בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין קצה קרחון

על במה ריקה מתפאורה תעלה קבוצת שחקנים צעירים את "כשהאונייה שוקעת", הפקת תיאטרון-תנועה שמתארת רגעים שונים מההווי ב"טיטניק"

תגובות

תשע עשרה שנים חלפו מאז לקחה הבמאית דניאלה מיכאלי חבורת תלמידים מבית הספר למשחק ניסן נתיב, ועבדה אתם על הפקת תיאטרון-תנועה מקורית העוסקת בשקיעת הטיטניק. המחזה "כשהאוניה שוקעת", שכתב זאב שצקי, נכתב מתוך תהליך העבודה של השחקנים שכלל תרגילי אימפרוביזציה שונים, והוא מתאר רגעים שונים מחיי האונייה. ההצגה הוזמנה לפסטיבל עכו, ועלתה מספר פעמים לאחר מכן בתל אביב.

17 שנים מאוחר יותר, חזרה מיכאלי לפורמט המוכר והעלתה עם חבורה מהסטודיו למשחק ניסן נתיב את המחזה כהצגת הסיום של מחזורם, עם שינויים בטקסטים שכתב שצקי ועם הטיטניק שממשיכה לשקוע. ביום שלישי הקרוב תועלה ההצגה פעם נוספת בצוותא בתל אביב, לציון שנת המאה לשקיעתה של הטיטניק.

"היה משהו מיוחד במוסיקליות, בתנועה, בכל הנושא של תיאטרון-תנועה שהיה פחות רווח אז. זו היתה הפקה ראשונה שלהם בשנה השלישית והם לא ידעו לאן אני מובילה אותם", משחזרת מיכאלי בראיון לקראת ההופעה. "כבר אז אמר לי מיקי ורשביאק שיום אחד נחזור להפקה הזאת. לפני שנתיים מיקי צלצל אלי ואמר שהוא חושב שמצא את הכיתה שהיא מספיק מוכשרת מוסיקלית בשביל ההפקה הזו".

על במה נקייה, מכוסה לינולאום לבן וגלגל הצלה אחד, מציגים תריסר השחקנים, חברי אנסמבל אונייה, התרחשות בימתית המעניקה תחושה של תמונת שחור לבן שאליה נוספו נגיעות צבע. "אני נורא אוהבת לספר סיפור עם מינימום אמצעים", מסבירה מיכאלי את הבחירה שנעשתה עם מעצבת התפאורה והתלבושות, מורין פרידמן. "אין רמז לקרחון, וזה בעצם הכי שונה שאפשר מהסרט המפורסם. זה נעשה כך מתוך מחשבה שהחומר הוא במידה מסוימת משל על החברה שלנו, והוא מלא אירוניה ומספר את הסיפור עלינו, שאמור להדהד".

בהצגה משתתפים רוב בוגרי מחזור מ"ה של בית הספר: מגי אזרזר, יעל איתן, עמרי אשין, שלומי ברטונוב, רועי גוראי, יפתח גפן, ג'יסון דנינו הולט, אריאל וולף, איתי זבולון, גל לב, יערה פלציג וגאיה שליטא כץ. לדברי מיכאלי, מורגש פער הדורות בין ההצגה שעלתה לפני כמעט 20 שנה לזו שעולה עכשיו.

"החבר'ה, אם אני משווה להפקה הקודמת, הם הרבה יותר פתוחים מבחינת הסגנון", היא אומרת. "הם לא הוטרדו בשאלה למי יש תפקיד ראשי ופעלו כקבוצה. מצד שני אני חושבת שהיה להם יותר קשה ליצור מתוך עצמם. הם יותר חיכו לתידרוך או להיכנס לתוך תבנית. הדרך שלי לעבוד על זה היתה שהבאתי את הטקסטים מאז, וכל אחד היה יכול לבחור עם איזה טקסט הוא רוצה להתמודד. כך למדתי להכיר אותם, ובמקביל עשינו אימפרוביזציות.

"אני מאוד אוהבת עבודות שמתחילות מאוד פתוח וכל הזמן הקבוצה מתקדמת יחד, ולאט לאט זה מתרכז באמת במי עושה מה. אני חושבת שיש הרבה מאוד כוח בקבוצה שיוצרת יחד. כל הזמן מתקדמים יחד בעבודה תנועתית, מוסיקלית ומשחקית". *

עמיחי ביקובסקי
משה ופניק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו