בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגלם את פניו האנושיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

אולימפיה דוקאקיס לא חששה לגלם ניצולת שואה שיושבת שבעה על נערה פלסטינית, שנהרגה בידי נכדה החייל הישראלי. ראיון לרגל העלאת ההצגה בארץ

תגובות

"סוף סוף הגעתי לגיל של רוז, הגיבורה של מחזה היחיד שבו אני מופיעה כבר מאז 2000. היא בת 80 ואני בת 80", אומרת השחקנית אולימפיה דוקאקיס בשיחה טלפונית וצוחקת. "אני מרגישה שאני סוף סוף זכאית לגלם אותה".

לולא ידעתי את גילה של השחקנית שעמה אני משוחח בטלפון, לעולם לא הייתי מנחש זאת על פי קולה, שהוא צעיר ומביע הומור, נדיבות ומרץ. דוקאקיס היא שחקנית שאוהבים. כמעט כל אחד ממיודעי, שסיפרתי לו שאני עומד לשוחח עם דוקאקיס בטלפון ושהיא אף עומדת לבוא לישראל עם הצגת היחיד שלה "רוז", חייך והביע את אהדתו לה. כאשר דיווחתי לה על כך היא נשמעת מרוצה. "זה חשוב לשחקנית", היא אומרת, "כי זה מקל על יצירת אמפתיה לדמויות שאני מגלמת גם כאשר הדמויות האלה אינן תמיד בהכרח מעוררות אהדה או הזדהות קלה".

ואמנם, חלק ניכר מהאהדה שדוקאקיס מעוררת נובע מהשילוב שהיא משדרת בין חביבות לאירוניה ואף לקשיחות מסוימת, שלעולם אינה מפחיתה מהממד האנושי והנוגע ללב של הדמויות שהיא מגלמת. היא באה לישראל כאורחת תיאטרון הקאמרי. מחזה היחיד שלה, בבימויה של ננסי מקלר, יוצג בתל אביב מחר ומחרתיים בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי השלישי של תל אביב. ההצגה תלווה בכתוביות בעברית.

כריסטיאן אות

למי שאינם יודעים מי זאת אולימפיה דוקאקיס, הנה תזכורת קצרה. היא גילמה את רוז קסטוריני, אמה הבודדה והמתוסכלת של משפחה איטלקייה בקומדיה הרומנטית המקסימה של נורמן ג'ואיסון "מוכת ירח". התפקיד זיכה אותה ב-1987 באוסקר משנה; היא גילמה - לצד סאלי פילד, שירלי מקליין, ג'וליה רוברטס, דולי פרטון ודאריל האנה - את אחת הנשים בגרסתו של הרברט רוס מ-1989 למחזהו של רוברט הארלינג "מגנוליות מפלדה"; וב-1993 גילמה את דמותה האקסטרווגנטית של אנה מדריגל, בעלת בית שהיתה גבר במיני סדרה "סיפורי סן פרנסיסקו".

להשתמש בקול

אבל זו רק טיפה בים בקריירה ארוכה ומגוונת, שבה לעתים קרובות היא לא חששה לקחת סיכונים. גם ב"רוז", שהוצגה לראשונה בנשיונל תיאטר בלונדון ואז עברה לניו יורק, היא קיבלה עליה סיכון. לא רק שזו הצגת יחיד, אתגר קשה בכל מקרה, אלא שבמחזה היא מגלמת את דמותה של אשה יהודייה בת 80 שמגוללת את סיפור חייה מילדותה באוקראינה, דרך שהותה בגטו ורשה ועד להיותה סבתא במיאמי שיושבת שבעה על נערה פלסטינית שנהרגה בידי נכדה החייל הישראלי.

מה משך אותך להופיע במחזה הזה?

"ראשית הטקסט, שהוא עמוק ונפלא לדעתי. מרטין שרמן (מחבר המחזה, יהודי אמריקאי שגר בלונדון ומחזהו הנודע ביותר הוא ‘עקומים' - א"ק) הצליח במחזהו לעצב חיים שלמים של אשה אחת, ואני כבר חיה כשחקנית עם האשה הזאת במשך שנים רבות. שנית, האתגר. הופעתי הרבה בתיאטרון, אבל מעולם לא הופעתי במחזה יחיד והחלטתי שאני רוצה לנסות פעם גם את זה. וזה לא קל. ההצגה נמשכת שעה וחצי ללא הפסקה והיה לי המון טקסט ללמוד בעל פה. וגם, לאורך כל ההצגה אני יושבת, כך שאפילו לא ניתנת לי ההזדמנות לנוע על הבמה. במלים אחרות, לכל אורך ההצגה אני מוכרחה להשתמש בעיקר בקולי, כי גופי נמצא במצב די פסיבי. אבל אני אוהבת אתגרים וללא ספק זו היתה, וזו עדיין, אחת החוויות המספקות ביותר בקריירה שלי".

ומה בנוגע לכך שבהצגה את מגלמת אשה יהודייה, ניצולת שואה, שיושבת שבעה על נערה פלסטינית שנהרגה על ידי חייל ישראלי? האם לא חששת מהתגובות?

"לא. היו מקרים שאנשים בקהל צעקו נגדי ואף יצאו מהאולם, אבל אלה היו מקרים ספורים. ברוב המקרים הקהל אימץ ללבו את דמותה של רוז. אתה ודאי מתכוון גם אם אני חוששת בנוגע לתגובות שיהיו בישראל, אבל לא, אינני חוששת. מה שיפה כל כך במחזה הוא שהוא מציג את פניו האנושיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהוא רק חלק מההצגה, שמציגה סיפור חיים ארוך, שבו אנחנו לא תמיד יודעים אם רוז זוכרת את הדברים כפי שהם קרו באמת או שלפעמים זיכרונה מעוות אותם. זה לא מחזה דידקטי. זה לא מחזה שבא להטיף. זה מחזה שמבקש להציג דילמה אנושית שקשורה למצב כל כך מורכב. זהו מחזה שעיקרו העבר של הגיבורה שלו, ואני, כבת של מהגרים מיוון, מאמינה שחשוב לשמר את העבר. אסור לשכוח אותו כי הוא משפיע על ההווה שבו אנו חיים ועל העתיד שינבוט ממנו. כמו כן, רוז היתה אאוטסיידרית כל חייה ויש לי חיבה לאאוטסיידרים, כי גם אני כזאת, ואולי זו הסיבה שבהרבה מתפקידי בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה גילמתי נשים שהן אאוטסיידריות במידה מסוימת. עם זאת, רוז אינה אשה שחיה בעבר. היא חיה לגמרי בהווה וגם בגילה היא עדיין מחפשת, כמוני, את מקומה בעולם שסובב אותה".

התיאטרון הלאומי המלכותי, לונדון

מה הפך אותך לאאוטסיידרית?

"העובדה שאני בת למהגרים מיוון שגדלה בשכונה שבה לא היו בני מהגרים יוונים נוספים. זו היתה שכונה שמרבית תושביה היו אירים, והיתה אלימות רבה כלפי כל מי שלא היה ממוצא אירי. כבר בגיל 12 נהגתי להתהלך בשכונה עם סכין בכיסי, כי כמה פעמים הותקפתי על ידי נערים אירים, אבל מעולם לא השתמשתי בה. לפעמים פחדתי, אבל זה גם הפך אותי למי שאינה מפחדת מעימותים ומאתגרים. גם בין היוונים נחשבתי לאאוטסיידרית כי מנשים ממוצא יווני לא ציפו לשאוף להיות שחקניות ואני מגיל צעיר מאוד רציתי להיות ‘שחקנית גדולה'", היא אומרת וצוחקת בהזכירה את המושג הזה, "שתגלם את כל התפקידים הגדולים ביותר במחזאות העולמית; וגם בין השחקנים, בתחילת הקריירה שלי, הרגשתי כאאוטסיידרית כי לא היו באמריקה הרבה שחקנים ממוצא יווני. יש מידה של חופש בלהיות לא שייכת, כי זה מאפשר לך לעשות מה שאתה רוצה. אבל יש גם תחושה של בידוד ושל בדידות. האאוטסיידריות הזאת היא אחד ממקורות החיבור העז שיש לי לדמותה של רוז".

האם יחסך אליה השתנה במשך השנים הרבות שאת כבר מגלמת אותה?

"ודאי. אני מגלה בכל פעם עוד ועוד רבדים בדמות שלה וגם במחזה ובמעברים שמתרחשים בו בין האירועים השונים שהוא מתאר. רוז התבגרה יחד עמי, אבל יותר מכפי שרוז השתנתה, המחזה והאתגר המקצועי שהוא הציב בפני שינה אותי כשחקנית. הצגת יחיד היא חוויה מאתגרת ומספקת מאוד אבל גם בודדה מאוד; את לבד על הבמה. אבל דווקא הבדידות הזאת לימדה אותי להיפתח יותר אל הקהל ולהיות קשובה יותר כשחקנית לצרכים שלו".

היא נולדה ב-1931 בלואל שבמדינת מסצ'וסטס להורים שהיגרו מיוון לארצות הברית. יש לה אח ושמו אפולו ובן דודה, מייקל דוקאקיס, היה מושלה של מסצ'וסטס והיה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית ב-1988. אביה היה שוחר תיאטרון נלהב ועודד אותה להשתתף בהצגות שהועלו בתיאטרון החובבים שבו הוא היה חבר. למרות שאיפתה להיות "שחקנית גדולה" היא למדה פיסיותרפיה באוניברסיטת בוסטון, והמקצוע הועיל לה בתקופות מוקדמות בקריירה שלה כשלא היתה לה עבודה אחרת.

היא הופיעה לראשונה בברודוויי בתחילת שנות ה-60 ואז גם נישאה לשחקן לואיס זוריק, בנם של מהגרים מיוגוסלוויה, שידוע בעיקר כמי שגילם את דמותו של אביו של פול רייזר בסדרה הקומית "משתגעים מאהבה". עיקר עבודתו היא בתיאטרון אבל הוא הופיע בתפקידים קטנים במספר רב של סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע כגון "כנר על הגג", "מותו של סוכן" ו"החבובות במנהטן". יש להם שני בנים ובת.

ב-1973 הם עזבו את ניו יורק וייסדו במונקלר שבמדינת ניו ג'רזי את להקת התיאטרון "The Whole Theater Company". דוקאקיס ובעלה ניהלו את הלהקה במשך 15 שנים. באותו זמן היא גם לימדה באוניברסיטת ניו יורק והופיעה וביימה בתיאטרון שניהלה וגם בברודוויי ובאוף ברודוויי. היא ובעלה הופיעו יחד כמה פעמים, בין השאר בהפקה של "מסע ארוך אל תוך הלילה" של יוג'ין אוניל, "קאמינו ריאל" של טנסי ויליאמס ו"שלוש אחיות" ו"השחף" של צ'כוב.

בואו, תכירו

הופעתה הקולנועית הראשונה, שאפילו לא הוזכרה בכותרות הסרט, היתה ב-1964 בסרטו של רוברט רוסן "לילית", שבו גילמה את אחת המאושפזות במוסד לחולי נפש. היא הופיעה בסרטים כגון "ג'ון ומרי" של פיטר ייטס (1969), שבו גילמה את אמו של דסטין הופמן, ו-"Made for Each Other" של רוברט ב' בין, בלי שצופי הקולנוע יכירו את שמה. כך היה עד שנורמן ג'ואיסון ראה אותה בקומדיה בברודוויי ובחר בה לגלם ב"מוכת ירח" את אמה העגמומית של שר (שאף היא זכתה באוסקר על תפקידה בסרט).

הסרט פירסם אותה בארצות הברית. אחריו באו "מגנוליות מפלדה" והמיני-סדרה "סיפורי סן פרנסיסקו". היא נהנתה במיוחד, לדבריה, לגלם בה את דמותה של אנה מדריגל הטרנסקסואלית עם הקפטנים והצעיפים הצבעוניים שלה. בין סרטיה הנוספים נכללים "תראו מי מדבר", "מועדון בית הקברות", "אפרודיטה הגדולה", "סימפוניית החיים" ו"הרחק ממנה". ב-2003 יצאה לאור האוטוביוגרפיה שלה, "שאלו אותי מחר: חיים בהתהוות".

היא מעורבת פוליטית, פעילה למען זכויות נשים ובעניינים הקשורים לשימור על הסביבה וחברה בארגונים רבים, בהם גרינפיס ואמנסטי. כשהיא נשאלת אם זו חובתו של שחקן להיות מעורב פוליטית בשל פרסומו ומעמדו, היא עונה שלא, אלא בחירה שעשתה. ומה דעתה על כך שיש אמנים שמסרבים לבוא לישראל וקוראים להחרים יצירות ישראליות המוצגות בחו"ל? היא אינה מהססת בתשובתה ועונה שזו טעות מוחלטת. "בואו, תכירו ותלמדו", היא אומרת, "הרי המצב אצלכם הא כל כך מלא סתירות".

האם בגילך קשה לך להשיג תפקידים בסרטים?

"יש לא מעט היצע לשחקניות בגילי בסרטים עצמאיים. רק לאחרונה הופעתי עם ברנדה פריקר (שזכתה ב-1989 באוסקר משנה על תפקידה ב'כף רגלי השמאלית' - א"ק) בסרט העצמאי ‘Clowdburst' שביים טום פיצג'רלד ובו אנחנו מגלמות זוג לסביות שבורחות מהמוסד הסיעודי ויוצאות למסע. זהו סרט קטן ויפה מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו