בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

צלילי המוסיקה: הפקה קאמרית משכנעת

ההישג האמיתי של תיאטרון הספרייה ברמת גן שהעלה הפקה של המחזמר המצליח היא העבודה ההגונה והמלבבת בשני ההיבטים - הדרמטי והמוסיקלי

21תגובות

"צלילי המוסיקה" נחשב לאחד ממחזות הזמר הפופולריים של כל הזמנים, לא מעט בזכות הסרט שנעשה על פיו בשנת 1965, בכיכובם של כריסטופר פלאמר וג'ולי אנדרוז בתפקיד האומנת המזמרת, פעם שנייה ברצף, אחרי שרק שנה לפני כן היתה "מרי פופינס" על המסך.

האישיות הזוהרת וקולה הזוהר לא פחות של אנדרוז, וכן העובדה שבמרכז המחזמר נמצאת קבוצת ילדים המזמרים כמלאכים, חרתו בזיכרון הקולקטיבי את השירים הכה-מלודיים של ריצ'רד רוג'רס, כמו "צלילי המוסיקה", "דו-רה-מי" ו"אדלוייס" (לא, זה לא שיר עם אוסטרי), והדחיקו כמעט לגמרי את העובדה שעלילת המחזמר, המבוססת על סיפור אמיתי, מתרחשת באוסטריה של ימי ה"אנשלוס" ב-1938, וכמעט כל עלילתו מתרחשת בצל ההשתלטות הנאצית (אם כי בעלילה אין יהודי אחד לרפואה).

ועל אף העלילה שאיננה נושא מבדר כלל וכלל המחזמר עם המוסיקה השופעת הרמוניה רומנטית היה להיט מאז עלה לראשונה בברודווי ב-1959 (שנתיים אחרי "ווסט סייד סטורי" הג'זי במופגן של לאונרד ברנשטיין וג'רום רובינס), והוא להיט באין-ספור הפקות עד היום. מה עשה אותו להיט? היטיב לנסח את קסמו סטיוון זונדהיים, שהיה בן ביתו ומעריצו הגדול של אוסקר המרשטיין, התמלילן של "צלילי המוסיקה", ומי שכתב את התמלילים ל"ווסט סייד סטורי" (ומחזות זמר נפלאים אחרים, מלים ומוסיקה).

אייל לנדסמן

כך כתב זונדהיים (בהקדמת ספרו החדש "תראו, עשיתי כובע", המקבץ את תמליליו): "הלהיטים הגדולים ביותר תמיד מספרים לכם את הסיפורים שאתם רוצים לשמוע. את יכולה לשמור אמונים לייעודך כנזירה, ולהתחתן עם האיש העשיר ביותר במדינה, ובכל זאת להימלט מהנאצים ולבנות עתיד מצליח בעסקי השעשועים. יש מישהו שלא מזדהה עם דבר כזה?"

ואכן, זו העלילה של המחזמר, המבוססת על סיפור אמיתי. מריה אכן היתה נזירה באוסטריה, ואכן נשלחה להיות אומנת בביתו של איש צבא אלמן, אך לא לכל ילדיו, אלא לאחד מהם. היא אכן נישאה לו, אבל לא בימי ה"אנשלוס" כמו במחזמר, אלא עשר שנים קודם לכן, והיו להם גם ילדים משותפים. הילדים, האומנת והאבא אכן עשו קריירה כמשפחה מזמרת, ואכן עזבו את אוסטריה ב-1938, אך לא נמלטו דרך ההרים (אילו אכן היו חוצים את ההרים כפי שזה מסופר במחזמר היו מוצאים עצמם ליד "קן הנשרים" של היטלר בברכטסגדדן ולא בשווייץ) אלא עלו על רכבת באיטליה והיגרו לארה"ב.

מיקום עלילת מחזמר - כלומר מחזה שבו מדי פעם פורצים בשיר ומחול - במציאות בימתית הנושקת לאקטואליה הוא כביכול דבר לא כל כך סביר. באופן מסורתי מחזות-זמר אמריקאים מתרחשים או על הבמה (כולל מאחורי הקלעים) או באיזו מציאות מופרכת-אגדתית מראש. "צלילי המוסיקה", לכאורה המתקתק במחזות הזמר, חולק את התחככותו במציאות היסטורית אפלה, המעבירה צמרמורת, עם "קברט" שכבש את ברודווי רק שבע שנים אחריו. בשניהם הסיפור מתחיל ברומנטיקה מוסיקלית, ונגמר עם נאצים. אבל כאן גם ההבדל ביניהם: ב"קברט" הנאצים עולים לשלטון, וכשבתודעת הקהל קיים המידע על הזוועות שעוללו, הדמויות במחזמר בסך הכל מתרגלות למציאות וחיות את חייהן, כמשתפות פעולה הנכנעות למציאות. עלילת "צלילי המוסיקה" שייכת כולה לעולם ההפי-אנד האמריקאי-הוליוודי התמים והמופרך: הילדים החמודים, האומנת והאבא מערימים בקלות רבה, בשיר ובזמר, על הנאצים התיאטרליים שכל כך קל לרמות אותם. אח, לו כל העולם היה מחזמר של רוג'רס והמרשטיין.

מבחן אוקלהומה

אין טעם להתווכח עם הצלחה, אבל כדאי בכל זאת להיזכר מה כתבו על המחזמר הזה (האחרון של רוג'רס והמרשטיין כצמד; המרשטיין מת תשעה חודשים אחרי בכורתו. רוג'רס כתב גם את המלים לשני שירים נוספים שהלחין בעבור הסרט) שני מבקרים דגולים של התיאטרון האמריקאי. רוב הביקורת שיבחה את המחזמר. ברוקס אטקינסון שיבח את הפשטות והזוהר בהופעתה של מרי מרטין, שגילמה את הנזירה מריה (הקפיטן המקורי בברודווי היה תיאודור ביקל) אבל היה מאוכזב מהעלילה הדרמטית (שנכתבה על ידי הווארד לינדסי וראסל קראוס) שחזרה ל"צורה המלאכותית של המחזמר כפי שהיה לפני ‘אוקלהומה' של 1943. מאכזב לראות את המחזמר האמריקאי חוזר לקלישאות של האופרטה".

זו הערה ביקורתית חשובה להבנת סוגת המחזמר. רוג'רס והמרשטיין חוללו בה שינוי גדול עם "אוקלהומה", דבה השירים נבעו באופן טבעי מהדרמה, שירתו אותה וניזונו ממנה, כשכמעט אף אחד מהם לא היה "מספר" מוסיקלי למען עצמו. לעומת זאת רוב שירי "צלילי המוסיקה" מוצגים כ"הופעות מוסיקליות", מה שטבעי בהיות הנזירה הגיבורה מזמרת, והילדים מקהלה עליזה שאמורה לפתח קריירה בעסקי השעשועים גם בלי הנאצים. שירים מעטים במחזמר הם אמירה דרמטית המלווה במוסיקה, הנובעת מהמצב הדרמטי או העלילה.

אחד מאותם שירי הופעה הוא "דו-רה-מי" המפורסם, שבו מלמדת הנזירה את הילדים את סודות רישום התווים. השיר עצמו הוא אנכרוניזם אירופי, שכן הוא משתמש בשיטת רישום ושמות תווים הנהוגים באירופה (ובישראל), כלומר "דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי". אבי קורן תירגם את זה לעברית כ"דו הוא דב, אולי דובה, רה הוא ריח של עוגות, מי כל מי שבסביבה, פה שפה יפה מאוד". בזכרוני שמורות עוד שתי גרסאות עבריות לשיר הזה: "דו הוא דב לבן צפוני, רה הוא רע מאוהב, מי דופק על חלוני, פה ילדה יפה אוהב" וכן הגרסה ששרה הילדה נעמי לוי עם מקהלת גברי השיריון בניצוחו של יצחק גרציאני: "דו-אגים פה לתותח". במקור האנגלי, ה"סול" מקבל משפט ובו מלה בעל צליל דומה, אבל בעבור "לה" שרים באנגלית "A Note to Follow Sol", מה שגרם לדגלס אדמס לכתוב, בהיתול, שהמרשטיין כתב את השורה הזו כמחליפה זמנית, בעת החזרות, כי לא היה לו רעיון טוב למלה שכוללת את ההברה "לה" (קורן כותב "סול - הוא דג במצולה, לה - הוא שיר ללא מלה"), אבל בסוף השאיר אותה כך, כי לא מצא שורה טובה יותר.

עודף ילדים קטנים

האמת היא שבהיבט אחד אטקינסון אינו עושה צדק עם המחזה של לינדסי וקראוס, ה"בוק" שבתוכו משולבים השירים של רוג'רס והמרשטיין. נכון, השירים אינם חלק אינטגרלי מן העלילה והאפיון, אבל אי אפשר שלא להתפעל מן המקצועיות של אריגת העלילה, במובן של ניווט רגשות הצופים מהתפעלות נאיבית, לקומדיה חביבה בהשתתפות ילדים, דרך שילוב רומן בין שני צעירים (רולף הדוור וליזל בת ה-16), הוספת סיפור האהבה המתהווה בין מריה הנזירה למעסיק שלה, הקפטן האלמן המתכוון לשאת ברונית עשירה (כולל תמונת האב האלמן השומע את ילדיו שרים ורגשותיו מתעוררים לחיים), ואז הוספת עלילת המתח הכוללת את הנאצים הכובשים את אוסטריה, מה שמאפשר לקפיטן הפגנת פטריוטיות ואומץ, ואז עוד ממד של עסקי שעשועים, וקורט מתח ואימה עד להפי-אנד.

וולטר קר כתב שעוד לפני ש"צלילי המוסיקה מגיע למחצית מטלותיו המבטיחות, הוא נהפך למתוק מעבר למה שאפשר לבטא לא רק במלים, אלא גם במוסיקה". כמו כן הוא קבע ש"הערב כולו סובל מעודף ילדים קטנים".

ואחרי כל זה בא תיאטרון הספרייה ברמת גן, בימים שבהם במקביל רצה בתיאטרון הקאמרי הפקה מרהיבה, גדולה, נוצצת, וגם דרמטית, מצמררת וחשובה של "קברט" ומעלה את "צלילי המוסיקה". תיאטרון הספרייה לא יכול להעמיד על הבמה עשרות נזירות מזמרות, או קהל ניצבים רוקדים בתמונת הנשף אצל הקפיטן (אף שלהלכה עומדות לרשותו קבוצות תלמידי בית הספר למשחק בית צבי, תאבי זמן במה ומלאי מרץ וחן נעורים).

בחוכמה רבה זוהי הפקה במובנים מסוימים כמעט קאמרית: שלוש נזירות, שלושה זוגות רוקדים בנשף. התפאורה של סשה ליסיאנסקי מרומזת, משתמשת היטב בבמה הפורצת לקהל בתיאטרון רמת גן, ובתאורה - לחילופי מקומות ההתרחשות. ליסיאנסקי הוא אמן גדול בהפקת מירב האפקטיביות הוויזואלית במינימום אמצעים.

אבל הישגה האמיתי של ההפקה, הבמאי ארתור קוגן ושחקניו, היא העבודה ההגונה והמלבבת בשני ההיבטים, הדרמטי והמוסיקלי. הדרמה זוכה ליחס ענייני ומשכנע (סיוון קרצ'נר בתפקיד הברונית, למשל), החן שקשה לעמוד בפניו של הילדים, חלקם ילדים ממש וחלקם תלמידות משחק בבית צבי, והקולות המקצועיים הגבריים (ניר שיבר ובעיקר דודי פרידמן בתפקיד הקפיטן, שנוסף על שירה מעולה גם משחק היטב, על אף הופעתו הצעירה מעט). לשבחים מיוחדים ראויה הילה מערבי בתפקיד אם המנזר, ההופכת את הגרסה העברית של "Climb Every Mountain" לקונצרט של עוצמה מתגברת, המסיימת את המערכה הראשונה בשיא רגשי ומוסיקלי מרשים ביותר.

הופעתה של ניצן אשל בתפקיד מריה, שנתפר לכוכבת, הוא הדגמה מעניינת לפרובלמטיקה של ליהוק מצד אחד, ויכולות וניסיון של משחק מצד שני. אשל נעדרת, לפי הערכתי על סמך הופעתה בתפקיד זה, אבק של כוכבים, והבימוי אינו מעצב אותה כך. היא כמין נערונת, אחות בוגרת של הילדים שבחסותה יותר משהיא אשה צעירה. היא חביבה ושרה היטב, אך כצופה היה לי רצון כמעט בכל רגע נתון לומר לה: הי, לפני שאת עונה או שואלת, קחי שבריר שנייה, קחי אוויר, תני לרגש לנבוע ואז דברי או תשירי. כי בסופו של דבר כוחם של צלילי המוסיקה האלה הם בכך שהם נישאים על גבי רגשות. בסיסיים, על גבול הקיטש (להערכתי בלי לעבור אותו, בוודאי בהפקה זו) ואפקטיביים להפליא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו