דוד לוין, לא מקנא באחיו חנוך ומביט עלינו בחדות - תיאטרון - הארץ

דוד לוין, לא מקנא באחיו חנוך ומביט עלינו בחדות

השמאל הישראלי הזוי, רמת התיאטרון בארץ נמוכה, ואין הנהגה פוליטית ראויה. המשורר והמחזאי, שמתגורר בסקוטלנד, בא לישראל לרגל העלאת המחזה החדש שלו "אברם"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיה סלע
מיה סלע

איש התיאטרון והמשורר דוד לוין אומר שהגיע למסקנה שרק אהבה חשובה. "כל היתר ממש שטויות. אני יודע שחשובה הקריירה, מה אדם עושה, למי אדם מצביע בבחירות - גם זה חשוב, אבל הדבר היחיד שהופך אדם לאדם, לאנושי יותר, זו לא השכלתו, לא מוצאו, לא יחסו לזכויות האדם, אלא רק אם הוא מסוגל להכיל בתוכו אהבה. כשאדם אוהב, אפילו אם הוא לא נאהב אז הוא נאהב".

כך אומר האיש הזה, בן 77, המעיד על עצמו שהוא אוהב ומאוהב, ועיניו מתמלאות דמעות כשהוא מדבר על אשתו, אליסון ריאך. "בחיי, זה נדיר. כבר 17 שנה אנחנו ביחד והאהבה שלי גוברת וההתאהבות שלי גוברת. לפני שבוע וחצי הערתי אותה בלילה. היא שאלה למה אתה מעיר אותי? אמרתי לה, כדי לומר לך שאני אוהב אותך. היא אמרה, אבל יכולת לומר לי בבוקר. אז אמרתי, אבל איך היית יודעת שעכשיו אני אוהב אותך. כשאני מדבר עליה אני יכול להתרגש עד דמעות".

לוין לא מדבר על אהבת כל בני האדם או על שלום ואחווה עולמיים, "אני לא מתכוון ללאהוב את האנושות, אני לא מאמין בדבר הזה. אני מאמין שאדם בעומק לבו לא יכול שלא להיות גזען, אני בכנות חושב שאם אציב לאדם הליברלי ביותר שכן סודאני הוא לא יאהב את זה. לאהוב את האנושות ואת כל בני האדם זה סיסמאות ריקות ונפוחות שמביאות עלינו אסונות, בדרך כלל הן בלתי אפשריות. אפשר להתייחס לאדם אחר בסובלנות אמיתית, להשלים עם קיומו, עם אורח חייו, עם תרבותו, גם אם אתה לא מקבל, אבל אהבה זה סיפור אחר. אהבה יכולה להיות רק בין אדם לאדם, עניין פרטי לחלוטין".

דוד לויןצילום: דניאל בר און

כבר שנים רבות דוד לוין לא חי בארץ. הוא נמצא כאן משום שמחזה חדש שכתב עולה בתיאטרון אנסמבל הרצליה. הוא חי באדינבורו עם רעייתו הסקוטית. הפגישה עמו מתקיימת בדרום תל אביב, באזור שבו גדלו הוא ואחיו, המחזאי ובמאי התיאטרון חנוך לוין, שהיה צעיר ממנו ב-11 שנים והלך לעולמו בשנת 1999.

ריבים אישיים

דוד לוין הוא איש תיאטרון ותיק. לאחר שירות צבאי בלהקת פיקוד מרכז, עבד כמנהל הצגה ועוזר במאי בקאמרי ולאחר מכן נסע ללמוד בלונדון. כשחזר ביים מחזות ובשנת 1978 היה למנהל האמנותי של תיאטרון הבימה. בשנת 1984, לפני תום הקדנציה, אחרי מאבקים מרים, החליט לוין לנסוע מכאן.

"הייתי בן 50 והתחלתי לעבוד בחוץ", הוא מספר. "בתקופה הראשונה הייתי חוזר לכאן כל פעם, אבל זה התחיל להציק ואני שונא לטוס. עברתי לגור בחוץ, אבל אני בא לכאן פעמיים בשנה. בתחילה הבסיס היה בלונדון, שם גרתי 13 שנה. בסקוטלנד אני נמצא כבר חמש שנים.

"עוברים למדינה אחרת משתי סיבות: או עבודה או אשה. במקרה שלי זו היתה אשה. אם לא היתה לי אשה בסקוטלנד הייתי פה. אני אדם ישראלי, הורי קבורים פה, אחי קבור פה. איפה אהיה? בלי עברית מה אני? אני גר באדינבורו. אני לא מכיר שם ישראלים, אני לא חושב שיש שם, וגם אין שם הרבה יהודים. היו שם אבל הם נמלטו, אולי בגללי". בישראל חיים גם שני בניו מנישואים קודמים ונכדיו.

חנוך לויןצילום: גדי דגון

בשנת 2009 הוזמן לוין לביים לפסטיבל הבינלאומי באדינבורו והציג שם את "עדותה של קרסיד" מאת רוברט הנריסון, משורר בן המאה ה-15. באותה שנה גם העלה מחזה שכתב, "אנשים", בפסטיבל הפרינג' באדינבורו.

כבר שנים שלצד העיסוק שלו בתיאטרון הוא כותב שירה. הוא פירסם 11 ספרי שירה. בימים אלה רואה בהוצאת קשב לשירה ספרו "רק על זה" ובו מקבץ שירי אהבה.

שיריו הגיעו בשנים האחרונות לתודעת הציבור מכיוון שפירסם בכתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור. הוא מספר שפגש את לאור לראשונה כשהלה שקד על עבודת הדוקטורט שלו על חנוך לוין. "בכל מה שקשור לחנוך הוא ממש בר סמכא. וסליחה שאני אומר, אבל אני קצת יודע משהו על חנוך: יש כל מיני אנשים שטוענים לכתר, אבל אני באמת חושב שמי שרוצה לקרוא על חנוך לוין ולדעת על חנוך לוין, הספר שלו הוא ספר חובה". לוין מתייחס לספר "חנוך לוין: מונוגרפיה" שכתב לאור וראה אור בשנת 2010 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

על אחיו חנוך לוין הוא אומר כי מההתחלה היה מה שהוא - כישרון גדול בלי רגעים של בוסריות. "יש אפילו כמה מגדולי המחזאים, כמו טנסי ויליאמס, ארתור מילר ואחרים, שהיתה אצלם התפתחות. היה להם כישרון מובהק אבל היתה בוסריות בדברים הראשונים שלהם. אצל חנוך למן המחזה הראשון הכל היה. אל תשאלי אותי איך. אני הכרתי אותו מיום לידתו, אין התפתחות אצל חנוך מבחינת היכולת הדרמטורגית שלו. זה דבר נדיר. הוא כאילו ידע את כל התורה".

אשר לשאלה, המאוסה בעיניו, אם קינא באחיו, הוא אומר: "כשמופיע בן-אדם שיודע את כל התורה אי אפשר לקנא בו. חוץ מזה, אי אפשר לקנא בחלק מסוים של האדם; לקנא בכישרון שלו אבל לא לקנא באף שלו. אתה לא יכול לקחת לעצמך את מה שמוצא חן בעיניך. אם הייתי רוצה להיות הוא, אז הייתי עכשיו מת. לקנא אפשר באדם שקונה פיס - הוא לא יודע מה הוא קונה וגם אני לא והוא זוכה. אבל לקנא בבן-אדם? יכול להיות שהיה בו סבך כזה שמה פתאום לקנא בו. עם כל התפלויות שיש לי מעצמי והחוליים שיש לי מעצמי ועם כל האי-נסבלות שיש לי בעצמי - עדיין זה מה שיש לי".

הוא אומר שהיו דומים מאוד. "גדלנו אצל אותה אמא ואותו אבא. היינו דומים בתגובות שלנו, רק שאני הייתי אגרסיבי והוא היה יותר מתון. אבל הוא היה הרבה יותר פסקני ממני. היום כשאני מסתכל לאחור, בלי שום ספק הייתי תמיד יותר רך ממנו. עד היום, במה שקשור למוסיקה למשל, כשאני שומע פרנק סינטרה אני בוכה. אצל חנוך זה לא היה יכול לקרות".

לוין אומר שהיו שונים גם ביכולת הראייה שלהם: "היתה לו ראייה כל כך מפוכחת. לי אין ראייה כזאת. לאמא שלי היתה ראייה כזאת. חנוך היה מסתכל בבן-אדם והיה רואה אותו. נורא אהבתי אותו והוא אותי, אבל גם היו ריבים והם היו תמיד על עניינים אישיים". על ענייני תיאטרון לא רבו, הוא אומר.

אחיו כעס עליו, למשל, על שלא בא ממקום מושבו בחו"ל להלוויה של אמם. "חנוך לא מקבל הסברים, בעיקר לא מבני משפחה. הוא צריך אותם טוטאליים. אני יכול לעמוד בציפיות שלו? איך? אולי היו לו עוד ציפיות ממני. כשהיינו רבים חנוך לא צעק, חנוך הסתכל עם העיניים האלה, שהיו כמו שהוא מכניס לך סכין, וידעת בדיוק איפה אתה עומד. הוא היה אומר ‘דוד!' וזה היה נגמר. עם זאת, גם כשהוא רב אתי הוא היה ג'נטלמן גדול. מה-זה טיפוס".

עטיפת ספר שיריו החדש

הוא אומר על אחיו שהיה נהדר, אדם נדיב וצנוע. "אולי זה יישמע פאתטי, אבל הוא היה כפי שהייתי רוצה שיהודי יהיה. הוא היה אדם עם דרך ארץ, המחזות שלו בהכללה הם כולם תפילות מבחינתי. הכל תפילות וכוונה טהורה על מנת להעביר את רוע הגזירה. הכתיבה שלו היתה ללא פשרות. הוא היה כישרון נדיר".

הנהגה של גנגסטרים

על המצב הישראלי אומר לוין, שהוא ייגמר באסון: "יש פה בעיה בין שתי תרבויות, שני עמים, והחלק שאני נמנה עליו יושב זה יותר מ-40 שנה וכובש. יותר משאני מצר על מה קורה להם אני מצר על מה שקורה לנו, כי החיים פה במשך השנים התעוותו לחלוטין. וזה היה ברור שהם יתעוותו, מפני שמי שחי ככובש, כל אורח חייו משתנה לחלוטין. והנורא ביותר, שהוא גם מתעלם מהעובדה שהוא כובש. זאת מחלה חשוכת מרפא".

הדברים הנוראיים ביותר, הוא אומר, מתחילים בכוונות טובות. באמירות כמו "יהיה בסדר", "זה זמני". "כוונות טובות הן כמו גרורות של מחלה. לא מטפלים במשהו אז מתחילות גרורות, בשלב מסוים מתחילה קהות, ומשהו שהתחיל כדבר שעשוי להסתדר בעוד יומיים-שלושה פתאום נהפך לאורח חיים ולא עושים את הדבר היחיד שצריך לעשות. אם רוצים להציל את הגוף הזה אז צריך לגדוע איזה איבר. אחרת הגוף ימות. בן גוריון אמר מיד אחרי מלחמת ששת הימים להחזיר הכל. בן גוריון עשה כל מיני דברים, אבל טיפש הוא אף פעם לא היה. זה נגרר. יש היום אנשים בני 40 שלא מכירים בכלל מצב אחר. הנה את לא מכירה מצב אחר. זה בעצם המצב הנורמלי בשבילך, אבל זה לא מצב נורמלי".

כבר שנים רבות הוא לא רואה הנהגה במדינת ישראל: "באופן מוחלט אין פה הנהגה, אף לא אחד מהם. האחרון שהיה זה יצחק רבין. לא שרון שהיה גם חצי גנגסטר, לא פרס שאומר שלושה משפטים בכל משפט, לא כל האנשים האלה אוהבי עצמם. לא נתניהו שיכול להסתרק עשר פעמים ביום והוא נראה מכוער, ובוודאי לא ליברמן: אני שונא כל מה שהוא מייצג, אבל הוא אומר בדיוק מה שהוא חושב ואני מכבד אותו על זה; אבל אני מכבד אותו כמו שמכבדים גנגסטר. גם לאל קפונה יש לי מין יחס כזה".

מתוך "אברם"צילום: גדי דגון

גם את השמאל הישראלי לוין אינו מחבב במיוחד: "השמאל הקיצוני הוא איום ונורא, הוא הוזה והוא הזוי, הוא חי בדנמרק, בשוודיה, כמעט אין לו שום תפישה מציאותית. יש לו מצע נהדר שלא שייך לחיים פה. הימין בחלקו פשיסטי לחלוטין ובחלקו הוא מין ערב רב, אבל יש שם גם אנשים נהדרים. כשהייתי המנהל האמנותי של הבימה ישבו בחבר הנאמנים אנשים מתנועת העבודה ואנשים שהיו יותר קפיטליסטים, וכל הבעיות תמיד היו עם האנשים מתנועת העבודה. הקפיטליסטים לא נתנו עצות אף פעם, לא ניסו להתערב. אלה מתנועת העבודה הם אלה שיודעים הכל, עד היום".

הוא היה המנהל האמנותי של הבימה בתקופה שזבולון המר המנוח היה שר החינוך והתרבות. "דעותיו ודעותי היו כמו מזרח ומערב, אבל הוא היה שר תרבות נהדר. הוא לא התערב בשום דבר, היתה לו רק בקשה אחת; כשהזמנו אותו לפרמיירות הוא ביקש, אל תביכו אותי. אם זאת הצגה לא מתאימה אל תזמינו אותי".

דוד לוין היה הבמאי של ההצגה הסאטירית השערורייתית "מלכת אמבטיה" שכתב אחיו חנוך והועלתה בשנת 1970 בתיאטרון הקאמרי. בעקבות הצעקה הציבורית שקמה אז הוריד הקאמרי את ההצגה מהבמה. היום, הוא אומר, לא היתה נגרמת שום שערורייה כפי שפרצה בשעתו. "מדובר במחזה פרווה לעומת המצב. הגרורות התפשטו. היום זה יתקבל בחיוך, יגידו בסדר, אז הוא כתב מחזה, אז מה. שום דבר לא יכול להשפיע".

יש לך עוד מוטיבציה לביים?

"אגוזים קשים כן. סתם ככה לא. אני רוצה לומר לך שכל הדברים שעשיתי בחוץ, אלה דברים שבחיים לא הייתי עושה פה: קלייסט, שייקספיר, שילר. מי היה נותן לי לעשות את זה פה?"

למה זה כך?

"למה משחקים כדורגל כמו שמשחקים פה? רמת הכדורגל היא רמת התיאטרון. אם תבדקי, זה ככה בכל ארץ באירופה. אם כי אני לא יודע איך התיאטרון בדרום אמריקה".

במחזה שלו "אברם", שמועלה בימים אלה בתיאטרון אנסמבל הרצליה בבימוי עודד קוטלר, מתאר לוין את החצר האחורית של תל אביב כיום, את התחנה המרכזית הישנה בעיר ושלל אנשי השוליים המתהלכים בה. "כתבתי את המחזה לפני שנתיים. זה מחזה נוקב, על נושא אקוטי", הוא אומר.

כשהוא בארץ, הוא מרבה לשוטט בדרום תל אביב. הוא אוהב ללכת מוקדם בבוקר לשוק הכרמל, להתבונן בהתרחשויות. "אני שונא לדבר על שירה ואני שונא לדבר על תיאטרון. אני אוהב לדבר עם אנשים ככה, מה נשמע, לראות איך דברים קורים, ולכן אני בא המון לסביבה הזאת. אני אוהב לעבור ולראות איך הם חופרים ומכניסים חשמל או טלפון מתחת לאדמה, ואני עושה את זה כל השנים ואני אף פעם לא עייף מזה. כי פתאום אתה רואה שהכביש הזה, שנקרא לו הציוויליזציה, הוא בדיוק שני סנטימטרים וחצי ולמטה תהום וזה כל הסיפור על החיים, זה בעצם הכל. אנחנו על שניים וחצי סנטימטר".

דוד לוין, מתוך "רק על זה"

עקרון הנפילה,

החל אף על הדשן והבשל בחלומות,

לא יכול לאמון הידים המושטות.

זה חלב האם בילדה,

שמחת הילד באביו.

יסוד השוכב, לקומו.

תמצית ההולך, לשובו.

מהות המת, לעפרו.

זה פשר החם,

שומר בימים ובלילות על נפשי.

ידי, גברתי, מושטות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ