש דקות זה למעשה "גג", בדיחה מומחזת בה הקיצור והאפקטיוויות הם מטרה. רק שניים מן הכותבים עמדו איכשהו במשימה: טל זגרבה במפגש של הג'יני של הקולה עם איש שמקצועו להיות עצוב, וגור קורן, שגם ביים את המערכון שלו על בעל נבגד ששוכר שחקן ל"עדות שקר", שנהנה גם מהעבודה המקצועית של ערן בן זאב ובעיקר יניב ביטון.

מה שהיה מעניין במיוחד בעיני במקבץ ההצגות הקצרות השנה היתה העובדה ששבע מתוך 15 המערכונים בפסטיבל עסקו במוות. שלוש מתוך תשע ההצגות בנות חמש הדקות היו מערכון קצר ומבולבל על רגע המוות שהופך לביורוקרטי ("איש עם כנפיים" מאת ובבימוי דנה אתגר), דיאלוג בין "התליין והנידון למוות" (מאת ובבימוי אפרת שטינלאוף) ו"קוקי הקופץ" מאת יאיר פקר (בבימוי דור צויגנבוים), שבו היתה לחוה אורטמן הזדמנות ליצור דרת-רחוב בעלת חכמת חיים עסיסית שמצילה מתאבד פוטנציאלי.

ארבעה מתוך ששת המערכונים הארוכים יותר עסקו אף הם בצורה זו או אחרת בנושא המוות: "בחלוף שנה", דרמה פיוטית על אהבה מאת מיכל פלס-אלמגור היתה דיאלוג בצל מוות של ידידם של שני בני זוג (אביגל אריאלי ועמוס שוב המשכנעים בפשטותם); "מעלית" (מאת עמית ארז בבימויו של יגיל אלירז) היה מפגש בין מנהל שנלכד במעלית תקועה (ערן שראל) ומפעיל המעלית (אלון דהן, שחקן קומי מעולה) שמתגלה להיות אלוהים, המאוכזב מכך שאנשים לא יודעים למות כמו שצריך.

שני המערכונים היפים באמת בפסטיבל הזה היו תשובה לטרוניתו של האלוהים מן המעלית, שכן שניהם עסקו באנשים שיודעים לחיות ולמות. האחד היה "לה-בריאות", מחזה מוסיקלי קומי-טראגי על זקנה מאת ליאור סורוקה, בבימויו של מיטקו בוזקוב. לצלילי מוסיקה כאילו עליזה זה היה מעין רוויו של ארבעה קשישים במה שהיום מכנים "בית הורים": אחד ממתין לילדים המצליחים שלו, שאף פעם לא באים; אחת מנסה להיזכר מי היא היתה; אחת מתכוננת לחגוג מתן אות הצטיינות לבעלה, שהציל אותה בימי השואה, אבל הוא מת ברגע השיא, ומה שנותר לה הוא לחגוג - באכזבה מסוימת - חנוכת גינה ציבורית על שמו, בעוד הוא צופה בטקס במבט אירוני.

מה שהיה יפה במיוחד במערכון זה היתה קודם כל הנימה האוהבת-מפויסת ומחויכת כלפי הדמויות, מבלי להתעלם מהכאב, התסכול והמוות המתקרב והאורב (שכמו האינסטלטור, קודם קובע שעה ולא מגיע, ואחר כך מגיע ללא תיאום מראש), כאילו מתוך הבנה שהפן הבידורי השמח הוא העמדת פנים. אבל הרבה יותר מכך הדבר היפה במערכון זה היה במפגש על הבמה עם שני שחקנים ושתי שחקניות, חלקם בגיל דומה לזה של הדמויות. זאת היתה הזדמנות נהדרת לחזות באנשי מקצוע ותיקים שכוחם עדיין במותניהם, ויש להם שליטה בגופם, קולם, יכולת ההיגוי שלהם וזכרונם - שלא לדבר על כשרונם - בצורה שבהחלט יכולה לבייש כמה מעמיתיהם הצעירים. כל אחד מהארבעה הביא לבמה עולם ייחודי ומלא רגש וחכמת חיים: לבנה פינקלשטיין וחנה ריבר, שני עולמות נשיים מלאי יופי בשל; אלברט כהן ולופו ברקוביץ', שני קומדיאנטים עסיסיים, עתירי ניסיון ומלאי חיים. תמרה גלעוז-עלי הצעירה השלימה את התמונה המורבידית מעט ברוח טובה מאולצת של האחות המטפלת.

אל תשכחו לקחת את הילדים

גולת הכותרת של הפסטיבל היתה ההצגה "הפלגה אחרונה" מאת דניאל בוצר (שגם שיחק את אחד התפקידים), בבימויו של אוהד שחר. כמין המשך, או אולי דווקא פרולוג, זהו מערכון על זוג הורים שהגיעו למסקנה שחייהם הגיעו לסופם. הם החליטו לסיים את חייהם כשהם עוד בשליטה בהם, ולהתאבד בצוותא, על פי הנחיות שמצאו באינטרנט (הבת המבוגרת לימדה את האבא לגלוש וקיוותה שיהנה מהפורנו). הם מזמינים את הבת והבן כדי להיפרד ולחלק את הרכוש, ולמרות המוות המתקרב (ההורים כבר קנו חלקות קבר והזמינו מצבות עם תאריך המוות, כך שדחייה לא באה בחשבון), החשבון הנצחי בין הילדים על אהבת ההורים לא נשכח לרגע.

מה שהיה יפה במיוחד במערכון זה היתה התערובת בין המרגש מאוד לבין המשעשע, כשגם הכותב והבמאי מנווטים ביד בטוחה בין שני הקטבים, ולא חוששים ממעברים חריפים. כך, למשל, כשהאב מבקש שבנו יערוך חזרה על הקראת נאום ההספד (שהאבא כתב) ומדריך אותו מבחינת כמות הרגש הנדרשת. כשהבן פורץ בבכי קורע לב, האב מתקן אותו שזה מוגזם.

כמו ב"לה-בריאות" גם כאן העוצמה הרגשית של המערכון נבנתה מאיכות המשחק: אייל רוזלס ואודליה מטלון-מורה בתפקידי הילדים - בעיקר היא מרשימה ביכולת לעבור מהקרנת הרגש העמוק והנכון לפן קומי מודע לעצמו; ובעיקר שולמית אדר וניקו ניתאי, שניים ששילמו ומשלמים את דמי החבר לקהילת התיאטרון הישראלי, וכאן שניהם במיטבם, גם בעבודה הטכנית המעובדת, וגם ביכולת להיות טבעיים ונוגעים ללב.

אבל מה שהיה בעיני הכי טוב במערכון אחרון זה (וזה נכון גם במידה מסוימת ל"לה-בריאות") היתה ההרגשה הברורה שזה לא חלק ממחזה ארוך יותר, או מסיטואציה שנמתחה מעבר לגבולותיה; היה כאן בדיוק מה שצריך לחוויה תיאטרונית מלאה ונוגעת ללב, שלא נכון היה להוסיף לה, והיא נגמרה במקום הטבעי והנכון לו, אחרי שהסיטואציה והחיים של הדמויות מיצו את עצמם.

אני מקווה ששני המערכונים האלה יזכו לחיים ארוכים יותר משזכו הדמויות שבהם. אם הם ימשיכו להיות מוצגים, אני ממליץ ללכת לראות אותם. ואל תשכחו לקחת אתכם את הילדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו