הבמה כולה של ג'יטה מונטה - תיאטרון - הארץ
ראיון

הבמה כולה של ג'יטה מונטה

היא עזבה את הקאמרי ונפרדה מבן זוגה דבל'ה גליקמן, אבל לשחקנית הוותיקה אין זמן להיות אומללה. לקראת עליית הצגה בבימויה היא מספרת על הפרידה ומסבירה למה היא לא מפחדת מכישלון ומבדידות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ציפי שוחט

בימים יפים אפשר לראות אותה רוכבת על אופניים ברחובות תל אביב, סלסלה יפה תלויה מאחור. לעתים היא סוטה מהמסלול ומתפתה להיכנס לחצרות הבתים היפים, שם היא מדברת עם החתולים. "יום אחד יעצרו אותי על שוטטות", אומרת ג'יטה מונטה ומוסיפה, שלרוב עליה לדמיין את מסלול הרכיבה שלה "כי הכל עקום, מכוער, המדרכה לא מדרכה ובני האדם עצבנים".

המפגש עמה התקיים בבית ספר למשחק ניסן נתיב, בעת חזרה על הצגה חדשה שביימה לחאן, "משחקי אהבה" של פייר קארלה דה-מאריבו. מונטה, בת 65, במכנסיים קצרים וגרביים צהובים ומצוירים, נראתה מעט לחוצה. אולי בגלל נוכחותו של מיקי גורביץ', המנהל האמנותי של החאן, אף שהוא היה מאוד מרוצה בסיום.

ואחר כך בבית היפה שלה ליד הסינמטק בתל אביב היא מקבלת את פני בלבוש מעין יפאני, של קימונו ומכנסיים מתרחבים. אין ספק, מונטה היא דמות יוצאת דופן. אפשר לאהוב אותה, להעריץ אותה או להירתע ממנה ­ - אי אפשר להתעלם ממנה. כאן בבית הזה היא מתגוררת עם שני חתוליה, מקס ופיפט, שאותם היא אוהבת אהבת נפש. "תראי, תראי, הוא טוב כמו לחמנייה טרייה", היא אומרת על אחד מהם בעיניים לחות. במידה רבה, הדימוי שלה בעיני עצמה הוא של חתול, חתול פרא, שגם כאשר הוא נופל מגובה רב הוא נוחת על רגליו.

ג'יטה מונטה. ליפול לתהומות ושם להתגבש מחדשצילום: קובי קלמנוביץ

מונטה, מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי, מגויסת כעת כולה למקצועה החדש ­ הבימוי. "משחקי אהבה" היא עבודת הבימוי השלישית שלה אחרי "סדר עולמי חדש" ו"מולי סוויני". באחרונה, וזה אינו  סוד, היא עברה  תקופה לא קלה: היא עזבה את התיאטרון הקאמרי,  והיא נפרדה מבן זוגה זה שלושה עשורים, דבל'ה גליקמן. אבל למונטה אין זמן להיות אומללה. היא עסוקה, היא אנרגטית, היא יצירתית וחסרת מנוחה.

"אני מאמינה שמנקודת כאב נוראית", היא אומרת בקולה המדהים, המתפנק משהו, שגם מחוץ לבמה, ההגייה שלה בו מושלמת, "צריך איכשהו להתעשת ולהתגבר ולחשוב, עד כמה שניתן, שבמשבר יש גם את נקודת הפריחה. לפעמים זה כל כך כואב שאין מלים לתאר את חוסר האונים, אבל בני אדם כן מתגברים, ומתוך המשבר צומחים בעצמם.

"עם כל הקושי, הלכתי לדבר שרציתי בו שנים, וזה לביים. יש הפסיכולוגיסטיקה, שאיני מתחברת אליה, שאומרת שככל שעובר יותר זמן, מתגברים על המשבר, אבל זה קלישאות, זה שטויות, אין דבר כזה. עם זאת, אני חושבת שהייעוד שלי הוא העיסוק שלי והוא מאוד עוזר לי ­ ליפול לתהומות ושם להתגבש מחדש. אני מאמינה ככה".

האם בקאמרי, תיאטרון הבית שלך, סירבו להצעות הבימוי שלך?

"לא הגענו עד כדי סירוב. העליתי רעיון פה ושם, אבל זה לא הגיע להקשבה או שיחה רצינית. כדי להעלות רעיון כזה צריך שתהיה אווירה נכונה לקראת הדבר ­ וזה לא נוצר. יש לפעמים שמתייחסים אלי כמו אל ילדה גחמנית, כאילו אומרים מה זה הפינוק שלה, היא כזו כוכבת, מה היא ככה מתפנקת, היא רוצה גם זה וגם זה. וזה מרגיז אותי מאוד. כי אם אני מגיעה להצעה מסוימת ופותחת את תיבת הסודות שלי, את הרצונות והחלומות שלי ­ אז אני באמת מתכוונת.

"התחושה שהותירו אצלי היא: 'כן מיידלע, יופי'. זה העמיד אותי בתחושה של חוסר אונים. ואז פניתי למיקי גורביץ', והוא פתח ככה את הידיים (מדגימה) ואמר: 'בשמחה גדולה'".

הכל נשבר

הזוגיות שלה עם השחקן דבל'ה גליקמן נחשבה לאחת מהיציבות ביותר בעולם התיאטרון. הפרידה שלהם, לפני כשלוש שנים, הפתיעה מאוד ונהפכה אז לשיחת היום. מה לא נאמר? שגליקמן עזב את הבית, שהוא נטש את מונטה לטובת אשה אחרת, שלומציון קינן, בתו של עמוס קינן ואחותה של רונה קינן. האמת, כך מתברר, שונה מאוד, לפחות מנקודת מבטה מצדה של מונטה. בתחילת השיחה היא מנסה לשמור על איפוק, לשמור על תקינות פוליטית, לומר שאנחנו פרובינציה קטנה ורכלנית ומדובר בסך הכל בפרידה נורמטיבית של זוג, אבל ככל שהשיחה מתקדמת המחסומים נופלים.

"אף פעם אי אפשר להצביע מי אשם", היא אומרת, "כי תמיד יש שניים, וכשיש סדק עדיף להיפרד ולחכות כי אין שליטה על הדברים האלה. אין לי טינה, ואין לנו משהו להתחלק ­ - הכל נשבר. פשוט נשבר".

איך התמודדת עם הפרידה?

"אני לא כל כך יודעת מה זה, וככל שהזמן עובר אני מבינה פחות. דברים נגמרים, נשחקים, מתבלים. אני חושבת שרגש צריך לטפח ואז יש סיכוי שלא יתבלה, אבל כשלא מטפחים, וכפי הנראה שזה היה המצב, אז הוא נעלם, נשחק, מתחבא. זה לא הפתיע אותי, זה משהו שהלך וגדל, לא משהו שקרה בן לילה. פרידה של בני אדם אינה מתרחשת בן לילה, זה תהליך ארוך. ואני הייתי היוזמת של הדבר, זה לא בא מהצד השני".

והאשה האחרת לא היתה אז בתמונה?

"זה היה בהמשך. זה כבר ראיון עם דבל'ה, כי את יודעת שכל אחד זקוק לאחיזה. זה ממש לא נכון שנפרדנו כי נכנסה לחייו של דבל'ה אשה אחרת. אני חושבת שנפרדנו הרבה הרבה לפני שהיא היתה. אני אמרתי: די! אמרתי לעצמי: די! ואמרתי לו: די! וכנראה שגם הוא אמר את אותם הדברים".

למה, כי נעלמה האהבה?

"אני לא חושבת שיש דבר כזה שהאהבה נעלמת אם היא קיימת. זה קרה כי זה נעשה בלתי נסבל, השותפות נעשתה בלתי נסבלת. כך הרגשתי. רק הזמן יגיד אם טעיתי. יכול להיות שהתכוונתי רק לפסק זמן. ואולי גם הוא חשב כך. אבל עובדה היא שדבל'ה מצא מיד את מי שמצא, וכנראה שטוב לו כך. תמיד יש קנאה וכעס ­ זה אנושי. עולות שאלות שאולי אני לא נראית מספיק טוב וכל מה שמתלווה לזה, אבל בסופו של דבר אני חושבת שזה נהדר שהוא מצא מישהי להמשך החיים שלו".

האם נפגעת מכך שבת זוגו החדשה צעירה ממך?

"לא באמת. תראי, אם אתעסק בשאלה אם זה פגע או לא פגע ­ זה אומר שאני אדם טיפש. כי מה הקשר. האם 20 שנה של הפרשי גיל עושות אותה יותר אשה? יותר מעניינת? יותר מקסימה? לא, ממש לא! דבל'ה לא אדם שעוזב בגלל הפרשי גיל ואם הוא כזה אז שיחיה עם זה. זו אומללות".

מי תמך בך בתקופה הקשה הזאת שאמרת לעצמך: די!

דובל'ה גליקמן. "לא נפרדנו בגלל אשה אחרת"צילום: מוטי קמחי

"מי צריך לתמוך בי? יש חברים טובים שיכולתי לדבר אתם. רצתי לטיפול, הרגשתי מאוד אשמה. זו היתה הבעיה הגדולה והטיפשות הגדולה, כי אין שום סיבה שארגיש אשמה. הרגשתי אשמה ומאוד אחראית למצב -­ אולי לא הייתי מספיק ערה, ולא מספיק מסורה, ולכן קרה כל הסיפור הזה. אין דבר כזה שאין משברים, או ריבים או בעיות. אבל חשבתי, ואני עדיין חושבת, שאם באמת יש אהבה ויש חברות עמוקה ­ אז מתעמתים עם הבעיה לטוב או לרע. אבל אצלנו לא היתה התמודדות עם שום דבר. רק האשמות".

הופתעת שהוא הלך ולא חזר?

"מאוד. זה מוזר. זו תגובה קצת של ילד שעושה ברוגז -­ הנה זרקו אותי מהבית, אני אראה לך. אני לא רציתי להתנתק,­ אבל החיים מנתקים. ואז התחלתי לשמוע את הקלישאות האמריקאיות וכל האמירות הזולות: למה לא נשארנו חברים שלושתנו. ואני אומרת שזה קורה רק בסרטים בהוליווד. מה לי ולאשה החדשה של דבל'ה?! ומה לדבל'ה ולאיש החדש אם יהיה לי? למה צריך להיות חברים?!"

הזוגיות שלכם נמשכה 30 שנה ללא נישואים -  למה, בעצם?

"אני מאמינה שכיום לא זקוקים לגושפנקה, אלא אם כן מדובר בדרישה של המשפחה מסביב, או סיבות אחרות. אם בני אדם רוצים להיות יחד ­ אני לא זקוקה לרבנות, לעורך דין, לעירייה וכאלה".

זה הפך את הפרידה לקלה יותר?

"פרוצדורלית כנראה שכן, כי אחרת צריך לעבור דברים דרך הממסד, לגשת לשם, לקבל חתימה וכו'. אצלנו לא היו שום בעיות כאלה.

היתה ביניכם קנאה בענייני עבודה?

"כשהוא עבד הוא הרוויח הרבה יותר ממני, כי הוא מפורסם בגלל 'זהו זה', שהיתה אבן דרך בהומור הישראלי. הוא עשה פרסומות, היה איש טלוויזיה, ובמדינה הקטנה שלנו זה מאוד נחשב, וזה דבר שמחזיק שנים, גם אם אדם בפועל לא עובד ­ הוא עדיין נשאר מפורסם. זו מין תרבות שכזאת, שהיא לא כל כך בריאה לבני אדם. לי היתה משכורת קבועה. עבדתי כל הזמן, חונכתי ככה. אצלו היו שנים שהוא לא עבד. הוא ניסה. עשה פה דבר קטן, שם דבר קטן. בעבודה שלו לא היה רצף. הוא ניסה, אפילו ניסינו ביחד לעשות הצגה, שלא כל כך הצליחה מכל מיני סיבות".

הייתם בקשר מאז הפרידה לפני שלוש שנים?

"לא ממש. לי זה משונה. היו כמה ניסיונות אבל זה לא עבד. אני לא חושבת שיש שם רצון לדבר. אפילו לא כחבר, כאדם שחייתי אתו כל כך הרבה שנים. בינינו, איך אפשר אחרי 30 שנה של זוגיות מיד לקפוץ למערכת חדשה? אני לא יכולה להבין את זה. גם אם לא טוב, איך אפשר? איך אפשר להתגייס לקראת דבר כזה? זה באמת נשגב מבינתי. ואני לא מאמינה שיש הבדל בין גברים לנשים".

מונטה בהצגה "יומן פגישות", 1978צילום: יעקב אגור

את כועסת? מאוכזבת?

"אני מאוכזבת מעצמי. אולי הייתי צריכה לסיים את הקשר הזה לפני שנים רבות. אני לא יודעת".

והבדידות, אינך חוששת מפניה?

"לא, אנחנו תמיד לבד באיזה שהוא מקום. בדידות את יכולה להרגיש גם כשאת מוקפת אנשים. לפעמים אני מרגישה צורך להחליף פתאום מלה, ואני רוצה לחלוק עם מישהו את השמחה ואת האכזבה ואין עם מי, אבל יש לי חברות טובות, וחברים טובים שאני יכולה לחלוק אתם. והם יכולים לקבל את זה בחיוך והומור. הקושי שלי היה להתרגל לבקש עזרה כשיש הפסקת חשמל או כשמכונת הכביסה מתקלקלת. כיום אני חושבת שלבקש עזרה זה צעד יוצא מהכלל טוב בחיים, ומאוד מפתיע ולטובה".

וביום של מצב רוח רע, איך את מתמודדת?

"ביום של מצב רוח רע, גם לבד וגם ביחד, זה רע. כשאנחנו לבד, לא מוציאים את הכעס על הפרטנר שאיננו, וגם לא על החתולים שלי, כי אני לא מרשה לעצמי, אז אני יוצאת לשוטט, ברגל או באופניים, או בבית הקפה שבקצה הרחוב. אני שותה קפה או קוראת ספר ואז זה מאוד נעים.

"יש לי גם חברים שאני מצלצלת אליהם ומדברת אתם. חלקם קשורים לתיאטרון וחלקם לא: פולינה אדמוב, שהיא מעצבת התפאורה והתלבושות בהצגות שלי, היא ממש חברת נפש. בעלה רועי חן, הבמאי אודי בן משה חבר טוב ויקר. נדיה ואלי לנדאו הם חברים ותיקים עוד מהימים שהייתי זוג. ויש לי חברה בקנדה שאינה קשורה לברנז'ה. הקשר בינינו הוא מאז ימי האוניברסיטה. אנחנו מתכתבות לא באימייל אלא על נייר מכתבים. אני שומרת את המכתבים שלה והיא שומרת את שלי, ככה שנים".

התחלת פרק חדש בחייך המקצועיים והאישיים?

"לפעמים, בעיקר כשאני מאוד מותשת, אני שואלת עצמי מאיפה הכוחות? יש לי דיאלוג עם עצמי, מי מנתב אותי לתוך זה ­ ואין לי תשובות. אבל יש הרבה שאלות. אני חזקה ומאוד מאוד חלשה ומפוחדת. כמו ילדה קטנה".

הפחד הוא כוח מניע, לא?

"אני חושבת שכן. אני חושבת שכל רגע של פחד מדרבן אותי לעשות את הצעד הבא ולנסות".

נראה לי שאין לך זמן להיות אומללה.

"לא מתאים לי אומללות מסוג כזה".

איזו אומללות מתאימה לך?

"אומללות שלפני יציאת הצגה. אז אני כמו עלה נידף, ואני עוד צריכה לחזק אחרים בעוד שאני רוטטת כולי. זה סוג של אומללות שמתחילה מדי בוקר מחדש. עם זאת, אומללות כמו כאב וכמו חוזק, וכמו שמחה ואושר, הם חלק מהחיים. אם לא ארגיש אומללות וכאב -­ משהו לא בסדר אצלי".

את חושבת על זוגיות חדשה?

"אין לי עכשיו מחשבות כאלה. אם הדבר אמור לקרות ­ אז הוא יקרה. ואם לא אז לא".

כבמאית קו ההתחלה שלה היה גבוה, אתגרי, אמיץ: היא לקחה לידיה שלושה מחזות פוליטיים של הרולד פינטר, שהתכוון לזעזע את הקהל הבורגני שלו, ועיבדה אותם למחזה אחד, "סדר עולמי חדש". "פינטר אהוב עלי מאז ומתמיד, גם כשחקנית", היא אומרת, "הוא משורר, ומשורר חריף, שחקן ואיש תיאטרון שנוי במחלוקת, וגם חתיך בלתי רגיל.

מתוך "סדר עולמי חדש"צילום: גדי דגון

"אבל בין כל זה לבין תחילת העבודה על המחזה יש תהום. זו אחריות מאוד גדולה. מילאתי ספר עם ציורים, על כל סצינה וסצינה. עבודת ההכנה על המחזה נמשכה שנה. מיקי (גורביץ') היה פנטסטי בעניין הזה. הוא אמר לי: 'את יכולה להתקשר אלי גם באמצע הלילה, גם לפנות בוקר. מתי שמשהו מציק לך".

ממה התפרנסת במשך השנה הזאת שעבדת על המחזה?

"קודם כל פרשתי מהקאמרי, אני פנסיונרית של התיאטרון. וגם היו עדיין הצגות של 'הרטיטי את לבי' שהשתתפתי בהן. אז עם כל הקושי וכל המהפכה בבית ­- יכולתי לחיות.

"לפני שהתחלתי לבנות קאסט עם מיקי צפיתי בכל הצגות החאן, כדי לראות את כל השחקנים. ואז התחלתי לעבוד. כמו בכיתה א'. הייתי היסטרית מרוב אושר ומרוב פחד. לא ידעתי מה אומרים, מה עושים. כן לדבר, לא לדבר, איך להיות מהצד הזה של הבמה. כאילו כל ניסיון החיים שלי נעלם, ועכשיו הכל צומח מחדש. יש בזה משהו נורא טוב, ומאוד קשה".

המבחן הראשון עבר בהצלחה. ההצגה יצאה והתגובות היו אוהדות. "בעבודת הבימוי הראשונה שלה ג'יטה מונטה מפגינה יד בטוחה להפליא גם בארגון החומר וגם במציאת הסגנון התיאטרלי הנכון", כתב מבקר "הארץ" מיכאל הנדלזלץ במאי 2010, "יש רגעים בהצגה הזאת שמשאירים מחנק בגרון".

איך את רואה את תפקיד הבמאי?

"מניסיוני אני יודעת ששחקנים הם עם לא קל. עם זאת, אני לא חושבת שבמאי צריך להיות פסיכולוג. לפעמים הוא  צריך להיות קצת מורה דרך, וגם קצת מורה למשחק, ולא קשוח מדי. הרי לא מדובר בילדים קטנים אלא באנשים מבוגרים, שיש להם משפחות, ויש להם אילוצים, ויש להם אופי. צריך להביא את כל זה לאיזשהו איזון.

"עם הזמן הגעתי לסוג של אומץ בדיאלוג עם השחקנים. החלטתי להיות פתוחה מאוד ועם דרישות, כי אז השחקן דורש יותר מעצמו. יש שחקנים עם כישרון עצום שאין להם מושג מה מתחבא שם בפנים, שאף אחד לא עזר לפתח אותם. מה שלמדתי, זה לא להתכופף, ולא לוותר לעצמי ועל עצמי. זה דבר שעשיתי די הרבה זמן, ולא בגלל שמישהו אשם בזה חלילה".

כשמונטה אומרת שבעבר התכופפה, כלומר עשתה פשרות, היא מכוונת לשנותיה הראשונות בארץ, כשבאה לכאן מרומניה לפני 41 שנים. "ככה זה כשעוזבים מקום אחר, ומתחילים במקום חדש", היא אומרת, "ויש כל כך הרבה משימות על הגב, כמו ללמוד שפה, ללכת לאולפן, ללמוד את הזרמים התת קרקעיים, כי שם נמצא הדבר ­ הטוב והרע. כשחקנית התכופפתי, התפשרתי על תפקידים. עשיתי דברים שידעתי שהם לא זה. אבל אז חשבתי שאני לא מבינה מספיק. הפשרה שלי היתה עם עצמי ואתם, וזה היה לאורך כל הדרך. אבל בתחילת הדרך היה לי יותר קל, כי הייתי יותר תמימה ויותר טיפשה".

מתוך "משחקי אהבה" בבימויה של מונטהצילום: יעל אילן

מונטה מדברת גם על התכופפות התיאטרון הישראלי לעבר הקהל שלו: "הפרובינציאליות", היא אומרת, "המלה הנוראית הזאת, דורשת התכופפות. מנסים לכופף את התיאטרון אל הקהל, ולרמה הכי נמוכה שאפשר. אני לא יודעת מי מחליט על זה, כי קהל אינו גוש אחד, שיודעים מה הוא רוצה. קהל זה כל מיני אנשים.

"אני דווקא סומכת על אנשים שבאים לראות תיאטרון, מחול, או מוסיקה. ואם הם לא יבואו ­- אז זו בעיה שלהם, ולא שלי. צריך לעשות הפרדה בין בית חרושת לאסלות לבין אמנות. תיאטרון אינו בית חרושת, הוא אמור לייצר אמנות. יש לתת את הדעת על הדברים האלה.

"כל המערכת והתיאטרון שכפוף לו צריכים לשנות דברים. יש מקום לתיאטרון מסחרי ויש מקום לתיאטרון אחר שכולל את שייקספיר, מאריבו או מולייר ­ ואי אפשר לכלול את המסחרי ואת מולייר באותה מסגרת. נסים אלוני אמר זאת טוב ממני: זה כמו מכונה שטוחנת ­ ולא משנה מה היא טוחנת. מכניסים ירקות ­ יוצא מקרוני, מכניסים בשר ­ יוצא מקרוני".

לא מתחמקת

היא נולדה בבוקרשט שברומניה לברל ומרגריט משה. שמה המקורי היה קלרה ג'יטה משה ועם הזמן, כשנהפכה לשחקנית, שינתה לג'יטה פופוביץ'. אביה היה רואה חשבון, אמה פועלת בבית חרושת לאריגת לבדים שחלמה לעבוד בקרקס. האב לא היה מרוצה מבחירת בתו ללמוד תיאטרון ומחול כי אלה לא נראו לו מקצועות בטוחים. הוא כיוון אותה ואת אחיה לאמנות פלסטית, "כי ראה שיש לנו כישרון ונטייה".

סבא שלה סטפן, שגידל חזירים, ברווזים, כלבים, חתולים, עזים ופרות, היה הקשר שלה לכפר. כשביקרה אותו בחגים ובחופשות ראתה כיצד נהג לדבר עם כל החיות האלה בהונגרית. "עד היום אני זוכרת שעכברים לבנים טיילו לי על מסגרת המשקפיים".

לישראל באה בגיל 24. היא היתה אז כבר שחקנית ידועה ברומניה, כוכבת בתיאטרון הלאומי של קלוז'. "עליתי כי אני הרפתקנית, כי אני מופקרת. כזו אני". היא באה לכאן עם השחקן אלכס מונטה, שהופיע אתה על בימת התיאטרון. בעת סיור הלהקה הרומנית באיטליה ערקו השניים לישראל.

כאן היא נישאה לו, לא ממש מרצונה, אלא "מרצון הסוכנות היהודית, כי אחרת לא היינו מקבלים דירה. פה כדי לקבל דירה צריך להתחתן ­ אז התחתנתי. אין לזה ערך גדול בעיני. אם שניים רוצים להיות יחד ­ אין ערך לכל החותמות. אני מופקרת, כבר אמרתי לך".

מונטה בהצגה "קריזה"בתיאטרון חיפה

ההורים והאח הצעיר שמעון הגיעו 14 שנים אחרי. הכינו את המסמכים ברומניה בקצב שלהם ובאו היישר לנצרת עלית. שם התגוררו ההורים עד מותם לפני שנים אחדות. האח שמעון מתגורר שם עם אשתו ושני בניו עד היום. אחיה אינו קשור לתיאטרון ואינו אוהב תיאטרון והם מתראים לעתים רחוקות. "אני חושבת שהוא עובד במשהו שקשור למכוניות ומנועים", היא אומרת, "והוא מוכשר בזה ובציור".

מאלכס מונטה היא נפרדה, אבל היא אינה זוכרת כמה שנים היתה נשואה לו. "הנישואים היה אקט מיותר לגמרי. לא לזה התכוונו", היא אומרת. את דבל'ה גליקמן הכירה בתיאטרון חיפה בהצגה "קריזה".

כיום את מצטערת שלא הבאת ילדים לעולם?

"אף לא לרגע. ואני לא מתחמקת. היתה פעם אחת החלטה מודעת כן להביא וזה לא יצא מכל מיני סיבות, ואחר כך לא היו ניסיונות. לכן אני לא הכלה המיועדת. אף אם ואב לא ממש רוצים כלה כזאת".

מונטה אומרת ששום דבר לא בא לה בקלות. אבל בתיאטרון הישראלי היא עוררה תשומת לב מהרגע שהחלה להופיע. היה ברור שמדובר בכישרון גדול. את דרכה החלה בתיאטרון חיפה. "עודד קוטלר היה היחיד מבין מנהלי התיאטרונים שהביא עולים חדשים לתיאטרון. הייתי אחרי אולפן, קראתי המון בעברית, התעקשתי, קצת התאהבתי בשפה ולא רציתי לוותר על זהותי ועל אהבתי לתיאטרון. התעקשתי וזה השתלם. אחרי שנתיים בתיאטרון חיפה, התחלתי לקרוא את עגנון. ובכיתי מרוב אושר שהדבר היה מובן ומרגש ובעברית. הרגשתי הישג עצום. אחרי חיפה, אורי עופר הביא אותי לקאמרי. כל השנים שחקנית הקאמרי. מדי פעם הופעתי בחיפה, בהבימה, החאן".

מונטה היא שחקנית טוטאלית, המתמסרת בלי עכבות לתפקידים שהיא עושה. שייכת לזן השחקנים שאינו חושש להלך על סף תהום, להתפלש בדבר טוב ומסוכן ומעניין. אפילו המבטא הזר שלה, עם הרי"ש המתגלגלת, לא רק שלא פגם, אלא הוסיף חן והיה לסימן ההיכר שלה.

היא היתה יוליה מדהימה ב"רומיאו ויוליה", אם לשמונה ממוצא מרוקאי ב"קריזה", ארקדינה ב"השחף", וליידי מקבת ב"מקבת", וברוננצקי ב"כולם רוצים לחיות", ובברה ב"נכנע ומנוצח", וזונה מאוהיו ב"הזונה מאוהיו", וציירת פרועה וסוערת ב"אנה גלקתיה", והמלך ב"כריתת ראש", והאם ב"הילד חולם", ואמא קוראז' ­ - תפקידים בלתי נשכחים.

מתוך "כריתת ראש", 1996צילום: גדי דגון

ובכל זאת היו תקופות שלא עבדה, שלא הוצעו לה תפקידים ראויים. "אני לא כועסת", היא מגיבה, "כי אני חושבת שדברים אחרים מעסיקים את פרנסי התיאטרון כאן, כמו רייטינג, פרסום, ומלחמות מי יותר טוב, תיאטרון א' או תיאטרון ב'. לכן מוותרים בקלות. אני לא נכנסת למלחמות האלה".

האם ויתרו עלייך בקלות בקאמרי?

"אני לא יכולה לומר דברים כאלה. ברגע שיכולתי ביקשתי לצאת משם. לא ראיתי התרגשות יתר -­ לא מצדי ולא מצדם. אז פשוט נפרדנו. זה קרה לפני שלוש שנים. קמתי ויצאתי ונעשיתי עצמאית. זה כמו בזוגיות, אם זה לא מסתדר ואי אפשר, אז אני מבינה, מכבדת והולכת. כיום אני מוקפת אנשים מקסימים בחאן, ואני פשוט פורחת".

מה עם טלוויזיה?

"הופעתי ב'זהו זה', פה ושם איזה סרטון או סרט. להופיע בטלוויזיה זה קצת שטוח מדי, וזה קצת מהיר מדי. אני בן אדם אטי, לטוב ולרע. זה גם לא דבר מושך. אני מאחלת לעצמי לנסוע לאפריקה, ניו זילנד, אנטרקטיקה ­ לא מושך אותי לטוס לניו יורק ולא להופיע בטלוויזיה.

"מצד שני יש כמה אנשי טלוויזיה שהייתי רוצה לעבוד אתם, למשל חגי לוי ('בטיפול'), אבל זה לא דחוף. נפגשנו ושוחחנו על תוכנית לעתיד, וזה נשמע מעניין. מה ייצא מזה אני לא יודעת. כללית, זה לא בוער בעצמותי".

מונטה (שנייה משמאל) בהצגה "הרטיטי את לבי"צילום: גדי דגון

בבית שלה, שנראה כאילו שייך למקום אחר, ובו פסלים, בובות, צמחים וכריות, היא מציגה בפני דגם של תפאורה של "משחקי אהבה" שהיא מאוד גאה בו. זהו מעין גרם מדרגות גדול, שהשחקנים ­, שישה במספר ­, משחקים עליו ומתחתיו. לצדם שלושה מוסיקאים שמבצעים מוסיקת בארוק שאיפיינה את התקופה של מאריבו, רוק ומטאל. "מאריבו העריץ את האופרה האיטלקית והקומדיה דלארטה והוא שילב את זה עם התיאטרון הבורגני הצרפתי", היא אומרת, "המחזה נכתב כמה שנים לפני המהפכה הצרפתית והוא משלב בין הדברים האלה. יש את תחילת המאבק של המשרתים באדונים. התלבושות תקופתיות עם נגיעות לימינו. השירים בהצגה מבטאים את הלך הנפש והמחשבה של הדמויות ­ זו המצאה שלי ושל דורי פרנס שתירגם וכתב את המוסיקה".

המחזה שהועלה בבכורה ב‑1730 עוסק באדונים ומשרתים וחילופי זהויות. סילביה, שרוצה לתהות על קנקנו של המיועד לה, מחליפה זהות עם המשרתת שלה, וכך גם נוהג החתן המיועד לה. זה משעשע, מצחיק וגם מעורר מחשבה. "זה מחזה שתחת מסווה של שעשועים של צעירים אוהבים", אומרת מונטה, "מעלה שאלות קשות על מה זו אהבה? מה זו התאהבות? לאיזה מלכודת אפשר ליפול בקלי קלות? האם המקריות שולטת בנו? כל השאלות שמאריבו מעלה, עם חיוך ולא עם ביקורת חריפה כמו מולייר, הן רלוונטיות להיום. כמו אז גם היום אין להן תשובות".

כל התפקידים

בחזרות על ההצגה היא חסרת מנוחה. מקפצת, מדגימה. "אני לא יושבת על הכיסא ואומרת תעשו ככה", היא אומרת, "אני כל הזמן בתנועה. מעצבנת אותם נורא, אבל בהומור, כך נדמה לי. כשחקנית אני מרגישה את הדופק של השחקנים, את הרצונות שלהם. אבל אני לא מתגעגעת למשחק. בפועל, אני עוסקת בזה כל הזמן. כשאני מביימת אני גם משחקת את כל התפקידים: אני סילביה, ומריו, ארלקינו, ליזט, אורגון ודורנט ­ כל הדמויות, וגם כל אחד מחברי התזמורת".

אז התיאטרון הישראלי הרוויח במאית והפסיד שחקנית מצוינת?

"ייתכן שאעשה משהו כשחקנית, אם אמצא את הדבר הנכון. עמדתי לשחק ב'אדי קינג' של נסים אלוני בבימויו של אודי בן משה. אבל אודי נעשה מאוד מבוקש, זה נדחה בינתיים".

הגיל מטריד אותך?

"את מתכוונת לניתוחים פלסטיים וכאלה? אני לא מאמינה בזה. זה כואב, ויותר מהכל זה נורא מפחיד. גם הזרקות נגד קמטים ­- אלוהים ישמור. אם חולים וצריך להבריא אז עושים זריקה, אבל שיזריקו לי ללא סיבה?! איך שלא מסתכלים על זה, בפנים אנחנו נרקבים, לא?! אנחנו מזדקנים, ­ אז מה עוזרות זריקות?! האם יש זריקה שעושה את הכבד צעיר? העיסוק בדברים האלה הוא חולני, לדעתי. זה מכניס למעגלים סגורים של ריצה סביב הזנב של עצמנו. האם זו אופנה? אם כן, שתלך לעזאזל האופנה הזאת. הגיל שלי הוא הגיל שלי, זה מה שיש. זה לא מעסיק אותי כהוא זה, למה בכלל זה צריך להעסיק אותי?".

מונטה. "לא מאמינה בלהיות מרוצה"צילום: קובי קלמנוביץ

אולי כדי להרגיש נוח יותר בעולם של צעירים שמקדש את היופי והנעורים, הנה לך סיבות.

"אני מרגישה הכי צעירה, וזה בא ממקומות אחרים, ולא מניתוח פלסטי. כשהייתי צעירה בגיל -­ הייתי זקנה כמו מתושלח. לאט לאט נהפכתי לצעירה יותר. אני יכולה להרים אונייה על הכתפיים, עדיין".

שחקניות טוענות שהגיל מהווה בעיה, שאין מספיק תפקידים לשחקניות מבוגרות.

"אם אנחנו באמת שחקנים, אין לנו גיל ואין לנו מין. יש שחקנית בריטית, פגי אשקרופט, שעשתה את יוליה כמה פעמים בקריירה שלה, ובגיל 40 פלוס עשתה אותה הכי טוב. כך שזה לא עניין של גיל. חבל שמדברים ככה. זה דיבור הוליוודי. אולי בסרטים זה חשוב".

את מרוצה?

"אני לא מאמינה בלהיות מרוצה. שביעות רצון עושה אותנו זחיחים קצת. זה לא מצב בריא. מצב בריא זה להיות בתנועה, ומהבחינה הזאת התמזל מזלי ­ האלים הולכים אתי".

איך ההרגשה לקראת הפרמיירה של "משחקי אהבה"?

"אני מרגישה עייפות, עצבים, דמעות, פרפרים בבטן, התלבטויות. אני אחראית על הכל, ואני רוצה שכולם ייצאו הכי יפים והכי טובים".

את פוחדת מכישלון?

"לא. אמנות עוסקת בכישלון ולפעמים יש איזו כנף של הצלחה. הצלחה זה דבר מפוקפק ביותר וכנראה רוצים את הדבר המפוקפק הזה. את רואה, אנחנו בני האדם מגוחכים, רצים אחרי אשליות".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ