בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

ההפקה של "מהגוני" מרשימה, היצירה מעט פחות

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" באופרה הישראלית מצטיינת בברק תיאטרוני, אבל כדאי לזכור שהיא אינה מהמיטב של ברכט ווייל

17תגובות

הבמאי עמרי ניצן, הכוריאוגרף חאבייר דה פרוטוס, מעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי) ומעצב הווידיאו שי בודנר ממשיכים על במת האופרה הישראלית את המסע ברפובליקת ויימאר שאותו התחילו בהפקת "קברט" על במת התיאטרון הקאמרי השוכן תחת אותו גג. הפעם מצטרפים אליהם המנצח דייוויד שטרן, התפאורן מיכאל קרמנקו ומעצבת התלבושות מגאלי גרברון בעלילות "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" של ברטולט ברכט וקורט וייל.

שתי ההפקות אמנם חולקות רקע משותף ומצטיינות בהרבה רכיבים משותפים של ברק תיאטרוני, אבל מדובר למעשה בשני עולמות אסתטיים ואידיאולוגיים שונים. עלילת "קברט" מתרחשת בשלהי ימי ויימאר, בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, ואז נכתבו הסיפורים שהיו גרעינה; אבל המחזה, המחזמר והמוסיקה נכתבו כ-30 שנה אחר כך, לקהל שידע כבר את סופו של הסיפור.

ואולי חשוב יותר: "קברט" הוא מחזמר, מעשה במה שמעטפתו בידורית (מה שאינו סותר מסר, ואפילו חריף); בעיקרו של דבר זהו מבנה המאפשר שינויים והתאמות, הוספות והשמטות, שמסוגלים ליצור לכל הפקה רטוריקה בימתית בעלת הדגשים אחרים.

זאת ועוד: המסר כאן ברור. איך שלא מסווים אותו, הוא חוזר לאמירה שנכונה תמיד ובוודאי נכונה גם לימינו: כדי שהרע ינצח, כל שנדרש הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר. ובקהל יושבים תמיד רק אנשים טובים.

דניאל צ'צ'יק

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" נכתב בזמן אמיתי, בעצם הימים הקצרים של רפובליקת ויימאר, בסוף שנות ה-20. אבל הוא במובהק לא מתרחש שם ואז. ברכט ווייל מרחיקים את עדותם למהגוני הדמיונית, האמריקאית באופיה התרבותי (שמות הדמויות ומקום כמו אלסקה, למשל) ומגוללים אלגוריה ברורה על חברה במצב תרבותי מסוים והגורל שייפול בחלקה. קהל הצופים המקורי לא הכיר את סוף הסיפור. הוא חי בתוך העלילה.

אבל הרבה יותר חשוב: שנתיים לפני "מהגוני" הציגו ברכט ווייל בהצלחה גדולה את "אופרה בגרוש", העוסק במידה לא מועטה באותם חומרים ודמויות. את "אופרה בגרוש" הם יצרו כתיאטרון, ומאז, אף על פי שהיא אופרה, היא מוצגת כתיאטרון, אם במסגרת רפרטוארית ואם מסחרית; עם הברק הבידורי, עם החופש לכוף את החומרים - המוסיקלי והדרמטי - לחיזיון התיאטרוני של במאי.

גם סיפורה של "מהגוני" נכתב תחילה כשורת פזמונים, שזכתה לתת-כותרת "מהגוני הקטן" ורק אחר כך צמחה לאופרה. לעומת התיאטרון, כולל זה המוסיקלי-הבידורי, האופרה היא מגרש משחקים אחר. כאן המוסיקה היא המלכה, ועל פיה יישק דבר. היא הטקסט הקאנוני שמבצעים עתידיים מחויבים לו. ואת הטקסט הזה קשה מאוד לערוך לפי צרכיה של הפקה. כאן אי אפשר לקצר חצי שורה, לדלג על שתי פראזות, לחבר בין שני משפטים אחרי שחתכת את השלושה המפרידים ביניהם ומעכבים את המהלך התיאטרוני. כאן אתה יכול לוותר על אריה או על אינטרלוד מוסיקלי, ואז קרוב לוודאי יקומו עליך נאמני הטקסט המוסיקלי.

אורות ברלינאיים

ברכט ווייל, בזמנם, יצאו במוצהר לשנות את עולם התיאטרון והאופרה. על פי הצהרותיהם המצוטטות בתוכנייה, זאת לא אופרה שהקהל רגיל אליה. אלא שכיום, אף על פי שעברו 80 שנה ונכתבו לא מעט אופרות בנות הזמנים מאז ועד היום, הקהל עדיין רגיל לאופרה שברכט ווייל יצאו לשנותה. וכל הפקה של האופרה בימינו, בבית אופרה, כפופה למוסכמות האופרה; גם אם המעשה האמנותי של ברכט ווייל - על אף איכויותיו הברורות - הוא במידה רבה אנטי-דרמטי ואנטי-תיאטרלי.

כך, למשל, כל המערכה הראשונה של האופרה - על בניית עיר החטאים במדבר בידי שלושה פושעים נמלטים במטרה להפיק כסף מאנשים, ולא מהקרקע - היא מסכת ארוכה של תמונות מצב סטטיות וסמלים (שמו של אחד הגברים "טריניטי מוזס", כלומר "משה", היהודי המובהק, וכינויו "שילוש", עניין נוצרי מובהק).

זה אמנם מתחיל בתנועה, בבריחת הפושעים מהמשטרה (עם הקרנות של מרדף מכוניות מצולם מהאוויר מהסוג שאנחנו רואים בטלוויזיה וסרטים אמריקאיים); אבל אז אנו תקועים במדבר, עם שבע זונות (כנגד שבעה ימים בשבוע) ומהגרים מן הערים התעשייתיות. ואז יש משבר כלכלי, והתאוששות. למה? ככה. כי ככה זה בחיים. אבל זה תיאטרון. מה האקשן הדרמטי? אין. יש יופי של מוסיקה. כל מפיק תיאטרון או בידור היה חותך את המשבר וההתאוששות ומשאיר כתובית.

ואז מגיעים ארבעת חוטבי העצים מאלסקה (ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה? ארבעת פרשי האפוקליפסה?) ומתחיל משהו דרמטי. אבל עד להפסקה יש לנו עוד טייפון שמאיים ולא מקיים. ברכט ווייל חשבו לקרוא לעיר התענוגות במדבר סדום ולעשות את הטייפון למבול, אבל התאפקו. ההפקה מספקת לנו הקרנה של קשת בענן ויונה עם עלה של זית במקורה.

 

חלק מן הטקסטים המושרים מצלצלים מוכרים ואקטואליים לנו כאן, אף על פי שנכתבו ברפובליקת ויימאר: עיר התענוגות מהגוני הוקמה כי אנשים איבדו אמון במערכות שהיו קיימות אז. עיר תענוגות מחוץ לחוק במדבר? הרי כאן בישראל הוקמה אילת בקצה הערבה ובזמנו הגלו לשם פושעים מהמרכז. ולפני שמהגוני נופלת - והיא, אגב, לא נופלת בסוף האופרה, אם כי הסיום לא מנבא טובות - היא הרי המקום שבו הפשע היחיד הוא אם אין לך כסף; ממש העידן הקפיטליסטי שבתוכו אנחנו חיים, ואנחנו חוזים בו מתפורר לעינינו ועלינו.

ניצן והצוות המעצב שלו הפכו את המערכה הראשונה, הסטטית, למפגן של אורות. אלה מופיעים בשלטי ניאון ענקיים מעל הבר שבו נמכרות הזונות לכל המרבה במחיר; הם מרצדים מאחור כשהמדדים בבורסה צונחים מטה; הם יוצרים שטיח של תאורה המשמש משטח משחק, וחלקים ממנו כבים עם החרפת המשבר הכלכלי.

לכאורה, זו דוגמה מובהקת של "הפיכת האופרה להשתקפות בת זמננו". הרי מפגן האורות המעבירים מידע ומסנוורים מזכיר את כיכר הטיימס בניו יורק וכיכר פיקדילי בלונדון, שבימי ברכט ווייל בברלין (או בלייפציג, שם הוצגה הבכורה, שלא היתה הצלחה) לא בהקו כמו שהן כיום. שילוב שלטי כתובות הניאון באנגלית ועברית מזכיר את תל אביב.

אבל למעשה, ברלין של שנות ה-20 היתה שדה הניסויים הנועז והנוצץ של פרסומות באמצעות אור, על בניינים, מסכים והקרנות, אפילו בשמים. ההיסטוריון בעז נוימן הקדיש לכך פרק מאלף בספרו "להיות ברפובליקת ויימאר" (הוצאת עם עובד, 2007). כך שבמובן מסוים דווקא ההפקה המודרנית הזאת נאמנה למציאות החוצות של זמן כתיבתה של האופרה.

קרב אבוד מראש

לעומת הסטטיות הזוהרת והשטוחה למדי של המחצית הראשונה, שתי המערכות הבאות תכליתיות הרבה יותר: זה הסיפור של ג'ים מהוני (וולפגנג שוואנינגר) ושלושת החברים שלו ג'ק, ג'ו וביל (הזמרים הישראלים גיא מנהיים, ולדימיר בראון ונח בריגר). כולם עמלו באלסקה שבע שנים, כמו יעקב בשעתו, ועתה הם רוצים לקנות בכספם תענוגות. כאן נחשפת עבודת התאורה של אבי יונה בואנו בכל זוהרה: הוא לא רק יוצר תמונות מרצדות של שפע; הוא מפסל באור אווירה קסומה (למשל בדואט של ג'ים וג'ני ובאריה של ג'ים).

עכשיו מתגלה הקונפליקט: אחרי שג'ק מאביס עצמו למוות, ג'ו מתפתה להיכנס לזירת איגרוף לקרב אבוד מראש נגד "מוזס פי שלוש". ג'ים מהמר על החבר שלו, כנגד הסיכויים ובשם החברות, ומפסיד את כל כספו. הוא פונה לעזרה לבילי חברו ולג'ני, הזונה שנמכרה לו והיתה לאהובתו. שניהם מכזיבים אותו כי הם - בניגוד לו - לא מוכנים להמר בכספם על חברות. וכך הוא מובא למשפט, שבו אמנם ניתן לקנות צדק (אמנם לא חברתי; רק אישי), אבל גם כאן אין לו אמצעים.

דניאל צ'צ'יק

חלק זה של האופרה לא מאבד מאומה מן הברק התיאטרלי, והוא יוצא נשכר מכישורי המשחק והזמרה של ארבעת חוטבי העצים מאלסקה, וגם מאישיותה הבימתית של נעמי גנדלמן בתפקיד ג'ני. מיד אחרי תחילת האופרה היא זוכה להגיש את הלהיט של האופרה, "ירח אלבמה".

אגב, גורלה של האשה באופרה הזאת עגום ביותר: האלמנה בגביק (שתצוץ עוד אצל ברכט ב"אדם הוא אדם") היא סרסורית שמוכרת את הנשים העובדות אצלה לכל המרבה במחיר. ג'ני אמנם נמכרת לג'ים, אבל הם כביכול יוצרים סוג של זוגיות בתוך המציאות המושחתת של מהגוני. אלא שהיא בוגדת בו, ונמכרת מיד שוב לבילי, וברור מן הסיטואציה שעתה גורלה יהיה קשה יותר מאשר בבית הזונות שבו עבדה ושמרה על שרידי גאווה עלובה.

הערה אחרונה על מגבלות העבודה התיאטרונית באופרה: התמונה השלישית במערכה השנייה מציירת איך נראית האהבה במהגוני: על הבמה פרושים שישה מזרונים. שש הזונות בבגדי משרתות מובאות בעגלת סופרמרקט. בעומק הבמה המשופעת ניצבת מקהלת הגברים, שמחכים בתורם למשגל תמורת כסף. סדרן מזרז את הזונות ולקוחותיהן לגמור מהר, כי יש תור.

צופי התיאטרון מחכים ששישה גברים יסיימו את המשגל החטוף - במגוון פוזות - ויפנו מקומם לבאים אחריהם מהתור. אבל זה לא קורה: התור שר ומחכה, ועל המזרונים משתגלים אותם שישה זוגות. ששת הזוגות הם רקדנים, והם מבצעים למעשה כוריאוגרפיה מורכבת של תנועות משגל מסוגננות בבוטות שאינה משאירה הרבה לדמיון. ההיגיון התיאטרוני מצפה לגברים מתחלפים על נשים שרועות, אבל המוסכמה הכוריאוגרפית מחייבת "סימון" שמרוקן את הסיטואציה התיאטרונית מעוצמתה.

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" היא חוויה מורכבת למדי. הרבה מאוד מן העשייה מרשים מאוד, לא מעט מן ההופעה התיאטרונית של הזמרים-שחקנים מהנה מאוד. העין זוכה לפיצוי נדיב, והמוסיקה מקבלת את הכבוד המגיע לה. אבל יסלחו לי מעריצי ברכט ווייל אם ארשה לעצמי לטעון שזו לא היצירה הטובה ביותר שלהם, ושאלמלא אילן היוחסין האופראי שלה, על כל הנובע ממנו, היא היתה נשארת מן הסתם כהערת שוליים ברשימת יצירות המופת שלהם יחד ולחוד. ההפקה הזאת עושה כמיטב יכולתה להבליט את מעלותיה, ולמרבה הצער היא סובלת ממגרעות החומר, שמעניין את הראש והעין כל הזמן, אך את הלב והרגשות פחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו