עת בדידותי נגעה בבדידותה: שירה פרבר על לאה גולדברג

שירה פרבר נסחפה לתחקיר על לאה גולדברג לאחר קריאה ביומניה. הצגת היחיד שהיא מעלה כעת חושפת את ייסורי האהבה והדחייה של המשוררת

עידו בלאס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עידו בלאס

בתחנת רכבת בפירנצה שבאיטליה, בחצות הלילה, עומדת המשוררת לאה גולדברג ומחכה. התקופה היא תחילת שנות ה-50, וגולדברג מחכה לרכבת שתבוא ותיקח אותה לסיינה, שם היא עתידה לפגוש את פאולו ויוונטה, מרצה ליוונית עתיקה שהכירה כששימש מרצה אורח באוניברסיטה העברית בירושלים. היא מאוהבת בו ומאמינה כי הזמין אותה לפגוש אותו. כך מתחילה הצגת היחיד "אולי מחר אני אהיה", אותה יצרה ומבצעת השחקנית והיוצרת שירה פרבר על פי יומניה של גולדברג, שיריה וכתבים נוספים.

ההצגה, שכתבה פרבר בשיתוף פעולה עם אלה מאיר-שמואלי, עלתה לראשונה בירושלים, כחלק מהאירועים לציון 100 שנה להולדתה של גולדברג, ומוצגת בימים אלה ב"קפה-תיאטרון" של הקאמרי בתל אביב (ההצגות הקרובות יתקיימו היום וב-20 במארס).

במשך קצת יותר משעה מגוללת פרבר - המשחקת את גולדברג עצמה - את חששותיה לקראת הפגישה, במונולוג ששזורים בו שיריה של גולדברג, בהלחנת יובל מסנר. בניסיונה להבין מדוע גם בגיל 40 לא הצליחה לחוות אהבה במלואה היא קוראת במכתב שוב ושוב, מזמנת אליה גברים מעברה שלא השיבו לה אהבה, משחזרת מפגשים, והולכת אחורה בזמן עד ילדותה, כאשר ברחה משפחתה מליטא לרוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בדרכם חזרה נתפסה המשפחה על ידי חיילים ליטאים, שהאשימו את אביה בקומוניזם והעמידו אותו אל מול כיתת יורים במשך עשרה ימים, כאקט הפחדה, עד שהשתגע.

לקראת סוף ההצגה קוראת גולדברג פעם נוספת את מכתב ההזמנה שקיבלה מוויוונטה, ואז היא מבינה, יחד עם הקהל, שטעתה בהבנת המכתב. כשהיא נפגשת עם ויוונטה היא מבינה גם שהוא מאורס ועתיד להינשא. "זה השיא של הרגשת הדחייה שיכולה להיות בין גבר לאשה", אומרת פרבר. "מהמסע הזה גולדברג חזרה לארץ אשה בת 40 אבל הרגישה זקנה, לא מושכת, דודה, ולדעתי היא פשוט איבדה את התקווה להתאהבות ולאינטימיות. בעיני זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאשה. אני חושבת שזו הסיטואציה הכי קיצונית שהיתה לגולדברג בחייה, העימות עם האכזבה הכי גדולה".

הייתי צריכה אותה

פרבר החלה לשחק כבר בנעוריה בטלוויזיה החינוכית ובמגמת הדרמה בבית הספר התיכון תלמה ילין בגבעתיים. לאחר שירות צבאי בלהקה פיקוד צפון היא למדה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב ואחר כך שיחקה בתיאטרון באר שבע. בהמשך השתתפה בכמה סרטים, ביניהם "בסמה מוצ'ו" של יוסף פיצ'חדזה, ו"אושר ללא גבול" של יגאל בורשטיין, למדה בימוי ותסריטאות באוניברסיטת תל אביב, וכתבה תסריטים לטלוויזיה, כולל לסדרות לילדים. בשנים האחרונות היא שיחקה בתיאטראות בית לסין, הבימה, הסימטה, הנגב וצוותא, ואף ביימה בצוותא את ההצגה "אביב מתעורר". במקביל, לימדה בבתי הספר למשחק "ניסן נתיב" ו"ענת ברזילי", ובבית הספר לאומנות "מנשר".

את ההצגה "אולי מחר אני אהיה" החלה פרבר לכתוב לפני יותר משנתיים, לאחר שקראה את יומניה של גולדברג. "קראתי אותם מתוך אהבה, התחברתי לגמרי לדמות שלה והבנתי מיד שאעשה עם זה משהו. כשהסתיימה הקריאה הבנתי שזו הולכת להיות הצגת יחיד, ואז התחלתי לקרוא את כל מה שהיא כתבה וכתבו עליה".

אחרי כמעט שנה של תחקיר, שכלל ייעוץ אקדמי מחוקר הספרות גדעון טיקוצקי, התיישבה פרבר לכתוב. "היתה לי טיוטה ופניתי ליובל מסנר, שהתברר שהוא נורא אוהב את לאה גולדברג ושהוא הלחין שירים שלה בלי שום קשר אלי. להצגה בחרתי שירים שלה שהתאימו לרגעים שנגמרות לה המלים". בהמשך פנתה פרבר לאיה קפלן, שביימה את ההצגה, ובמשך ארבעה חודשים הן עבדו יחד על ההצגה.

מה היתה נקודת החיבור האישית שלך אליה בקריאה ביומנים?

"תפס אותי העולם הפנימי של האשה הזאת. אמרתי לעצמי שהייתי צריכה אותה בתקופות מסוימות של בדידות והיא לא היתה שם בשבילי. מצד אחד היא היתה אשה עם עולם פנימי ובדידות מאוד גדולה, עם חוסר ביטחון בנשיות וביכולת החברתית שלה, ומצד שני כשהיא נתנה הרצאות באוניברסיטה היא היתה עם נוכחות עצומה, בטוחה בעצמה, באינטליגנציה, בידע, בטעם. גם באמנות היא ידעה שהיא באמת מאוד טובה. מאוד התחברתי לזה, לדיכוטומיה בין העולם הפנימי לפרסונה הציבורית".

זה היה המפגש הראשון שלך אתה?

"לא. כשהייתי ילדה היה לי את ספר השירים שלה, ובגיל 14 כשנבחנתי לתלמה ילין עשיתי את ‘הילד הרע' שלה. כשנולדה הבת שלי קניתי לה את כל ספרי הילדים של לאה גולדברג ובכל ערב הייתי מקריאה לה מהם. אחת הטעויות שהיו לי כשהקראתי לה את ‘דירה להשכיר' היא שהייתי בטוחה שזה ספר נורא פמיניסטי. רק בהמשך הבנתי שגולדברג לא היתה אשה פמיניסטית. זה ספר סוציאליסטי. על הצד הנשי שלה היא תמיד אמרה שהיא ‘משורר'. פגע בה כשאמרו שהיא משוררת שכותבת שירה רומנטית.

"אבל לדעתי השירים שלה הם הכי נשיים בעולם, ולא נופלים משאר המשוררים של קבוצת ‘יחדיו' שאליה היא השתייכה, יחד עם המשוררים נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי. היא עומדת בשורה הראשונה, והשירים שלה הם נצחיים, קלאסיקה טהורה".

בעת ההכנות להצגה ליוו דמותה ויצירתה של גולדברג את פרבר באופן צמוד. "היו חזרות שהיא ממש היתה שם. היו רגעים בעבודה שאמרתי שאני לא יכולה לעשות לה את זה. היא כל הזמן חיה וקיימת. הרגע הכי מפחיד ומרגש היה כשהבן של מינה לנדוי, חברתה הטובה, אותו פגשתי כחלק מעבודת התחקיר והוא מישהו שגדל על ברכיה - הגיע להצגה. הוא ממש הכיר אותה, והנה אני משחקת אותה. אני לא מקריאה משיריה, אני לאה גולדברג. בסוף ההצגה הוא בא וחיבק אותי ואמר לי ש'היו רגעים שלאה היתה מול העיניים שלי'".

שאלת את עצמך מה היא היתה אומרת על ההצגה?

"היא היתה אשה נורא קשה ומאוד ביקורתית, שידעה להשתלח יפה מאוד במה שלא מצא חן בעיניה. הרבה פעמים חשבתי על זה שההצגה מתחברת לשירים רגישים ולמקומות רגשיים, אבל בחיים גולדברג ממש לא היתה טיפוס רגשני. זה היה ממנה והלאה, זה ברור גם מהיומנים. והשאלה ‘מה היא היתה אומרת?' מאוד העסיקה אותי. כל הזמן הרגשתי אותה מאחורי הגב שלי, עומדת ומבקרת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ