בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארבעה ביקורים בבניין המדובר בתל אביב

אחרי הוויכוחים, הביקורת והתקציבים שהלכו ותפחו - נחנך אתמול רשמית הבניין המחודש של תיאטרון הבימה בתל אביב

56תגובות

תקרה מנצנצת ושיש בוהק קיבלו את פני בכניסה לבניין המחודש של תיאטרון הבימה בתל אביב, שנפתח אתמול בערב באירוע חגיגי. הרגע המנצנץ הזה, כמעט השכיח ממני שהגעתי לתיאטרון. הוא הזכיר לי, איך לומר, כניסה לאולם חתונות.

אבל הרגע הזה התפוגג די מהר למראה המקום הריק מאדם כמעט (לאולם חתונות הרי מגיעים מאות); את אלה שהיו שם אפשר היה לספור על כף יד אחת או שתיים. השעה היתה 19:30. כלומר, כשעה לפני מועד תחילת ההצגות.

המעבר לחלל הכניסה הגדול, הפואייה - המזכיר אקווריום ענק המואר בעשרות רבות אם לא מאות מנורות - מכה בך. כאן ממוקמים עמודי הבימה המיתולוגיים, שניתנה להם כעת חזות של עמודי מקדש, המוארים בצמרתם, אי-שם במעלה התקרה הגבוהה. מולם חזית שקופה מזכוכית שבעדה נשקף הרחוב, הבתים, המכוניות והאנשים העוברים בו.

המראה יפה. ועם זאת, מפגש ראשון עם חלל הכניסה הענק הזה, עטור מדרגות עץ בלתי נגמרות בצדיו, מעורר בלבול. האם לפנות ימינה? שמאלה? למעלה? למטה? נזקקתי לעזרה. "היכן אולם מסקין?" שאלתי סדרן, שסימן בידו ימינה והציע שתי אפשרויות להגיע לאולם - במעלית, או במדרגות. בעבר היתה לאולם מסקין, האולם הקטן של הבימה, כניסה נפרדת, אך כעת הוא שוכן בקומה השלישית בתוך הבניין. בחרתי במדרגות העץ, מעשה אמיץ במיוחד כשמדובר בעשרות מדרגות, והגעתי למקום חסרת אוויר. גם כאן הייתי כמעט לבדי, חוץ מהסדרנים.

אביעד בר נס

קרוב לשעת תחילת ההצגה הגיע קהל, רובו במעלית, שביציאה ממנה מסדרון צר המוליך אל האולם. בעודי ממתינה ליד דלפק הזכוכית במקום, שמציע משקאות ועוגיות, הבחנתי בקבוצת אנשים שיצאה מהמעלית, אך לא ידעה כיצד להמשיך. "זה מבלבל", התלוננה אחת הנשים.

הכניסה המיוחלת לאולם מסקין חידדה את הפער בין מה שנקרא השטח הציבורי לבין האולם עצמו. השוני בתכנון ובעיצוב שלהם גדול כל כך, שנדמה כי תיכננו אותם אדריכלים שונים. הראשון קר, מנוכר, ראוותני, נועד לעורר התפעלות ורחוק באווירתו מכל דבר המזכיר תיאטרון; השני חמים, מחבק, אינטימי, אולם תיאטרון עם אורות במה אמיתיים, בלי נצנצים.

ההצגה "מלכת היופי של לינאן" עברה חלק פחות או יותר, חוץ מרעשים מוזרים שנשמעו במהלכה והזכירו מים נשפכים; כנראה תוצאה של קלקול או אי-ויסות של מערכת הפעלת הגשם שהוא חלק מההצגה. גם ההפסקה היתה מוזרה מעט, שכן שום צליל או סימן אחר לא בישר על תומה, ולכן איחרו חלק מהצופים לשוב לאולם והפריעו לאחרים. אבל המשחק של ליליאן ברטו ודבורה קידר פיצה על כך. גם הישיבה היתה נוחה - אך לא יותר מבעבר, באולם שלפני השיפוץ.

במובן מסוים התגעגעתי לאולם הישן, שלא היה בו יציע שהעיק על האולם.

הכניסה למעלית בתום ההצגה הכתה אותי בסנוורים. האור החזק שבקע מתוכה אילץ אותי להרכין ראש ולעצום עיניים עד לרגע המיוחל שהמעלית הגיעה לקרקע, כלומר לפואייה הגדול. זה היה שומם לא רק מאדם, אלא גם נטול כל כיסא, כורסה, או רהיט אחר שיכלו לגרום למישהו להתעכב. יצאתי בתחושה מוזרה של חוסר שביעות רצון, שאת פשרה עוד לא הבנתי, היישר למדרגות הנעות של החניון הנוח ומאיר הפנים השוכן במרחק נגיעה.

איפה השלט

למחרת באתי שוב להבימה, בתקווה לחוויה מתקנת. אחרי הכל, חשבתי, אולי צריך, להתרגל למקום החדש הזה, שמתכוון להציע חוויית צפייה משופרת. רק באולם הגדול, רובינא, הועלתה הצגה. בשניים האחרים התקיימה פעילות שאינה קשורה לתיאטרון. באולם מסקין חילקו פרסים לפעילי ההסתדרות; באולם ברטונוב (הבימרתף לשעבר) התקיים כנס לעובדים סוציאליים; אולם הבימה 4 היה מיותם - עדיין לא נפתח לקהל.

פני היו מועדות לאולם רובינא, שבו הועלתה "קוויאר ועדשים" בבימוי מוני מושונוב, שגם משחק בהצגה.

עליתי למזנון שבקומה הראשונה, סמוך לאולם רובינא, וחיכיתי לצלם של העיתון, איליה מלניקוב. בבואו, הוא התלהב מחלל הכניסה של התיאטרון ואמר שהוא מזכיר לו תחנת מטרו גדולה במוסקווה, שבה עוברים אנשים כדי להגיע לאן שהוא. ההבחנה הזאת מעניינת, כי במובן מסוים, חלל הכניסה בהבימה אכן מתפקד כמו מקום מעבר.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

איליה מלניקוב

אלא שבניין תיאטרון לא אמור להיות כזה. בדומה להליכה לאולם הקונצרטים או האופרה, לתיאטרון לא הולכים רק כדי לצפות בהצגה; היא אירוע חברתי, שאפשר לפגוש בו אנשים, לשהות במקום לפני המופע או אחריו, להחליף דעות, לרכל. ולא רק. חלל הכניסה של אולם הקונצרטים, האופרה והתיאטרון הוא מאז ומעולם, בשביל חלק ניכר מבאיו, מקום שבאים אליו "לדפוק הופעה". די להיזכר בהיכל התרבות בתל אביב, שהיה המקום להציג את הרכישות האחרונות של מיטב המותגים; וכך קורה גם כיום באופרה הישראלית החדשה.

לאופרה מגיעים רבים שעה לפני שההצגה מתחילה. כך גם לתיאטרון הקאמרי ולמקומות צנועים יותר כמו בית ציוני אמריקה. חללי הכניסה של המקומות האלה מפתים את הקהל לשהות בהם. יש שם כיסאות, כורסאות, שולחנות, דוכנים שונים. אינך חייב להיכנס לבית קפה ולהזמין משקה או אוכל.

בתיאטרון הלאומי של אנגליה, למשל, אפשר אף לשהות שעות לפני ההצגה. חלל הכניסה שלו, שהוא הרבה פחות גרנדיוזי מזה של הבימה, מזמין מאוד. יש בו דוכני קריאה, צפייה, אוכל ומה לא.

זה לא קורה בהבימה. חלל הכניסה המפואר אינו מקום לשהות בו ונראה שאיש גם לא התכוון לכך. זהו חלל מעבר שנועד בעיקר להרשים ולוקה בהעדר פינות ישיבה ותאורה הולמת. מרבית הקהל מגיע רק קרוב לשעת תחילת ההצגה. זה נראה כמו בזבוז צורם.

בניגוד לפואייה המנוכר, אולם רובינא, חלון הראווה של הבימה, מעורר חשק לשהות בו. כאן נעשה שדרוג מהותי. מה שהיה בעבר אולם חסר חן עם "בורות אקוסטיים" - כלומר שמיעה לקויה בחלק ממושביו - נהפך לאולם יפה בצבעי כחול עמוק, המזכיר במקצת את אולם האופרה הישראלית. המעברים בצדיו נוחים ורחבים, הישיבה נוחה. התאורה הבוקעת מהתקרה הגבוהה, כמו מתוך ביצת ענק, משרה אווירה נעימה ואינטימית. אפשר לקוות שהבורות האקוסטיים, שהיו בעיקר החל בשורות 14-15, נעלמו. מהמקום שבו ישבתי, שורה 5 בצד, לא הצלחתי אמנם להבין את הטקסטים של יבגניה דודינה, המגלמת את התפקיד הנשי הראשי בהצגה "קוויאר ועדשים", אבל אפשר לייחס זאת לבעיות הדיקציה של השחקנית ולא לאקוסטיקה. שאר השחקנים נשמעו ברור למדי.

בהפסקה נותרתי במושבי. לא היה בי שום רצון לצאת לפואייה המנוכר. כמוני נותרו מרבית הצופים באולם. אשת תיאטרון אחת שפגשתי אמרה שאינה יוצאת לפואייה כי "לא נעים שם".

ביציאה בתום ההצגה התחמקתי מהסדרנים, שהנחו את הקהל ליציאה שאינה דרך התיאטרון, ויצאתי דרך התיאטרון עצמו. שוב נגלה שיממונם של חלל הכניסה הענק, המסדרונות הרחבים, ודלפקי הזכוכית, שטבלו באור גדול ומסנוור. אז גם הבחנתי בכמה עציצים חסרי חן שנוספו למקום, מתחת לגרמי המדרגות שמימין ומשמאל, אולי במטרה להפחית מתחושת הניכור של מקום. ללא הצלחה.

איליה מלניקוב

מסדרון ארוך, צר ומעיק, המזכיר מסדרון של בית חולים המוביל לחדרי ניתוח, הביא אותי אל אולם ברטונוב. לפני השיפוץ, הכניסה אליו היתה נפרדת ואילו כעת מגיעים אליו דרך הכניסה הראשית. אלא שמישהו שכח לתלות שלט מכוון. ללא השלט הזה קשה לנחש שהכניסה הכעורה הזאת מובילה אל אולם תיאטרון. לכן שגיתי בניווט: הגעתי למסדרון, אך חזרתי על עקבותי לעבר חלל הכניסה, ושוב הגעתי למסדרון שכבר הייתי בו קודם לכן.

לבסוף הכניסה אותי סדרנית שסבר פניה חמור אל האולם המחודש, שהיה ניגוד גמור לכניסה המעיקה. במקום הועלתה הצגת היחיד "שחקן מפתח" בכיכובו של שלמה בר שביט. מספר הצופים באולם הכולל 202 מקומות ישיבה לא הגיע אפילו למחצית.

האולם הכחלחל השרה תחושת חמימות, שהתפוגגה בהמשך בגלל הקירור העז שהופעל בו. לאורך ההצגה כולה ישבתי מכורבלת במעיל. שלמה בר שביט, בן 83, הקסים את הקהל ובזכות מיומנותו הצליח להתגבר על לא מעט תקלות שהיו במשך ההצגה. הפנסים נדלקו באיחור לאחר שהחלה הקרנת הווידיאו, מה שגרם לדיסוננס בין קול לתמונה. גם רעשים שהגיעו מהקומה העליונה, כנראה מאולם רובינא שאף בו הועלתה הצגה, הפריעו לא מעט ופגעו בריכוז.

שני זוגות שישבו בשורה לפני הסתודדו תוך כדי הצגה, שלחו אס-אם-אסים (מחלה נפוצה בתיאטרון), שתו מים מבקבוקים שהכינו מראש, אפילו פיצחו גרעינים. "כמה שילמתם בעד כרטיס להצגה", שאלתי את אחת הנשים בסיום, והיא השיבה שלא שילמה, כי הגיעה עם חבריה דרך "החברה".

חזרתי הביתה קפואה ומצוננת.

נס לא היה פה

למחרת נמסר מהבימה שציורים של אורי ליפשיץ, ובהם דמויותיהם של מייסדי התיאטרון, נתלו בחלל הכניסה של הבניין.

חזרתי שוב לתיאטרון, והפעם לא כדי לצפות בהצגה, אלא מתוך תקווה לצפות בנס שיחוללו הציורים. קיוויתי שהם יחממו את האווירה בחלל הכניסה, שיפחיתו מתחושת הניכור, שאנשים ייעצרו להביט בהם.

זה לא קרה, למרבה הצער. הציורים של ליפשיץ, שנתרמו בידי משפחתו, הם יפים, אך רק מעטים הבחינו בהם. זיהיתי רק חלק מהדמויות המצוירות - את נחום צמח מייסד הבימה, את חנה רובינא, את רפאל קלצ'קין, יהושע ברטונוב, אהרן מסקין. איש תיאטרון שנכח במקום ניסה לזהות דמויות נוספות, אך גם הוא התקשה. אפשר לקוות שבעתיד ייתוספו שמות לציורי השחקנים.

ניצלתי את שהותי במקום להצצה נוספת. עליתי שוב לאולם מסקין, שהיה מואר אך לא הועלתה בו שום הצגה. ירדתי לאולם ברטונוב, שהיה מואר גם הוא, כולל המסדרון הארוך שהוביל אליו, אך גם בו לא התקיימה הצגה. אולם רובינא שקק בני נוער, תלמידי בית ספר, שבאו לצפות בהצגה "כי בנו בחרת". ההצגה החלה באיחור מסוים (עניין רגיל בתיאטרון הישראלי) והדלתות נסגרו.

איליה מלניקוב

ממעלה המדרגות צפיתי שוב בחלל הכניסה שעמד בבדידותו המזהרת, טבול בים של אורות דולקים ומיותרים, שנועדו להרשים מישהו, אולי את אלה שמחוץ לבניין התיאטרון. קשה היה שלא לחשוב, מי ישלם את חשבון החשמל המנופח הזה. החלטתי לבדוק את העניין במוסדות תרבות אחרים בעיר.

התנעתי את מכוניתי ונסעתי היישר למשכן אמנויות הבמה, שבו שוכנים האופרה הישראלית והתיאטרון הקאמרי. גם שם היה הקהל כבר באולמות, צופה ב"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" באופרה ובארבע הצגות שונות בקאמרי. האורות היו עמומים, ועם זאת המקום לא נראה נטוש כלל. אנשים נראו בשטח, מקצתם צפו בציורים שעל הקירות, אחרים ישבו ליד השולחנות או על כיסאות הבר.

התשובה לשאלה איך היתה חוויית הצפייה הראשונה שלי בתיאטרון הלאומי המחודש היא מורכבת: האולמות יפים, אך הפאר המגלומני של השטח הציבורי וחלל הכניסה עוררו בי תחושת ניכור לא נוחה, והם גם לא משרתים, לדעתי, את התיאטרון. חוץ משדרוג ניכר של אולם רובינא הגדול, הישג נאה כשלעצמו, חוויית הצפייה בשני האולמות האחרים - ברטונוב ומסקין - לא השתנתה, מבחינתי לפחות, לעומת העבר.

קשה להאמין, אבל הבניין הענקי הזה שצמח לגובה ולרוחב - לא גדל במספר האולמות או מקומות הישיבה. באולם מסקין 280 מושבים, באולם ברטונוב 202 ובאולם רובינא 900 מקומות ישיבה (לעומת 1,000 בעבר). דווקא אולם של 450-500 מושבים, שנחוץ מאוד לתיאטרון בסדר גודל של הבימה, אין בו; ויש לכך משמעות כלכלית ואמנותית, שלא זה המקום לדון בה.

בניין הבימה המחודש אמור לשרת, במקרה הטוב, כשכל האולמות עובדים בה בעת בתפוסה מלאה, פחות מ-1,600 בני אדם. לשם השוואה, האולם בהיכל התרבות, שכנו של הבימה, אמור לשרת כ-3,000 צופים. לשם מה, אם כך, דרוש כל המבנה הענקי הזה עם השטחים הציבוריים המבוזבזים, המסדרונות, המעברים האינסופיים, התאורה המופרזת, הזכוכית והשיש? מישהו הרי יצטרך לבסוף לשלם את החשבון.

כמו מסיבת סיום בתיכון: צפו בסיקור וידאו מהערב באתר עכבר העיר>>>

מקאופמן עד כרמי

פרויקט שיפוץ תיאטרון הבימה קודם על ידי עיריית תל אביב כבר בראשית שנות ה-2000. במשך השנים התעוררו מחלוקות שונות על אופי השיפוץ והיקפו, עד שבשנת 2007 יצא הפרויקט לדרך, בתכנונו של האדריכל רם כרמי.

הבימה, שתוכנן בזמנו על ידי האדריכל היהודי-הגרמני הנודע אוסקר קאופמן בשנות ה-30, מעולם לא הושלם במתכונתו המקורית בשל קשיים תקציביים. אבן הפינה הונחה ב-1935 בטקס רשמי, אבל הבניין נחנך רק ב-1945. במשך השנים עבר הבימה שורה של שיפוצים משמעותיים שהוסיפו לו שטחים ושינו את צורתו המוכרת. האחרון שבהם היה בשנות ה-70 בתכנונם של האדריכלים יהודה לנדאו ודוד דה מאיו.

הסיבה לשיפוץ הנוכחי היתה המצב הרעוע של תשתיות התיאטרון. שלושת האולמות במבנה, הסדנאות ואולמות החזרות לא עמדו בסטנדרטים הנדרשים, והאולמות הצפופים והמיושנים הקשו הן על השחקנים והן על הגישה של הקהל.

התקציב הסופי של הפרויקט האמיר ל-105 מיליון שקלים, פי שלושה מן המתוכנן. העירייה השקיעה 57.5 מיליון שקלים והיתר בא מהממשלה. ברגע האחרון נדרשה העירייה לתוספת של 10 מיליון שקלים כדי להשלים את העבודות ולפתוח את הבניין לקהל הרחב.

במשך השיפוץ פורקו לחלוטין שני האולמות המרכזיים של הבימה - רובינא ומסקין - ונבנו מחדש עם מערכות סאונד ותאורה מתקדמות. בנוסף לכך טופלו מערכות החשמל, הביוב והמים. הנגישות בתוך הבניין שופרה באמצעות מערכת של גרמי מדרגות חדשים ומעליות.

בחזית הפונה אל כיכר התרבות הוקם בית קפה ומתחת לכיכר - חניון תת-קרקעי של חמש קומות. החזית המעוגלת שהיתה לסימן ההיכר של הבימה שונתה אף היא במידה ניכרת וחופתה בקיר זכוכית. בחלל הזה, שבו מצויים הלובי המרכזי של התיאטרון וקופות הכרטיסים, נראה בלילה כנברשת מוארת (יש שיגידו מוארת מדי). משרדי ההנהלה של התיאטרון עברו לקומת הגג החדשה כדי להרחיב את החללים הציבוריים וכן את אלה שבהם מתקיימות החזרות וההפקה האמנותית.

נועם דביר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו