בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנשי התחנה המרכזית

המחזה "אברם", מאת דוד לוין ובבימויו של עודד קוטלר, משרטט דיוקן מרגש של דמויות שוליים בחברה הישראלית, אך הוא חסר עיבוד בימתי שיעניק לצופה מבט אנושי שמעבר למרכיב הריאליסטי-סנטימנטלי

23תגובות

כך נכתב באתר תיאטרון אנסמבל הרצליה על המחזה "אברם", מאת דוד לוין ובבימויו של עודד קוטלר: "התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. החצר האחורית של העיר הגדולה. ברגשיות, חמלה והומור משרטט המחזאי דוד לוין את גיבורי השוליים ומגלה בהם אלימות ואהבה, חלומות ואכזבה. תמונה צבעונית עוצרת נשימה של מה שמתרחש מתחת לאף של כולנו".

אינני כופר במלה מכל זה. בצד ימין של הבמה (מנקודת מבטי כצופה; הבמה באולם אנסמבל הרצליה פורצת עתה לכיוון הקהל) נמצא ביתו של אברם, שנתן את שמו למחזה, והוא הדמות הנפעלת ביותר שבו. גבי עמרני הוותיק מגלם אותו באישיותו העסיסית, המאופקת כאן לסוג של ייאוש שקט. אברם הוא אחד מהישראלים הוותיקים שנתקעו באזור התחנת המרכזית הישנה (שבו גדל לוין). פעם, כשעוד היה אפשר אולי לצאת מן האזור הזה, שהוא מטבעו תחנת מעבר מפה לשם, הוא לא יצא. עתה נשארו לו רק קופת חולים ושוק. ובתו היפה, רחל. אני מניח שבחירת השמות "אברם" (שהוא גם דיבורי וגם סמלי; וגם "רחל" (בתו יחידתו של אברהם אבינו) אינה מקרית.

רחל (לאה קמחזי) היא במובן מסוים המוקד הדינמי של המחזה. אביה רוצה שהיא תינשא לפקח שמאוהב בה, אבל היא לא אוהבת אותו. היא קוראת ספרים על אהבה, יוצאת מדי בוקר למכור פיצ'יפקעס ובניגוד לאביה מאמינה שהיא בדרך החוצה מהתחנה המרכזית. חלקה השני של הבמה שייך לאמו של הפקח, שגם היא נתקעה בתחנה המרכזית. מגלמת אותה רחל דובסון, עם כל הסממנים של אמא יהודייה אשכנזייה: רוצה עתיד טוב לבנה, מעדיפה לשבת לבד בחושך, מעודדת את בנה ומסרסת אותו בעת ובעונה אחת. שמה, לא במקרה, כנראה, שרה.

גדי דגון

בנה הפקח שמו דוד. מגלם אותו יואב הייט, וכשם שהדיאלוג בין האב לבתו הוא מאופק, זה שבין הבן לאמו הוא צעקני ונרגן. אהבתו של הפקח מניעה את העלילה הראשית, שכן הוא מחזר בגמלוניות אחרי רחל, ואילו היא מודה שהיא מחפשת אהבה, אבל הוא אינו מושאה.

גזענות פרו-יהודית

דמותו של הפקח היא גם המקשרת אותנו לנושא השני של המחזה, והוא, להערכתי, היחס ל"אחר". באופן מוזר למדי, בניגוד למה שנראה בתחנה המרכזית הישנה במציאות - מקום מושבם של עובדים זרים ופליטים, בעיקר מאפריקה ואסיה, ה"אחרים" במחזה הזה הם שניים - פועל הניקיון האתיופי-ישראלי (שי פרדו), שהוא כבר חלק מההוויה החברתית המקומית, והפועל הזר הרומני, בגילומו של איצ'ו אביטל, שבו מתעמר הפקח, ופורק בו באלימות את תסכולו מחיזוריו המאכזבים אחרי רחל.

כל הדמויות עד עתה בסך הכל רוצות טוב, גם אם הן עושות רע. הנבל האמיתי של המחזה הוא יאיר, בגילומו התזזיתי של אלי מנשה, ההוזה קריירה של אלוף אגרוף. בתמונה ארוכה ומפורטת אנו רואים כיצד רחל היפה מתמסרת לו, מספקת את הצורך שלו בדיבורים מלוכלכים תוך כדי הזיון, וגם מתנערת ממנו לעינינו, בתמונה שממנה לא ברור כיצד התגלגלה ליחסים האלה ומה גרם לה להפסיק אותם (חוץ מהצורך בתמונה ריאליסטית-ארוטית-אלימה). יאיר גם מבצע במחזה מעשה אלימות המכוון נגד ערבים (הוא חושב), כי הגזענות של הדמויות במחזה היא קודם כל פרו-יהודית (ולכן אנטי-ערבית).

את התמונה משלימים זונה טובת לב שרק מתפרנסת בתחנה המרכזית, שאותה מגלמת נעמי פרומוביץ'-פנקס, ושחקן שיכור שמסתובב על הבמה ומצטט מ"המלט", מה שמאפשר להעניק לתמונה הריאליסטית הקבוצתית הזאת נופך תרבותי. דבל'ה גליקמן עושה עבודה מרשימה מאוד, אבל הדמות הזאת היתה יכולה להיות בקלות לבדה על הבמה או בהרבה עלילות אחרות.

דודו בכר

כל השחקנים הם אנשי מקצוע, צעירים וותיקים, וכולם מגלמים את תפקידיהם באמונה ובמיומנות. הסיפורים האישיים הקטנים מרגשים, גם אם בעיני הם צפויים מצד אחד, ומפורטים ומוסברים מדי מצד שני. להצגה יש פואנטה, בדמות תמונה אידילית של חלוצים בלבן העולים על חופה של תל אביב לפני כ-100 שנה, כדי להדגיש - אם לא הבנו - שעליבות החיים הנפשית והפיסית שבה אנו חוזים היא הידרדרות של חלום יפה.

הרגעים היפים בעיני הם אלה שבהם נדמה שעל הבמה קורה משהו שאינו רגש ברור, צפוי, או משמעותי: כך, למשל, כשהזונה והשחקן מלטפים בצוותא כלב דמיוני, או כשהזונה ניצבת מול אהבתו התמימה של הפועל הזר, ינדור. כאן ניצת על הבמה משהו שאינו סוג של שיקוף פיסת חיים האמורה לעורר בצופה רגשי אשמה, אלא משהו שמתרחש על הבמה ברגע זה ומעורר אי נחת למראה מצוקה אנושית, ולא חברתית.

לא קשה להתרגש מן הסיפורים האנושיים הקטנים האלה על הבמה. אני בטוח שכאלה קיימים בשפע במציאות, והם ראויים להתייחסות. זה גם המחזה שלוין כתב, כתיאור של מציאות מסוימת, שהיא מבחינתו מצב ישראלי מייצג. קוטלר רואה לעצמו חובה להעלות על הבמה חומרים כאלה, שגם עומדים במטלה המוצדקת של התיאטרון להתמודד עם המציאות שבה הוא פועל.

ויכוח אסתטי

המחזה הוא הראשון שמעלה עודד קוטלר כמנהל אמנותי ובמאי באנסמבל הרצליה, וככזה אני חושב שמן הראוי לראות בו גם הצהרת כוונות אמנותית. כ-40 שנה אני מקיים דיאלוג עם קוטלר על התיאטרון הישראלי. הוא מנהל תיאטרון (חיפה, בשתי תקופות לא עוקבות, ועתה אנסמבל הרצליה), מביים ומשחק, ואני כותב ביקורות על בחירותיו התיאטרוניות, בעיקר כבמאי וכמנהל.

בהרבה מקרים הדיאלוג הזה לא נעים: אני מודה שלא חסכתי שבטי ממנו, ואני בהחלט מודע לאפשרות שאני לא מעורר בו רגשות חיוביים. אבל אני גם שמח להודות שבכל פעם ששוחחנו על הצגה שהיה מעורב בה אחרי שהתפרסמה הביקורת שלי, השיחה התנהלה מצדו ברוח טובה. אציין גם שקוטלר הוא איש רב זכויות בתיאטרון הישראלי - לא רק בשל מה שעשה בפועל ביצירה, כשחקן (בין השאר ויתר על תפקיד המלט בשנות ה-60 בקאמרי מפני שחש שהוא לא מספיק בשל, וגם לא הבין את הפרשנות של הבמאי הפולני קונרד סווינרסקי, וזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן על משחקו בסרט "שלושה ימים וילד") או במאי. עיקר הישגו היה כשבעת היותו מנהל תיאטרון חיפה בראשית שנות ה-70 הסיט במו ידיו את קטר התיאטרון הישראלי אל פסי המחזה המקורי.

העובדות מדברות בעדו: הוא ביים את "חפץ" של חנוך לוין ואת "נמר חברבורות" של יעקב שבתאי, ובאותה תקופה החלו לכתוב ולהציג גם יהושע סובול והלל מיטלפונקט. ההיצע על הבמות הרגיל את הקהל הישראלי לראות את המציאות שלו בקנה מידה של אחד-לאחד על הבמה, וסלל במידה רבה את הדרך לקבלה של אופן מסוים של שיקוף המציאות הישראלית - לא רק על הבמה, אלא גם בטלוויזיה ובקולנוע.

ובעצם כאן מתחיל הוויכוח האסתטי ביני לבין קוטלר: הוא העדיף - וזאת כמובן הכללה והשטחה של טיעון מורכב יותר - ייצוג של פיסת מציאות ישראלית-עברית על הבמה על פני העלאה של מחזה מתורגם ו"משוחזר" בצורה סבירה או בינונית, ובוודאי על פני התמודדות כושלת (בעיניו במידה רבה נידונה מראש לכישלון), "תרבותית" ומשעממת. אני, לעומתו, סברתי - וזו עדיין דעתי - שהעלאת המציאות הישראלית על הבמה, באמצעות בחירת החומר המוצג, אבל גם בדרך המשחק, הם רק שלב ראשון של עבודה, המחייבת עוד עידון, עיבוד ומורכבות. ולפחות לדעתי התקדמנו מאוד מאז ביכולת של השחקנים, המתרגמים והקהל בהתמודדות עם תיאטרון מורכב, מסוגנן ו"מלאכותי" - כלומר לאו דווקא ריאליסטי, המביא לבמה "תמונות מהחיים", מרגשות ככל שיהיו.

אלא שב"אברם", מעבר לסיפורים האנושיים המרגשים שהוא כולל, מראה הבמה היה שורה של רהיטים, אביזרים ועזרים טכניים (מצלמת וידיאו המקרינה את דמות השחקן בגדול לעיני הקהל) שנכנסים לבמה ויוצאים לפי הצורך; חלל שחור שיכול להיות תחנה מרכזית, או כל מקום אחר; התנועה על הבמה שרירותית וריאלסטית, ושחקנים נכנסים לבמה ויוצאים ממנה משני צדי הקהל, כדי ליצור רושם שזה חלק מן העולם שבו אנו הצופים חיים.

היה חסר לי עיבוד בימתי שיפקיע את התמונות הרגישות האלה, ועבודת השחקנים הזו, מן האלמנט הריאליסטי-סנטימנטלי שלהם. משהו שיהפוך את התמונה הצבעונית הרגישה הזו למשהו מעבר להזדהות הרגשית, אחד-לאחד ממצוקות אנושיות של עליבות חיים עצובה. דוד לוין כתב את המחזה שרצה לכתוב, ועודד קוטלר ביים אותו בצורה שבה, להערכתו, עשה את השירות הנכון למחזה ולשחקנים. זה התיאטרון שבו הוא מאמין, ובדיאלוג הארוך שלנו מי שמשכנע, כנראה, זה הוא. הוא ממשיך לעשות את התיאטרון הזה בעקביות, ויש לו הרבה קהל, שמתבטא בטוקבקים בזכות ההצגה המרגשת והכואבת, ונגד המבקר המיושן. ואני, מצדי, ממשיך להתעקש שגם מחומרים כאלה אפשר לעשות תיאטרון אחר, שלא יסתפק בלרגש, בלי לוותר לא על ההתייחסות למציאות ולא על הרגשות. תיאטרון שיספק לצופה במציאות מבט אחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו