בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיכות הייחודית של ג'יטה מונטה

בתפקידי הנשים הבשלות במחזות של חנוך לוין או ברגעים בודדים בהצגה. מיכאל הנדלזלץ על שלוש הופעות של ג'יטה מונטה שנחרתו בזיכרון

תגובות

מה נשאר מעבודת המשחק אחרי שההצגה נגמרת? כן, כמובן, רשימת תפקידים המסמנים התמודדות עם שיאים בתולדות הדרמה, או אבני דרך בעיצוב דמויות במחזות חדשים שדורות העתיד של שחקנים יצטרכו להתמודד עם רישומם. אבל כל זה על הנייר או ברשת. ושום תיאור ביקורתי לא יצליח להעביר למי שלא היה באולם את ייחודה של אותה אשה, שחקנית, שהיתה על הבמה כשהוא היה באולם.

מה שנשאר מעבודת השחקן, לכן, הוא זיכרון של אותם רגעים שנחרתו בזיכרון מתוך הצגות. במקרה של מונטה כשחקנית ושלי כצופה-מבקר יש לפחות שלושה כאלה (ועל כך בהמשך).

גרי בילו המנוח נהג לומר שהיבוא המצליח ביותר של ישראל הוא שחקניות מרומניה. כמו בארצות קומוניסטיות אחרות, התיאטרון הרומני - בשנים של צ'אושסקו דווקא - נודע בעולם בשל איכותו. במאים כמו ליוויו צ'יולי ואנדרה שרבן היו שמות חמים בעולם. בארץ ביימו אז הרבה הבמאים דינו צ'רנסקו וקטלינה בוז'ויאנו. ובשנות ה-70 עלו לישראל שחקניות כמו מונטה, טטיאנה קנליס-אולייר ורוזינה קמבוס.

גדי דגון

כמו שחקני גשר 20 שנה מאוחר יותר, הביאו אותן שחקניות עמן את כישרונן וייחודן, אבל נוסף לכך גם ניסיון מקצועי ובית ספר מצוין, שהתרכז במה שהיה חסר - ובמידה רבה עדיין חסר - לשחקנים הלומדים בישראל: ידיעה ותחושה של סגנונות ומסורות תיאטרון. במלה מסכמת וכוללנית אחת, מונטה הביאה עמה, כמו עמיתותיה, יחד עם האיכויות הייחודיות והכרת המקצוע גם תחושה של תרבות תיאטרון.

והרגע הראשון שאני נחשפתי לזה היה דווקא בהצגה שאמנם דרשה תחושת סגנון ושליטה בשפה: "רומיאו ויוליה" של שייקספיר, בבימויו של הבמאי ההונגרי גזה פרטוש, שזכה להצלחה רבה באירופה. בתיאטרון חיפה לוהקה ההצגה בבכירי הלהקה הצעירה: שלמה בראבא היה מרקוציו, מוני מושונוב היה רומיאו.

אני זוכר דמות של אשה צעירה, בשמלה לבנה, מתגלגלת על הבמה המשופעת לעבר הקהל. מונטה, בתפקידה הראשי הראשון על הבמה הישראלית, דווקא בלי מלה בתמונה הזאת. היה משהו כל כך דרמטי בהופעה שלה, שניכר גם שנים מאוחר יותר. נוכחות שצופנת איזה סוד, משהו שמכריח אותך להתבונן בה מהרגע שהיא נכנסת לבמה, כי יש שם משהו לא צפוי.

"רומיאו ויוליה" לא היה הצלחה, בלשון המעטה. גזה פרטוש, שביים בחיפה עוד מחזה אחד, "משפחת טוט" לא ביים יותר בתיאטרון הישראלי המקצועי, אם כי נשאר בארץ ולימד כאן. עודד קוטלר, שלזכותו תיזקף "העלאתה" של מונטה על הבמה המקצועית בישראל, פנה לניסיונות לעשות בעברית שייקספיר לפי המגבלות התרבותיות שלנו ("שייקספרימנט"). אבל הקריירה של מונטה עלתה על המסלול.

ב"ליל העשרים" של יהושע סובול, מחזה ישראלי מאוד, כבר התוודענו לקולה המיוחד, העמוק, של מונטה, עם נימה קצת מתפנקת לפעמים, עם המבטא השונה מהממוצע הישראלי. אין בארץ תקן של מבטא ישראלי על הבמה, ובהיותנו ארץ מהגרים אנחנו שומעים הרבה מבטאים זרים על הבמה. ייחודם של שחקנים גדולים הוא בכך שמהר מאור זה לא "מבטא זר", אלא "ככה מדברת ג'יטה מונטה".

די מהר היא עברה לקאמרי וזכתה לגלם שורה ארוכה של תפקידים ראשיים. היא היתה ליידי מקבת, והיא היתה ארקדינה ב"השחף", אמא קוראז' בהפקה שפתחה את האולם החדש של הקאמרי, או אמנדה ב"ביבר הזכוכית". חבל שלא קבעו רפרטואר כדי שתוכל לגלם את כל התפקידים הראשיים האחרים ולתת לצופים ליהנות לא רק מכישרונה, אלא מן המסורת התרבותית שהיא מכירה. הרי אין זה פלא שעתה היא מביימת בחאן הירושלמי מחזה של מאריבו, צרפתי מן המאה ה-18, שטח בור לגמרי לשחקנים הישראלים והקהל שלהם.

אבל באופן מוזר אני זוכר מהופעתיה הרבות על הבמה לא תפקידים קלאסיים, אלא דווקא רגעים בודדים של נוכחות מיוחדת במינה. כך, למשל, ב"עולמה של איימי" של דייויד הייר (בתפקיד שנכתב לג'ודי דנץ'). את המחזה ביים עידו ריקלין, ומונטה גילמה בו שחקנית שהקריירה שלה דועכת עם השנים. בסוף אחת המערכות, היא צופה בשיחה בין בתה (שירי גולן) ובין חתנה (גיל פרנק). כשהיא שעונה על משקוף הדלת, בעיתוי מיוחד במינה, והיא מפליטה קטע מידע שמערער את מערכות היחסים. זה היה שיעור מאלף כיצד מונטה במבט שלה על הפרטנרים מרכזת בהם את תשומת לבו של הקהל, כדי להנחית באלגנטיות מכת מחץ שמורידה את המסך.

אם לא זכינו ממנה לכל התפקידים הקלאסיים שהיתה יכולה לגלם, הרי שבנתה חיים שלמים מדמויות הנשים במחזותיו של חנוך לוין. היא מילאה את תפקידי הנשים הבשלות (להבדיל מהנערות הצעירות) של לוין: היא היתה אנדרומכה ב"הנשים האבודות מטרויה", פופצ'ה ב"יאקיש ופופצ'ה", פוזנבוכא ב"כולם רוצים לחיות", האם ב"הילד חולם", וברונצצקי ב"הזונה מאוהיו". ב"כריתת ראש" היא היתה המלך, דמות של גבר, ובתפקיד אחרון זה עשתה באומץ את מה שנשים על במה בדרך כלל נרתעות ממנו: היא לא חששה מן הכיעור והמפלצתיות שבדמות ובעולם הבימתי של לוין והיתה בו מקסימה כהרגלה. דווקא הגישה שלה לדמויות האלה, לא מן הצד של השגרה הישראלית המאפיינת הרבה שחקנים שלוין אהב, הוסיפה למחזותיו את אותה תחושה של מלאכיות שבלעדיה אין תיאטרון אמיתי. כי כמו שאמרה בדמותה כ"ככה-ככה" ב"הרטיטי את לבי", זה היא בחרה להיות כאן. "אי, יש לי פה עסק עם בורים ואנאלפבתים, לא שמעו על סשה טרבנשו. (...) במקום ככה-ככה יכולתי להיות אנז'ליק," כלומר "מלאכית".

מהופעותיה במחזות של לוין זכור לי דווקא עוד רגע אילם שלה, ודווקא במחזה שבו לא יצרה את הדמות בהצגת הבכורה. כבר אחרי מותו של לוין, היא החליפה את זהרירה חריפאי בתפקיד הזקנה בהצגת המופת "אשכבה". כשמגיע רגע מותה, אחרי ששלושת המלאכים מנחמים אותה, אומרת הזקנה "ומן התרדמה הקצרה עם החלום, עברתי אל זו הגדולה, שעליה כבר לא אוכל לומר דבר". וכאן עשתה מונטה תנועת יד באוויר והשאירה את היד תלויה, כמסמנת שלוש נקודות.

היד הזאת עדיין אומרת הרבה מאוד בזיכרוני הרגשי על מונטה השחקנית. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו