בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם מטרייה על כבל מתוח

מבקר טוב כותב בדימויים מציתי דמיון, אבל רק משחק יוצא דופן יכול לעורר בו השראה. לערב לזכרו של גרי בילו בא מקבץ נדיר של שחקנים שגילה וטיפח

6תגובות

ספרו השני של סטיוון זונדהיים, "Look, I Made a Hat" (2011), כולל את מה שמתואר בכותרת המשנה של הספר כ"הערות, הרחבות, דוגמות, דוגמאות, סטיות, אנקדוטות ושונות". מבין ה"שונות", קראתי בעניין מיוחד את הפרק על "המבקרים והשימוש בהם".

זונדהיים כותב מתוך מודעות עמוקה לחשדנות כלפי הערכתו של מבוקר מקצועי למבקריו. ראשית, הוא עורך הבחנה שלא כולם מודעים לה בין ה-reviewer, המפרסם את רשמיו למחרת הבכורה, ובדרך הטבע הם פסקניים וחטופים (מי כמוני יודע); לבין ה-critic, המפרסם כמה ימים לאחר צפייה בהצגה, שבהם עיכל ושיקלל את ביקורתו המרחיבה והמנומקת. בעיתונים רבים אלה שני מבקרים שונים. אני זכיתי באתגר להתמודד עם שתי מטלות ביקורתיות שונות אלה בעיתון זה.

זונדהיים כותב בשנינות על הזמן שנדרש לו כדי ללמוד שלא לשים לב למבקרים, או לפחות לא לתת להם להסיח את דעתו. "יש אנשי תיאטרון הטוענים שהם חסינים לביקורת ציבורית. ייתכן שכמה מהם אכן כאלה, אבל איש מהם לא הצליח לשכנע אותי בכך", הוא כותב. הפתרון, לדבריו, הוא "לא לקרוא ביקורות על היצירות שלך. אם כי קשה לעמוד בפיתוי - מי יודע, אולי מי מהמבקרים התייחס אליך כאל גדול היוצרים מאז (השלם את החסר)".

לקראת סיום מעיר זונדהיים: "לקרוא ביקורות על אחרים זה עניין אחר. בעבור רבים מבקר טוב (reviewer) בכל תחום הוא מי שהם מסכימים אתו - או שהוא מסכים אתם. בעבורי, מבקר טוב הוא כותב טוב. מבקר טוב הוא מי שמכיר ומוקיר את כוונות האמן ואת שאיפותיה של היצירה, ומעריך אותה על פיהן, ולא על פי מטרותיו. מבקר טוב כה מעורב במושא הביקורת, שהוא יכול לשכנע אותך לצפות במופע שלעולם לא היית מעלה על דעתך לצפות בו. מבקר טוב פירושו קריאה מבדרת. מבקר טוב הוא עניין נדיר".

אני, כמובן, חותם על פסקה זו בשתי ידיים, אך זונדהיים מעולם לא התנסה בכתיבת ביקורות תיאטרון ברצף. הוא מתייחס למבקר הטוב ביותר, בעוד שאני בסך הכל משתדל להיות הכי טוב שאני יכול להיות (הדילמה בין שתי המטרות היא מנושאי המחזמר שלו מ-1981,"Merrily We Roll Along" ).

כמבקר תיאטרון פעיל ולא טירון, אני יכול להעיד שקל לדבר על הצורך להיות "כותב טוב", אבל קשה הרבה יותר לבצע זאת. כמספר הקוראים, כך מספר הטעמים וכתיבה על משחק היא עיסוק חמקמק במיוחד.

השחקן מעל לכל

באירוע שנערך לזכרו של גרי בילו בשבת בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, הופיע על הבמה מקבץ נדיר של שחקנים שגילה כמנהל בית הספר למשחק בית צבי במשך 28 שנה או קידם וטיפח כמנהל תיאטרון באר שבע. מבקריו של בילו בממסד התיאטרוני הישראלי, שלא שתקו כשהיה בחיים, לא נכחו באולם מטבע הדברים. מעריכיו, אוהביו ומוקירי זכרו הרבים, שאני נמנה עמם בגאווה ובעצב, התבטאו בלשון דומה.

באירוע השתתפו בעיקר שחקנים, מן העבר, ההווה והעתיד של התיאטרון הישראלי - חלקם בפרסונה בימתית ואחרים בקולאז'ים של ראיונות שהוקלטו ונערכו בקצב קליפי על ידי השחקנים איתי טיראן ואמיר קריאף. היוצאים המעטים מן הכלל היו יחיאל אורגל, תאורן וממייסדי תיאטרון חיפה, שהכיר את בילו כנער שנדבק באהבת התיאטרון; המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, הבמאי עמרי ניצן; הבמאי ארתור קוגן, חבר ובן טיפוחים שביים את הערב; והמפיק חיים סלע.

אליצור ראובני

את האירוע פתחה השחקנית עידית טפרסון, תלמידת המחזור הראשון שבילו קיבל לבית צבי וחברה עד לימיו האחרונים. היא סיפרה שהוא ליהק אותה להספד שלו, ועשתה זאת בטון שהיה מעריך - מרוגש, אך מחויך מבעד למלים הנכונות. אבל הוא בטח היה טוען שזה ארוך ומשעמם מדי, אמרה, ושיעמום זו הצגה רעה.

כולם העלו על נס - רבים על סמך ידע אישי וכמעט באותו אוצר מלים - את אהבתו ונאמנותו המוחלטת של בילו למי שהיו בעיניו עיקר התיאטרון: השחקנים. אם ההתלהבות שלי מן האירוע גורמת למישהו לרצות להיות בו, זה לא בר ביצוע. האירוע היה חד-פעמי וייחודי. בילו היה צריך למות כדי שיתרחש, ובאופן זה.

כמו שייקספיר לאור ברק

מכיוון שהרושם שמותירים שחקנית או שחקן על הצופים הוא חד-פעמי, חולף ולא ניתן לשחזור, נותרות ממנו רק מילות הביקורת. וכאן נדרשת גדולתם של המבקרים להעביר לקוראים במלים חוויה רגשית עזה. בהעדר מילון מקובל ושגור לכתיבה על חוויית משחק, אם רוצים להימנע משפה מקצועית מדי, מתארים או שמות תואר כלליים וריקים מתוכן (משכנע, מרשים, מרגש, מצמרר, מרתק) - לכותב נותרים רק דימויים.

הנה דוגמה קלאסית מן ההיסטוריה של התיאטרון והספרות. אדמונד קין (1789-1833), מגדולי שחקני התיאטרון בדורו, נודע בהזדהות המלאה עם התפקידים ששיחק. סמיואל טיילור קולרידג', שתרם להערכת אמנות התיאטרון אבחנה מבריקה ולפיה הצופים צריכים "להשעות את חוסר אמונם", אמר על קין: "לראותו משחק היה כמו לקרוא את שייקספיר לאור ברקים".

מסיבות מובנות נבצר ממני לראות את קין על הבמה. אמנם קראתי את שייקספיר, ואם כי בהחלט ייתכן שב-62 שנותיי הזדמן לי לקרוא לאור ברקים - איני זוכר את החוויה. אבל אולי דווקא חמקמקות הביטוי וציוריותו - משהו שכל אחד יכול לתאר בדמיונו, מבלי שיהיה לו מושג ברור מדי על טיב החוויה - תורמים לרושם "מצמרר" ממשחקו של קין.

בהתבטאות הקצרה של קולרידג' - שנרשמה מפיו ב-27 באפריל 1823 - כלולים עוד כמה מאפיינים באמנות המשחק של קין, ומהם ניתן ללמוד לא רק על משחק בתיאטרון, אלא גם על תפישת ריאליזם והתנשאות תרבותית: "קין הוא ייחודי (original), אבל מחקה את עצמו. המעברים המהירים שלו מההיפר-טרגי לאינפרא-יום-יומי אמנם מרשימים מאוד לפעמים, אך לעתים קרובות חסרי היגיון... אינני חושב שהוא ג'נטלמן גזעי ("thorough-bred", מושג מעולם סוסי המרוץ. מ"ה) דיו לשחק את אותלו".

זכיתי לראות על הבמה את אחד מגדולי שחקני התיאטרון האנגליים במאה שעברה, לורנס אוליביה, בתפקיד שיילוק ב"הסוחר מוונציה". את ג'ון גילגוד ואת מייקל רדגרייב ראיתי רק בסרטים. המבקר קנת טיינן, שאפילו שונאיו הגדולים הכירו בכישרונו ככותב, לא נמנע עם מעריצי רדגרייב, בלשון המעטה. הוא היה במחנהו של אוליביה, נטש את משמרת המבקר כדי להיות היועץ הספרותי של אוליביה בתיאטרון הלאומי האנגלי ושיכנע אותו לגלם את אותלו.

על הופעתו של גילגוד בתפקיד פרוספרו ב"הסערה" של שייקספיר ב-1957 כתב טיינן: "הוא השחקן הטוב בעולם מהצוואר ומעלה" (העיתונאי ג'ון אייבור בראון כתב ש"הרגליים של גילגוד הן הכי חסרות משמעות שאפשר להעלות על הדעת").

ספריית הקונגרס, אוסף ואן וחטן

הנה דוגמה לכתיבה טובה - ולדעתי "גדולה", ותיכף תבינו את ההבחנה. ב-1964 כתב טיינן על הופעתו של רדגרייב בהצגה "בחירתו של הובסון": "מיצר גועש מפריד בין משחק טוב למשחק גדול. אם הוויזה של השחקן בתוקף, אפשר לחצות את המיצר. שחקנים שונים חוצים את המיצר באופנים שונים: אוליביה עושה זאת בקפיצת מוט ובזינוק חייתי אחד; גילגוד עובר על כבל מתוח, כשבידו מטרייה; רדגרייב בוחר תמיד בדרך הקשה: הוא מזנק למים הגועשים, מנסה לשחות, רואה את הגדה שמנגד וטובע. החיזיון הזה לעולם אינו משעמם, אבל הצפייה בו עלולה להיות מכאיבה מאוד". שלושה דימויים, שלוש גישות למשחק - ולקורא הכל ברור.

נראה ששחקנים גדולים מעוררים השראה אצל כותבי ביקורות. אוליביה גירה את יצר הכתיבה גם אצל עמיתיו, וכמה מהם הפליאו לכתוב בספרון שהוציא התיאטרון הלאומי האנגלי לכבוד מייסדו ומנהלו הראשון. אדוארד פתרברידג', שגילם תפקיד קטן לצד אותלו של אוליביה בבימויו של ג'ון דקסטר, כתב: "להיות אתו בחדר חזרות בפעם הראשונה זה כמו להיות מאוהב: האובססיה לגביו, המחשבה התמידית עליו". פתרברידג' כותב שבחזרות אוליביה "סימן" משחק כמו מתווה בעיפרון, ואילו בזמן ההצגה היה אפשר לראות את תמונת השמן.

פתרברידג' שימש גם ממלא מקום של רוברט סטיוונס בהצגת "מחול המוות" של סטרינדברג ב-1967, שבה גילמו ג'רלדין מקיואן ואוליביה את התפקידים הראשיים. הוא כותב: "כשצפיתי בחזרות חשבתי שאוליביה נותן הכל. ואז הגיעה החזרה האחרונה והבנתי שלא, הוא לא נתן הכל. אני יכול לתאר את זה רק כך - הייתי מודע לספינה, לחבלים ולמפרשים. עכשיו היתה שם גם הרוח".

שאלה מיותרת

כשבוע לפני מותו של בילו, כשנתקלתי בסיפור הזה, התקשרתי להקריא לו אותו. הוא כמובן ידע מאיזה ספר אני מצטט. ההצגה רצה בתיאטרון הלאומי האנגלי באולד ויק, בעת שבילו למד ניהול הצגות בבית הספר המלכותי למשחק בלונדון. אפילו לא שאלתי. היה לי ברור שהוא יודע בדיוק מה פתרברידג' מתאר.

משחק גדול מעורר את הדימוי הנכון אצל מי שיודע להעריך אותו, בין שהוא שחקן ובין שהוא מבקר. על התיאטרון הישראלי לא נכתבו דברים דומים. לצערי, גם אני לא כתבתי שום דבר שמתקרב לזה. אני צולל שוב ושוב למים הגועשים, בדרך כלל רואה את הגדה שמנגד וטובע. אבל אני לא מאבד תקווה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו