בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

למה השחקנית רוזינה קמבוס לא נהפכה לכוכבת

אחת המועמדות לפרס תיאטרון יוקרתי בוואשינגטון מסבירה למה זה הזמן שלה לגלם את המלכה אליזבת הראשונה ומדוע היא בת מזל שחלתה בסרטן בגיל 53

23תגובות

יש רגע אחד בחייה של רוזינה קמבוס שהיא לעולם לא תשכח. זה היה כשצעדה יד ביד עם אמה, בבית העלמין היהודי בבקאו שבמולדובה הרומנית, לעבר הקבר של סבתה. כשהאם ראתה את המצבה היא שיחררה את ידה והחלה לרוץ, כאחוזת טירוף, בעודה שואגת "א-מ-א!"

האם התמוטטה על הקבר, ולאחר שהתעשתה מעט פנתה אל בתה ואמרה: "זה הקבר של אמא שלי, הסבתא שלך; היא מתה ממחלה שאסור להגיד את שמה, גם אני אמות מהמחלה הזאת, וגם את תמותי ממנה". קמבוס היתה אז בת ארבע.

הפגישה עם קמבוס, בת 60, מתקיימת בבית קפה תל-אביבי ­ אשה יפה בפאה חומה לראשה, מצב רוחה מרומם, ללא שביב של עגמומיות. יש לה סיבות טובות. היא השחקנית הישראלית הראשונה המועמדת לפרס הלן הייז היוקרתי בוואשינגטון; ביום שני הקרוב תתקיים ההכרזה על הזוכה, בתיאטרון וורנר ברדרס בעיר. סיבה נוספת לשמחה היא נסיגת הגרורות החדשות של מחלת הסרטן שעמה היא מתמודדת בשנים האחרונות.

איליה מלניקוב

יש רגעים בשיחה שבהם הפתיחות שבה היא מדברת על מחלתה והאופטימיות שהיא משדרת מעוררות את החשד שכמו על הבמה ­ קמבוס משחקת תפקיד. הרי מדובר בטיפולים קשים ובניתוחים לא פשוטים שהיא עברה ועדיין עוברת. אבל נראה שקמבוס היא באמת אשה אופטימית וחדורת תקווה - ­ זאת דרכה להתמודד.

"אתמול הייתי אצל הנוירוכירורג", היא מספרת, "והתברר שמאז שעשיתי ניתוח לייזר בגולגולת לפני חודשיים יש נסיגה של אחת הגרורות; וגם התברר שגרורה אחרת בראש נעלמה ונספגה בתוך הגוף. המצב רוח שלי תמיד מרומם, והיום במיוחד. רק לאדם שמתמודד עם סרטן כמוני יש מצב רוח טוב תמיד".

השיחה על מחלתה קשה לי הרבה יותר מאשר לה, ואני מציעה לדחותה לשלב מאוחר יותר של הראיון. "כעת נדבר על הפרס היוקרתי", אני מציעה, וקמבוס נענית ברצון. לפרס הלן הייז לתיאטרון, אחד הפרסים היוקרתיים בתחום הבמה, היא מועמדת על תפקידה בהצגה "השיבה לחיפה" של התיאטרון הקאמרי. אחת המתמודדות הנוספות על הפרס השנה לצדה היא השחקנית האוסטרלית קייט בלאנשט, על תפקידה בהפקה אוסטרלית של "הדוד וניה".

"השיבה לחיפה", שכתב בועז גאון וביים סיני פתר, הוא עיבוד לנובלה של הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני, שהיה דובר החזית העממית לשחרור פלסטין וחוסל על ידי ישראל לאחר טבח הספורטאים במינכן ב‑1972.

העלילה מגוללת את סיפורם של בני זוג ערבים שברחו/גורשו מחיפה עם הקמתה של מדינת ישראל וחוזרים לביתם אחרי מלחמת ששת הימים. שם הם מוצאים ניצולת שואה מפולין, שאימצה את בנם אשר נותר מאחור בעת המנוסה. כעת נהפך התינוק הערבי הנטוש לחייל צה"ל. קמבוס מגלמת את דמותה של ניצולת השואה. משחקה בתפקיד זה מופתי: מרגש ומצמרר, לא נטול הומור, נחרת בזיכרון.

כאשר עלתה ההצגה באפריל 2008 בקאמרי, היא עוררה שערורייה, לרבות הפגנות בפתח אולם אניס ביפו שבו הוצגה. בתחילת השנה שעברה אירח אותה תיאטרון ג'יי בוואשינגטון, והוא זה שהציע את מועמדותה של קמבוס לפרס הייז.

להופעה בוואשינגטון טסה קמבוס לאחר שנה קשה ביותר של טיפולים במחלת הסרטן. "במטוס הייתי במצב של שכיבה, כדי שלא אחטוף מכה", היא מספרת. "העלינו את ההצגה 16 פעמים ברציפות מול אולמות מלאים. בסיום כל הצגה אנשים עמדו ומחאו כפיים וצעקו 'בראבו'".

מי היה הקהל באולם?

"באו יהודים שמתגוררים בוואשינגטון וערבים מעיראק ומלבנון, שגם נכנסו אחר כך לחדרי ההלבשה של השחקנים. דניס רוס היה בקהל וניגש אלינו בסיום. אבל השגריר שלנו מייקל אורן לא בא להצגה, כי נושא ההצגה הוא פוליטי. כל הקבוצה כעסה עליו שלא בא. הוא הזמין אותנו לבראנץ' בביתו ולא הסתרתי את כעסי עליו. 'פגעת בנו', אמרתי לו, 'אני אישית נפגעתי. אתה שגריר ישראל ולא מצאת לנכון לבוא להצגה'".

איך נודע לך על המועמדות?

"בחודש שעבר קיבלתי טלפון ב‑7:00 בבוקר, שהודיע שאני מועמדת כתף לכתף עם קייט בלאנשט. זה הפרס הכי נחשב והכי נחשק בתיאטרון האמריקאי, ואף פעם לא היתה בו מועמדות לתפקיד בהצגה שאינה באנגלית. באותו רגע הבנתי כמה שפת התיאטרון היא אוניברסלית. בקאמרי ניסו להקטין את זה, כאילו מדובר בהצלחת ההצגה ולא בהצלחה שלי. אבל לא ההצגה מועמדת לפרס, אלא אני, רוזינה, שמועמדת על תפקיד מרים".

את חושבת שיש לך סיכוי לזכות?

"אני חושבת שיש לי סיכוי. בלאנשט היא שחקנית אדירה, אבל אני לא נופלת ממנה".

עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של הקאמרי, אומר: "הקאמרי גאה על מועמדותה של רוזינה קמבוס לפרס כל כך יוקרתי. מועמדותה מבטאת את היחס שלנו אליה כל השנים כשחקנית גדולה ונפלאה ומבחינתנו היא כבר זכתה בפרס".

סדנאות של אופטימיות

לפגישה השנייה עמה באה קמבוס בפאה בלונדינית שהולמת אותה מאוד. שוב, המראה הזוהר שלה משכיח כל מחשבה על כך שהאשה הזאת מתמודדת ממש בימים אלה עם טיפולים קשים.

מתי גילית שיש לך סרטן?

"ב‑2005. ובמובן מסוים חיכיתי לזה. סבתא שלי מתה מסרטן השד בגיל 40, ואמא מתה מאותה סיבה בת 45 וחצי, ולכן כשמלאו לי 46 עשו לי מסיבה ענקית, כי אמרו שהמחלה לא תגיע אלי. אבל כשהייתי בת 53, בממוגרפיה שגרתית התגלה גידול סרטני. לא נבהלתי. הרמתי טלפון לדורון, בעלי, ואמרתי: 'הנה, זה הגיע אלי'. עברתי הקרנות והגידול הוצא במלואו. לא הסכמתי לשחזור השד כי זה היה מונע ממני לשחק בתיאטרון שנה".

אבל הסרטן לא הניח לה. שלוש שנים אחרי הניתוח הראשון התגלתה גרורה נוספת. זה היה בזמן החזרות על "השיבה לחיפה". "אני זוכרת שבבית של בועז גאון אמרתי להם פתאום: 'חבר'ה, זה חזר'", היא מספרת. את הטיפולים הכימיים עברה כששיחקה בהצגה "שמו הולך לפניו" של אפרים קישון.

"חשבתי שאחרי זה תהיה רגיעה", היא ממשיכה, "אבל לא, ממש לא. אחרי שנתיים, בעודי צופה בסרט הילדים 'שרק', צוחקת ונהנית, אני מרגישה פתאום התכווצות בפנים. זה היה מין התקף שקיפל את כל הגוף לצד, הפה התעקם ולא יכולתי לדבר. דורון חשש שחטפתי אירוע מוחי והתקשר לאמבולנס. בבית החולים התברר שגרורה שהגיעה לראש לחצה על מרכז הדיבור והמוטוריקה של הגוף. במיון אמר לי הכירורג: 'יש לך אורחים: שלושה גידולים במוח, שניים בריאה השמאלית ואחד בכבד'".

בקאמרי התחוללה סערה עם היוודע דבר מחלתה. כולם התקשרו אליה, היא מספרת. המנהלים, המזכירות, המלבישות, השחקנים; וגם קולגות מהבימה. אפילו הנהגים המסיעים אותה להצגות באו לבקר. אבל קמבוס אינה נותנת למחלה לשלוט על חייה. פעם אחר פעם חזרה לבמה, לעתים בתחבושות לגופה: חמישה ימים אחרי הניתוח הראשון חזרה להופיע ב"עיר הנפט"; 11 ימים אחרי ניתוח נוסף חזרה ל"הכתובה" של קישון. היא הופיעה בהצגות כמעט בכל ערב, לעתים אף בשתי הצגות ביום. "רק ביקשתי בתיאטרון שיעשו לי מילוי לחזייה, וככה הופעתי על הבמה. אני כזאת, סף הכאב שלי מאוד גבוה. היתה לי איזו דחיפות לחזור לבמה ומיד".

למה, בעצם?

"הרגשתי שהאדרנלין שמשתחרר לי בהצגות מבריא אותי. הבמה היא סוג של זריקת חיים בשבילי. יש אחרים שרוצים למות על הבמה. אני לא, אני רוצה רק לחיות על הבמה".[1]איך את מתמודדת עם המחשבה שאינך יודעת מה יהיה מחר?

"את יודעת מה יהיה מחר? לא. אז גם אני לא יודעת מה יהיה מחר. חוץ מהנתון הזה, שיש לי אי שם מפלצון קטן, שאני אומרת לו כל הזמן: אם תמית אותי, גם אתה תמות. היזהר ממני".

יוסי צבקר

גם כשאת מדברת על הסרטן את מצחיקה.

"נכון. כי אני לא יכולה להיות עגמומית בנוגע למשהו שאני לא מאמינה שהוא טרגדיה. מוות אחד כולנו חייבים, אז מה זה משנה מתי? עברתי את ה‑60, את יודעת איזו חגיגה עשו לי? הבעל שלי עשה לי שתי מסיבות מצחיקות, מהממות, וגם בתיאטרון חגגו לי פעמיים".

יש לך תוכניות לעתיד?

"כל חיי לא תיכננתי דברים לטווח ארוך. הכל קרה לי בזמנו, ואני תמיד אומרת תודה לאלוהים על כל מה שקורה, כולל זה שחליתי בגיל 53 ולא מוקדם יותר כמו אמי וסבתי. לכן אני מרגישה בת מזל".

קמבוס מדברת במונחים של דת וגורל: "כל אחד חי עם מה שכתוב לו מראש", היא אומרת, "וכל מה שמיועד לך ­ יקרה. אנחנו לא יודעים, אבל אלוהים עשה ככה וכתב ככה. לכן אני לא סובלת. בעלי סובל יותר ממני. הוא אומר: 'הלוואי שיכולתי לקחת את המחלה על עצמי'. ואני אומרת לו: 'חס וחלילה, אל תגיד את זה אפילו'. אני אופטימית, ככה אני.

"אני מעודדת את כל התיאטרון, כי לכל אחד קורה משהו מתישהו, וברגעים כאלה אני אומרת: 'את תראי, רק תאמיני בעצמך שאת יכולה לעבור את הרגע והכל יעבור בשלום'. בבית החולים עשיתי לחולות סדנאות של אופטימיות. הייתי עוברת עם העמוד ממיטה למיטה במחלקה האונקולוגית ומעודדת את החולות".

אינך חוששת שהסרטן יעבור בתורשה לילדייך?

"המחלה הזאת עוברת בתורשה רק לבנות, ולי אין בנות. בזמנו רציתי מאוד, אבל עכשיו אני מודה לאלוהים שלא נתן לי בנות, אלא שני בנים: את טומי, בן 33, ואת אדם, בן 24, והם יביאו לי בנות".

צ'אושסקו דרש פדיון

היא נולדה ב‑1951 בבקאו שבמולדובה הרומנית ללורי ווסילי (וסיה) קמבוס. אמה היתה שחקנית מפורסמת, שקמבוס מתארת כ"אשה יפה ויצרית שהרגישה שאסון כבד עומד לקרות לה. היא ידעה שתמות צעירה". אביה היה נוצרי "עם גנים יהודיים", כדבריה, סוציאליסט ו"הרפתקן גדול". בין המקצועות הרבים שבהם עסק: טבח באוניות סוחר, כדורגלן ומנהל התיאטרון המקומי.

ההורים שלה תיכננו לה עתיד של רופאה, מה שלא ממש התאים לה. אחרי שנת לימודים אחת הבינה שהגיעה למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. "בעצם, כל חיי רציתי להיות שחקנית, ואמא שלי היא זו שרצתה בת רופאה", היא אומרת.

ב"קאראג'אלה", האקדמיה למשחק של בוקרשט, היא למדה משחק, קולנוע וטלוויזיה. הלימודים כללו שיעורים במדעים, שפות, תפירה, סיף, בלט ורכיבה על סוסים. "אין כזה בית ספר בעולם", היא אומרת, "אבל זה נגמר, אין שם יותר לימודי משחק במתכונת הזאת".

במשך שמונה שנים שיחקה בתיאטרון הרומני, נסעה לפסטיבלים ארציים וקיבלה תפקידים מצוינים. ברומניה, היא מספרת, יש הזוכרים אותה עד היום. אבל היא מכנה את ארץ הולדתה "הכלא הגדול". ב‑1983 עזבה אותו ובאה לישראל. קמבוס היתה אז בת 32, אם לטומי בן הארבע. לפני כן חוותה פרידה לא נעימה מבעלה אז, אדריכל במקצועו, שערק לשווייץ והותיר אותה ואת בנם הקטן לבדם בכלא הגדול.

יוכי לנג

"כשהשם שלי הופיע ברשימות של אלה שעוזבים את רומניה לישראל", היא מספרת, "צ'אושסקו דרש עבורי 36 אלף דולר, מעין פדיון. הוא אמר שהכסף הוא עבור ארבע שנות הלימוד שלי. עבור כל אחד אחר הוא דרש 5,000 דולר ועבורי פי שבעה, כי התעצבן שאני רוצה לעשות עלייה".

הוא הכיר אותך?

"הוא ידע מי אני, כי שיחקתי את אשתו באיזה טקס מרכזי של המפלגה הקומוניסטית. מאוחר יותר נודע לנו שאת אשתו, הגברת הלנה צ'אושסקו, הוא הכיר כשהיתה נשואה. בעלה התגורר בעיר מרוחקת בטרנסילבניה והוחזק במעצר בית כל חייה, כדי שלא יפגע בה, או בצ'אושסקו. זה היה המשטר שלו".

ברומניה, היא ממשיכה ומספרת, "היתה תחושה שכל אחד ­ אבא, סבא, שכן או שכנה ­ יכול להלשין עלייך לסקוריטאטה, לספר מה את אומרת גם בתוך הבית. גם אתה עצמך לא היית בטוח שאתה לא משתף פעולה עם הסקוריטאטה. אני ידעתי שצותתו לי לטלפון, ויכול להיות שהיו מיקרופונים בבית.

"את אבא שלי באו בלילה ולקחו כי מישהו שלח מכתב אנונימי שווסיה קמבוס, שהיה ראש מחלקת המסחר של עיריית בקאו, הגן על הנהג שלו, אחרי שלקח קופסה של 15 תפוחי עץ לששת ילדיו ולכן נחשב לאויב העם שגנב מהעושר הציבורי. אבי נאסר ונשלח לתעלה. התעלה היתה בין הדנובה לים השחור, ושם מתו עשרות ומאות אלפי איש, שעמדו במשך כל היום במים וקצרו את קני הסוף כדי לפנות מקום לתעלה שתיבנה שם".

מה עלה בגורלו?

"אבא שלי יצא בנס. מישהו מהחברים שלו מהמחתרת שהיתה במפלגה הקומוניסטית הציל אותו. הכרתי את האיש שהלשין על אבא, ויום אחד אני ואחי עצרנו אותו ברחוב, הוא היה כבר זקן. אמרנו לו, 'אתה יודע מי אנחנו? אנחנו הילדים של וסיה קמבוס שהלשנת עליו', וירקנו עליו בכל הכוח".

גם בדרכה לישראל הרגישה את אימת השלטון הדיקטטורי: "בעוד המטוס מחכה על המסלול, הם שמו אותי באיזה מסדרון עם שני טירונים ששמרו עלי, הפשיטו אותי ועשו עלי חיפוש גופני, כי היו משוכנעים שהכנסתי זהב לתוך נקבי הגוף. חשדו שאני מבריחה זהב מרומניה. אמרתי להם: 'אם המטוס ימריא בלעדי, אני אהרוג את הילד ואת עצמי'".

אבל המטוס חיכה, ולישראל היא הגיעה מלאת תקוות. "השתטחתי על האספלט החם בשדה התעופה", היא מספרת, "ואמרתי, 'שמע ישראל, אלוהינו אלוהים אחד'. זה מה שידעתי בעברית. ואמרתי, 'תודה שהצלת את חיי'". שלושה שבועות אחרי כן בא אחיה לישראל. אביה נשאר ברומניה.

ביקרת ברומניה?

"לקח לי 13 שנים עד שחזרתי לשם. אני מתביישת להגיד שאין לי שום נוסטלגיה. הרי נולדתי שם, גדלתי שם והנעורים שלי היו שם. כל החיים ההרפתקניים שלי כאשה צעירה ולא נשואה קרו שם. אבל זה עניין של החלטה. הרגשתי כזה מיאוס ממה שקרה לי, שלא רציתי לחזור".

עין שלישית

קבלת הפנים בישראל היתה צוננת למדי: "כשהגענו הייתי בראיון של השב"כ בנמל התעופה במשך שבע שעות. הם שאלו אותי על התיאטרון ברומניה, הראו לי צילומים, רצו להשתכנע שלא באתי כמרגלת".

חבלי הקליטה לא הסתכמו בכך; בארץ גם הטילו ספק ביהדותה. "רציתי לעשות ברית לבני טומי", היא מספרת. "בבוקרשט לא רציתי לסכן אותו בידי המוהל שהיה שם, שהיה בן 80 ועם ידיים רועדות. בסופו של דבר עשינו לו ברית באסותא, אבל עד שקיבלתי אישור מבית הדין הרבני באשדוד עברתי השפלות. הסתכלו עלי שם ואמרו: 'אנחנו לא ראינו יהודייה כל כך בלונדינית, כל כך לבנבנה'. אמרתי להם: 'אני הייתי ז'ידובקה ברומניה, אבל למה אתם עושים את זה פה?'"

הסיפור חזר על עצמו כשביקשה להינשא כאן לבן זוגה, דורון נמציאנו עוז-עמי. לדבריה, בית הדין הרבני ערם קשיים בשל נישואיה הקודמים לנוצרי. "אמרתי להם שהתחתנתי עם בעלי לשעבר בעירייה של בוקרשט, לא בכנסייה ­ אלה היו נישואים אזרחיים, לא דתיים ­ אבל זה לא עזר", היא מספרת. "שלוש שנים התייסרתי בבתי הדין הרבניים ובכל מקום צריך היה לשלם כסף, ולי לא היה כסף, אז דורון הוא זה ששילם ושילם. זה לא היה לו קל, כי הוא היה צעיר ורק התחיל לעבוד ככלכלן במכון ויצמן".

איפה הכרתם?

"הכרתי את דורון עשרה ימים אחרי שעליתי לארץ במרכז הקליטה 'בית קנדה' באשדוד. הוא אמר לי שבפעם הראשונה בחייו הוא מרגיש שמשהו נפתח לו במצח, כמו עין שלישית שנפתחה עלי. והוא אמר: 'ברגע שראיתי אותך, ידעתי שאת תהיי אשתי, שחיכיתי לך כל החיים שלי'.

"אבל אני לא הייתי כל כך בטוחה כמוהו, כי הייתי אשה עם הרבה פקלאות מהעבר ולא יכולתי להיפטר מהכל בבת אחת. אמרתי לו: 'בוא ננסה להיות קודם כל ידידים, ומה שיבוא ­ יבוא'. חמותי ז"ל אמרה: 'איזו טכניקה היתה לך!' אחר כך היא הבינה איזה בן אדם אני. טיפלתי בה כשהיא היתה נכה עד הרגע האחרון, עד יום מותה".

גדי דגון

לתיאטרון באר שבע הגיעה ארבעה חודשים לאחר בואה לישראל. ציפי פינס, אז מנהלת התיאטרון, שמעה על השחקנית המוכשרת שבאה מרומניה ושלפה אותה ממרכז הקליטה באשדוד. כאן, בתיאטרון בבירת הנגב, החלה קמבוס את הקריירה שלה כשחקנית בישראל. היא גילמה תפקידים מצוינים בהצגות כמו "השטן ממוסקווה", "צריך פיס בחיים", "הספר מסביליה", "אילוף הסוררת", "תזמורת על תנאי", "חלום ליל קיץ" וערב שירי ברכט. "היו לי שם הצגות נהדרות. הייתי השחקנית המובילה של ציפי פינס", היא אומרת.

במשך שנתיים נסעה מאשדוד לבאר שבע, "עד שסיפרתי לדורון על מישהו שהתעלק עלי באוטובוס בדרך לתיאטרון, שהכניס לי ידיים לחולצה, וכשביקשתי ממנו להפסיק, התגובה שלו היתה לצעוק: 'מי זאת הזונה הזאת? היא לא רואה שאני איש דתי, חובש כיפה?' אני לא יכולה לשכוח את זה. זה היה המפגש הראשון שלי עם הגסות והחרמנות הישראלית. אחרי המקרה הזה התחלנו לחפש בית בבאר שבע".

אחרי ארבע שנים בתיאטרון באר שבע עברה קמבוס למרכז הארץ, לרמת גן, ובהמשך לבית דגן, שם היא מתגוררת כיום. ברמת גן ילדה את בנה השני, אדם.

עמרי ניצן, אז המנהל האמנותי של הבימה, החתים אותה על חוזה, וקמבוס שיחקה בהצגות רבות בהבימה, לרוב בתפקידי משנה: "גן הדובדבנים", "קברט", "חתונת הדמים", "הבחורים בדלת ממול", "החדר של ורוניקה", "ההולכים בחושך" ו"כריתת ראש". וזו רק חלק מהרשימה.

התפקידים לא סיפקו אותה, במידה מסוימת של צדק, ואחרי 12 שנה עברה מהבימה לקאמרי. "הייתי שבויה בהבימה ועשיתי את רוב ההצגות שלי באולם הקטן של הבימרתף", היא אומרת, "אף על פי שחלק היו מעניינות, כמו 'אנה וייס'; על תפקיד אנה קיבלתי את פרס קלצ'קין. החלטתי לצאת לחופשי. ביקשתי שנה חופשה ללא תשלום והודעתי לציפי (פינס) ולעמרי (ניצן) שאני חופשייה. עמרי, שהיה כבר המנהל האמנותי של הקאמרי, קרא לי מיד ל'מעיין הגופרית' עם לאורה ריבלין ואודליה סגל".

מאז שנת 1999 היא בקאמרי, בין השאר שיחקה ב"נתניה", "שמו הולך לפניו", "דוניה רוסיטה", "עיר הנפט", "כובע הקש האיטלקי", "טובים השניים" ו"קוויאר ועדשים". כעת היא מופיעה בכמה הצגות במקביל: "השיבה לחיפה", "הכתובה", "אורזי מזוודות" ו"בית ספר לנשים". על הדמות שהיא מגלמת ב"בית ספר לנשים" היא אומרת: "אומרים לי שזה תפקיד קטן, אבל לא אכפת לי, אני נהנית מאוד".

הצגה בשבילי

כמעט שלושה עשורים מנהלת קמבוס קריירה בתיאטרון ובקולנוע בישראל. היא שחקנית דרמטית וקומית מצוינת, בעלת כישורים השמורים לשחקניות תיאטרון ספורות. ואף על פי כן, היא לא נהייתה כוכבת של ממש. אמנם תפקיד רדף תפקיד, אבל היא זכתה למעט מדי תפקידים מובילי הצגה, בוודאי לשחקנית ברמתה.

"נכון", היא אומרת. "זה שלא עשיתי צבא בישראל, לא הייתי בלהקות הצבאיות, בתזמורת או בתיאטרון צה"ל, ולא יודעים על הרומנים שלי ועל ההרפתקאות ­ זה מונע ממני להתמקם במשבצת המתאימה לי, כי שם הכל תפוס".

את חושבת שאת לא מקבלת תפקידים מפני שלא היית בלהקה צבאית?

"אני חושבת שאני לא מקבלת תפקידים כי לא מעריכים אותי מספיק. אני לא אחת מהחבר'ה. אני שחקנית אופי ואני שחקנית קומית בלי להיות מאנייריסטית. אני חושבת שמאז שאני בישראל עשיתי יותר מ‑200 תפקידים, וזכיתי באהדת הקהל יותר משזכיתי באהדת המנהלים שלי".

זה דורש הסבר.

"אין מקום שלא עוצרים אותי להגיד לי כמה אוהבים ומעריכים אותי ואיזו שחקנית גדולה אני. הנה נכנסתי למזללה ברחוב החשמל (בתל אביב) והבחור שעשה לי את הסנדוויץ' אמר לי: 'את שחקנית אדירה'. ולא, הוא לא ראה אותי בטלוויזיה, הוא ראה אותי ב'אורזי מזוודות' בקאמרי. אני לא מרגישה מבוזבזת, כי האנשים ברחוב אוהבים אותי, וטוב לי עם זה. האגו של דורון התנפח כשבשדה התעופה אורלי צעקו לי: 'את פרידה מ'ג'וני'" (סדרת טלוויזיה שבה השתתפה).

ועם זאת היא מוסיפה: "יש תסכול מסוים בתיאטרון שאני לא יודעת להסביר אותו. אולי זה המבטא הרומני? למה לשחקניות רוסיות אף אחד לא אומר: 'המבטא שלך מפריע'? כי היתה כאן חנה רובינא, שדיברה עברית של הבימה ממוסקווה, וזה נהפך לדבר מקובל. עם זאת, אני באמת חושבת שאין לי מבטא של רומנים. למדתי עם אפרים אבא לחלק את העיצורים והתנועות ולעשות משהו ייחודי, משלי, וזה לא מבטא רומני".

לדעתי, הדיקציה שלך מצוינת.

"אז אני לא יודעת מה הסיבה. אני מקווה שאין סיבה, שפשוט יש חוסר ידע למה ולאן אני יכולה להגיע. כי הנה, לאמריקאים לא אכפת, הם ראו בי שחקנית גדולה ונתנו לי מועמדות לשחקנית השנה בהלן הייז. כאן, הוועדה שמקבלת את המועמדויות לפרס התיאטרון לא רצתה אפילו לקבל מועמדות שלי על ההצגה הזאת. זה די הדהים אותי. זה נורא מעליב. ב'אורזי מזוודות' אין תפקידים ראשיים, אבל אני בולטת מאוד, וחשבתי שהם יבינו משהו מההצגות האלה. הם מאכזבים אותי".

מי זה הם?

"ההנהלה (כוונתה להנהלת הקאמרי, צ"ש). אני רוצה הצגה לרוזינה, כמו שעשו הצגות לג'יטה (מונטה). למה לא? למה לא מגיע לי? אני אמרתי להם, זרקתי את הכדור. מה, אני לא מחזיקה במה? ראית את 'השיבה לחיפה'? האנשים יושבים באולם מרותקים כשהדמות שלי דומעת ועושה את המשא ומתן עם המשפחה הערבית.

"גם חנוך לוין תמיד לקח את ג'יטה לתפקידים הראשיים, היא היתה הנסיכה שלו. אז אמרתי לו: אני רוצה לשחק את האם ב'הילד חולם' ולא את תפקיד 'האשה שנולדה לאהבה' שהיא הזונה. והוא אמר לי: 'אני לא יכול, הבטחתי את התפקיד לג'יטה'. הוא היה איש מאוד הגון, חנוך".

לקהל הרחב מוכרת קמבוס לא מעט בזכות סדרות טלוויזיה, והיא שחקנית מוערכת בתעשייה. היא היתה פרידה בסדרה "ג'וני", מזכירת הקיבוץ הנימפומנית ב"מבצע סבתא". בקולנוע גילמה את קונסולית ישראל ברומניה בסרטו של ערן ריקליס "הממונה על משאבי אנוש", שעליו זכתה ב‑2010 באוסקר הישראלי, בקטגוריית שחקנית המשנה.

בקרוב מתוכננים לה שלושה תפקידים בסדרות טלוויזיה. בסדרה "המשפחה", שצילומיה יחלו בסוף החודש, היא תשחק את אמו של הגיבור, שיגלם יפתח קליין. גם "פלפלים צהובים" חוזרת לעונה שנייה. קמבוס מגלמת בה את התפקיד הססגוני של המורה לפסנתר, אריאלה. היא מספרת ש"התסריטאית כתבה לי סצינה שבה אני מתה. אמרתי לה שאני לא רוצה למות בטלוויזיה, ולא מעניין אותי כלום, כי אני לא רוצה להקדים את המאוחר. אז היא אמרה שתכתוב משהו שיהיה מוסכם גם עלי".

ומה התפקיד השלישי?

"זה סודי, אני לא יכולה לדבר עליו".

אבל קמבוס היא קודם כל שחקנית תיאטרון. למה? "כי אני אוהבת את המיידיות של ההצגה. אין עריכה. אתה לא יכול לזייף. בצילום לטלוויזיה או קולנוע אתה עושה טייק ועוד אחד, ורק הטייק ה‑13 הוא טוב. אבל אצלי עושים טייק אחד או שניים, וגמרנו. בגלל זה הסוכנת שלי רודיקה (אלקלעי) אומרת: 'תמשכי קצת את הימים, שיהיו ימי צילום נוספים. למה את משחקת כל כך טוב ועושה את הסצינה בטייק אחד או שניים?'

"בתיאטרון גם ישנו הקהל, שאין על סט הצילום, והקהל נותן לי כנפיים. אני מתעופפת באוויר כמו סקרבוס", היא פורשת את ידיה באוויר ומדגימה, "שזה חרק גדול בצבע טורקיז. בתיאטרון אני מרגישה שאני עפה מעל האנשים ורואה את המבטים המאושרים והצחוק שבא מכל הלב ונהנית מאוד. כשאני מול קהל, אני קמה לתחייה".

אילו תפקידים את מעדיפה, קומיים או דרמטיים?

"אני אוהבת לראות אנשים מתרגשים וצוחקים יחד אתי בתפקידים קומיים ודרמטיים גם יחד. ב'שיבה לחיפה' הדמות של ניצולת השואה היא בעצם טרגית, אבל אנשים פשוט מתמוגגים מצחוק. גם כשהתפקיד טרגי, הוא לא טרגי עד הסוף, אפשר למצוא בו את רגעי ההומור".

על מה את עוד חולמת בתיאטרון?

"עכשיו זה הזמן שלי, במיוחד כשאין לי שיער, לשחק את אליזבת הראשונה, שהיא קירחת ויש לה שמלות מדהימות והיא מתמודדת עם מלחמה ועם רומן חסר סיכוי. זה תפקיד שקייט בלאנשט עשתה בקולנוע והיתה מועמדת עליו לאוסקר. אבל התיאטרון צריך להחליט שאני כוכבת שלו ולפרסם אותי ככזאת. אני מצפה שהתיאטרון יקנה את הזכויות ויעשו את המחזה הזה בשבילי. אני יודעת שאהיה לא פחות טובה מקייט בלאנשט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו