בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תפקיד חייו של אריק לביא

אריק לביא גילם מגוון תפקידים בתיאטרון הישראלי, אבל הדמות המשמעותית ביותר שהציג על הבמה היתה הוא עצמו

2תגובות

יותר מחצי יובל היה אריק לביא על הבמות; חלקן מאולתרות, חלקן מפוארות, מקצתן בארץ, מקצתן בחו"ל. חלקן במות תיאטרון, במסגרת תפקיד כתוב מראש בהצגה. רובן המכריע במות בידור, בתפקיד שידע לשחק הכי טוב, מכיוון שלכאורה לא חייב "משחק": בתפקיד עצמו, שר את מדינת ישראל לאזרחיה; ורואה בכאב שגם כשהם שרים אתו, חלק מהם הולכים רק אחרי המנגינה ולא באמת מקשיבים למלים ולרוח הדברים.

"מורשתו" - אני מניח שהוא היה מבטא את המלה הזאת כך שכל אחד היה שומע את המרכאות ומבין מתוך המ' המודגשת עד כמה כל זה גם מגוחך בעיניו - מצויה בשירים הרבים שהקליט בקול המיוחד והעמוק שלו; וכן ביכולת ה"פרייזינג", הפיסוק הדרמטי והמוסיקלי, שלא היה מי שהשתווה לה בעולם הזמר העברי. עתה בא הספר "אני אשיר לך שיר", שנכתב בחלקו הגדול והובא לדפוס בידי "האשה שאתו", השחקנית, אשתו ואם בנותיהם, שושיק שני.

הספר מופיע תחת קרדיט משותף, "שושיק שני ואריק לביא", כי תשתית הקריירה שלהם היתה משותפת: מאז שנפגשו על מדרגות בית הספר הדרמטי של התיאטרון הקאמרי ב-1955, דרך תפקידים על הבמה באותן הצגות בקאמרי ובתיאטרון חיפה, ובעיקר בערב המערכונים "הוא והיא" שכתב להם אפרים קישון בתחילת שנות ה-60 ואחר כך בקומדיה "הו הו יוליה" שכתב להם; עם שני אלה חרשו את הבמות בעברית (מ-1974 בהבימה) ובגרמנית בארצות דוברות גרמנית.

עוד כתבות בנושא: אלמנתו של לביא מספרת לבתה על האהבה ועל החיים בלעדיו | מה הפך את אריק לביא לאחד מגדולי הזמרים |

במבנהו של הספר ובאופיו יש משהו המשקף במידה רבה את הקריירה הבימתית של שני אנשים אלה, שהיו גם זוג על הבמה ובחיים כ-50 שנה: יש כאן בבירור כוכב ושחקנית משנה, ואין לטעות מי הוא מי. אבל בה במידה ברור שהכוכב זקוק למסגרת שבתוכה הוא יכול לזהור בחופשיות.

ראשיתו של הספר הוא טקסט שכתב לביא עצמו על ילדותו ושנותיו הראשונות בארץ. זה היה בשלב מאוחר בחייו. השפה שלו עניינית ומאופקת; הסיפור רב פרטים אבל דל בחשיפה רגשית.

עיקר הספר הוא תיאור כרונולוגי של קריירה בימתית וחיים אישיים של השניים, כפי שנכתב בידי שני. הדברים מספקים מידע מאורגן ומסודר, אם כי גם הוא מרוסן, כמעט מעוקר רגשית. חלק גדול ממנו הוא ציטוטי עיתונים מהתקופה, המגישים לנו את לביא ושני כפי שהתנסחו ונוסחו על ידי אחרים בראיונות שליוו את הקריירה שלהם.

ראוי להעריך עד מאוד את עצם העובדה שהספר הזה נכתב ומוגש לקורא, כי עולם הבמה הישראלי דל מאוד בספרים כאלה. אפשר למצוא בו עניין רב, גם כששני עושה למען הקורא מלאכת ארכיון ומביאה בזו אחר זו שלוש עדויות על ההצלחה המסחררת של "שלישיית המיתרים" בצרפת בשנות ה-50; שלישייה שצלעותיה היו לביא, שמעון ישראלי וצבי בורודו. מרתק גם לקרוא את ההתכתבות האישית בין אריק העושה קריירה בפאריס ובין אשתו הטרייה שושיק שצריכה להמשיך לשחק תפקידים בקאמרי.

יש בספר שפע חומר ויזואלי-תיעודי מרתק, בין שמדובר בצילומי כרזות, בין שאלו תצלומים מן האלבום המשפחתי ובין שמוצגות תמונות מהצגות וסרטים. מרתק, למשל, לראות עד כמה היו שושיק ואריק הילדים דומים במראה. כך גם מאלף לראות תצלום של אמו של אריק, ומתחתיו תצלום אמה של שושיק, ומתחתיו תצלום של אריק הילד, שלושתם בתנוחה כמעט זהה; מהבעת פניו של הילד הבלונדיני כבר ניבט אריק לביא שכל כך הרבה קהלים זכו לשמוע שר במשך כל כך הרבה שנים.

מתוך הספר "אני אשיר לך"

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

בשנים הראשונות שלו על הבמה גילם לביא תפקידים; בהדרגה היה גם בתפקידים שגילם בהצגות מובנות בעיקר הוא עצמו. התפקיד המובהק האחרון שגילם, להערכתי, היה מלך סיאם, המצהיר באזני רבקה רז והקהל בשנות ה-60 "זאת חידתיות". אבל מאז, גם כשגילם את הכרוז ב"עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי בבימויו של יוסי יזרעאלי, היה בתוך התפקיד ומחוצה לו: מציג את שאר המשתתפים במחזמר וגם מלהיב את הקהל לשיר אתו (שני מספרת בספר שכאן פעל בהצגות הראשונות האינסטינקט של לביא איש הבמה, שהפעיל את הקהל במה שנהפך לאחד מסימני ההיכר של ההצגה). לביא היה הכרוז גם בבכורה של ההצגה בקאמרי וגם בגרסה מרובת הכוכבים שהפיק אברהם דשא פשנל שנים אחר כך. שני היתה הנסיכה בקאמרי ועוץ לי גוץ לי בגרסה הבידורית (שבה גילמה עפרה חזה את הנסיכה).

בקומדיות של קישון היה לביא בעיקר שחקן שהוא בתוך ההצגה ומחוצה לה. כך, גם כשהחליף דמויות עם שני ב"הוא והיא" (כצמד ילדים או כזוג קשישים או כמנחה אמריקאי ומלכת יופי ישראלית); וגם ב"הו, הו יוליה", כשכל אחד מהם משחק כמה דמויות, לצד הנאהבים מוורונה שלא מתו אלא נידונו לחיי נישואים.

בפרק זה בספר רק נרמז היחס הישראלי האמביוולנטי לכך ששני ישראלים שורשיים - היא מלהקת הנח"ל והוא מלהקת כרמל הצבאית גם כן - בידרו גרמנים בגרמנית; אולי מפני שאת רוב הביקורת על רקע זה חטף קישון. שני רק מצטטת את לביא מראיון בעיתון באותה תקופה, המספר לעיתונאי שהוא בגרמניה "איש מת" המשתוקק לחזור לארץ ולשיר את השירים העבריים.

מפתה מאוד לראות בחומרים המובאים בספר תשתית פסיכולוגית לקריירה של לביא: הילד שננטש ונדחה על ידי אמו מאמץ לו את הארץ החדשה, ישראל כאמא גדולה; הילד שצריך להתמודד עם נחשול הזעם של אמו האנוכית, שאינו מכוון נגדו אבל מאיים להטביע אותו, מוצא מקלט בצחוק בלתי נשלט; מי שנדחה על ידי כל מסגרת, גם מפני שאיננו מוכן או יודע להכפיף עצמו אליה, לומד לעשות הכל "בדרכו שלו".

אולי אלה שורשי העשייה האמנותית של לביא ואולי לא. מה שמעניין יותר הוא שבסופו של דבר התיאטרון המרתק שלו היה כשעמד כזמר, עם הרכב מוסיקלי קטן ונאמן, על הבמה, גדולה או קטנה, והגיש שיר. כן, ככה: לא "שר". הגיש שיר. הצורה אמנם הדוקה לגמרי: מלים כתובות, בידי כותבי טקסטים מיומנים (ולפעמים בידי לביא עצמו; השירים שכתב מובאים בספר). המנגינה, ההרמוניה והקצב נתונים מראש, מוחלטים ומגדירים את הגבולות.

אבל מתחת לזה נמצא סיפור: סיפורו של הקטר המביא עצמו לבית הקברות (והמחשבה נודדת לילד בן השש, הנוסע לבית דודיו בלייפציג לבדו, עם כתובת על קרטון התלוי על צווארו), נהג המונית הצהובה, הטיילים הנועזים לסלע האדום. וגם הסיפור נתון וקבוע, ולביא כבר שר אותו עשרות אם לא מאות פעמים, וגם הקליט, והקהל שלו מכיר היטב גם את השיר וגם את הביצוע שלו.

ובתוך המסגרת הנוקשה הזאת, ועם הפרטנרים שעל הבמה, כל פעם, בכל הופעה, כל שיר התרחש מחדש כאילו נכתב ממש ברגע זה. ובכל ביצוע לביא גם הלך בשבילים המוסיקליים הדרמטיים שכבר סלל וחרש בזיכרון המוסיקלי שלו, של המלווים והקהל, ובכל פעם ההרגשה היא שה"פרייזינג", ההאטה שתוביל להאצה אחריה כדי לחזור לקצב או להיפך, הוא משהו שקורה ממש ברגע זה על הבמה.

מעניין שלביא מאס בצורך לחזור על אותו תפקיד מאות פעמים (למשל, כששיחק ב"אירמה לה דוס" בשנות ה-60 בברודוויי; כמה שחקנים בישראל יכלו לספר שפיטר ברוק ביים אותם?) - אבל מעולם לא עייף לשיר שוב ושוב אותם שירים, במיומנות האינסופית, ברגש העמוק, וגם באיזו נימה של אירוניה עצמית של מי שגם מזדהה עד הסוף אבל גם מודע לעצמו עד מאוד.

הספר הזה הוא סיפור אהבה שמסופר בכנות ויושר מצד אחד ובאיפוק "ייקי" מצד שני. יש בו המון נושאים, קטנים וגדולים, שהייתי רוצה לדעת עליהם יותר. יש בסופו שלוש רשימות שכתב לביא בשנות ה-90 שהן הרבה מעבר למוסיקה ולפוליטיקה, שעוסקות גם באהבה לאמא שאימץ לו לביא - מדינת ישראל - וגם בכאב. אבל תמיד, גם כשלביא שר בעיניים עצומות, יד אחת מחזיקה במיקרופון והשנייה מורמת, צוורון החולצה פתוח ורואים חלק מן החזה הרחב שבתוכו פועם הלב הזה, השיר נגמר, מוקדם מדי, והמנגינה ממשיכה להדהד. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו