החמישייה הגדולה

הגברות הראשונות של התיאטרון הישראלי

הן חצו את גיל 80 אבל מופיעות כמעט בכל ערב. מה מניע את הדיוות של התיאטרון הישראלי - זהרירה חריפאי, מרים זוהר, חנה מרון, דבורה קידר וליא קניג - שרק פורחות עם השנים

ציפי שוחט
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ציפי שוחט

כשליא קניג עלתה לבמה ופצחה בשיר, הקול שלה היה צרוד, גם התנועה כבדה משהו, אך היא כבשה את הקהל והוא הריע לה ממושכות. זה היה בטקס החגיגי של פתיחת בניין הבימה המשופץ בינואר השנה. קניג הקוסמת הביאה את הערב הארוך הזה לשיאו ושוב הוכיחה איזו שחקנית גדולה היא.

רגע דומה התרחש גם עם שחקנית ענקית נוספת, מרים זוהר, בחגיגת יום הולדתה ה-80 בבית ציוני אמריקה בתל אביב באוקטובר האחרון. זוהר רקדה על הבמה באותה קלות רגליים מעוררת השתאות שהפגינה כשרקדה לצד נתן דטנר בכל 500 ההצגות של "ריקוד בשישה שיעורים".

מתי בפעם האחרונה אתם ראיתם את אחת מהדיוות על הבמה? ספרו לנו בפייסבוק

בסוף השבוע בטקס פרס התיאטרון הישראלי היה רגע מרגש במיוחד, כאשר הוכרז על פרס שחקנית המשנה: זהרירה חריפאי, שזכתה בפרס על התפקיד שהיא מגלמת בהצגה "סוף טוב" בקאמרי, באה לטקס היישר מבית החולים שבו היא מאושפזת. בהצגה היא מתגלה כזמרת רוק, בשיר שכתב לה שלומי שבן.

צילום: איליה מלניקוב

והן לא השחקניות המבוגרות היחידות שגונבות את ההצגה: חנה מרון עושה זאת ב"אורזי המזוודות" עם טקסט של מלה אחת בלבד, ודבורה קידר - בתפקיד קטנטן של זונת רחוב בהצגה "מוריס שימל" של חנוך לוין.

אלה הן הדיוות של התיאטרון הישראלי שחצו את קו ה-80 לחייהן, חלקן מתקרבות לגיל 90 אך הן רק הולכות ופורחות, מופיעות כמעט בכל ערב, בין 20 ל-30 הצגות בחודש, לא מוותרות, לא נכנעות למחלות, לכאבים, לסממני הגיל ולמצבי הרוח.

התיאטרון בשבילן הוא זירת החיים, המזור הטוב ביותר. "כשהיה לי חום והגרון כאב במשך שבוע הלכתי לרופא שאמר לי: ‘מה דעתך לא להופיע כמה ימים, לשתות תה עם לימון, לראות טלוויזיה, לקרוא ספר, לא להתרוצץ, לנוח'", מספרת מרים זוהר. "עניתי שדעתי שלילית, שאני לא הטיפוס, שאני לא יודעת לנוח. עוד באותו יום נסעתי להופעה בכנרת. נכנסתי לאוטו והבנות שלי צעקו עלי, כי ידעו שאני חולה. כל הדרך השתעלתי ולבמה עליתי עם חום, אבל כשירדתי ממנה הרגשתי טוב, הבראתי".

הסיפור של זוהר אינו מפתיע אף אחת מהשחקניות האלה. לפני כמה שבועות התמוטטה זהרירה חריפאי לפני תחילת ההצגה "סוף טוב" ולא היה מנוס אלא לבטל את ההצגה באותו הערב. בקאמרי כבר הכינו מחליפה, תיקי דיין, אבל לא היה כל צורך בה. חריפאי לא ויתרה וכבר למחרת הופיעה בהצגה כאילו לא אירע דבר. קניג הופיעה בהצגות כשרגליה חבושות לאחר ניתוח, ולא ויתרה גם כשהתגלה קריש דם בריאותיה. קידר שיחקה בגבס על רגלה ובתקופה מסוימת אף עלתה לבמה עם הליכון. וחנה מרון, כבר ידוע, המשיכה להופיע לאחר שרגלה נקטעה בפיגוע.

ארבע מתוך החמש - זוהר, קניג, מרון וחריפאי - הן כלות פרס ישראל, שהוכיחו בכל רגע ורגע שלהן על הבמה שהפרס הגיע להן. איכות משחקה של קידר אינה נופלת מזו שלהן. בעשרות שנות קריירה הן עשו תפקידים בלתי נשכחים. התיאטרון והתרבות הישראלית חבים להן תודה. השאלה המעניינת היא: מה מניע אותן? מה דוחף אותן לעלות על הבמה עם חום, עם רגל שבורה, עם כאבים? נראה כי חנה מרון ניסחה זאת באופן הכי בהיר ופשוט: "זה סם התיאטרון הזורם בעורקים". וכן, הן עדיין חולמות - על תיאטרון ועל התפקיד הזה וההוא, והן אינן רוצות לחשוב על רגע הפרישה. נשים בלי גיל.

ליא קניג: האהבה כמגנט

את יחסי האהבה שליא קניג מנהלת עם הקהל גם כיום, כשהיא בת 83, היא מסבירה כמגנט שפועל משני צדי הבמה. "מי שדחף אותי לזה היה צבי (שטולפר, השחקן שהיתה נשואה לו 50 שנה, צ"ש). הוא עורר בי את המחשבה לפנות לבמה. הורי, שהיו בעצמם שחקנים, חששו מבינוניות. אמי, השחקנית דינה קינג, לא היתה בינונית, ואבי, יוסף קאופמן, חבר להקת ה'וילנה טרופה', עוד פחות ממנה.

"אבל אמא האמינה בי. היא אמרה: האף שלך ארוך, הפולקעס שמנות והמותניים רחבות, אבל יש לך את החן שעובר את הרמפה עד קצה האולם. זה המגנט שאני מדברת עליו, שבא מצד הקהל ומפעיל אותי ונותן לי אנרגיה בלתי רגילה".

מחר יוקרן במוזיאון תל אביב לאמנות סרט תיעודי ראשון עליה, "אהבותיה של ליא קניג", שביימה טלי אוחיון. בשנה האחרונה סבלה קניג מבריאות לקויה, אבל הבעיות לא מנעו ממנה לעשות חזרות, חלקן בביתה. כיום היא מופיעה בשתי הצגות במקביל: ב"מוריס שימל" וב"לא ביום ולא בלילה". היא גם נוסעת להצגות ברחבי הארץ.

קניג נולדה בעיר לודג' שבפולין ובתום מלחמת העולם השנייה עברה עם משפחתה לרומניה ולמדה משחק באקדמיה לאמנות בבוקרשט. את קריירת המשחק שלה החלה שם, בתיאטרון היידי בבוקרשט וביאסי, בתקופת המשטר הקומוניסטי. לישראל באה ב-1961, על תקן של כוכבת, אחרי הצלחה ענקית בהצגה "אנה פרנק". "עד היום זוכרים לי את ההצלחה ההיא", היא מספרת, "כשנסעתי עם הבימה לרומניה הם לא שכחו ששיחקתי את אנה פרנק". כעבור שנה כבר היתה בהבימה. היא התעקשה לשחק בעברית. התפקיד הראשון שלה כאן היה ב"אדון פונטילה ומאטי משרתו", בבימוי שמואל בונים. מאז היא בהבימה, למעט בגידות קטנות עם תיאטרון חיפה, בהצגה "המרפסת", ועם בית לסין בהצגה "הרולד ומוד".

צילום: ז'ראר אלון

קניג בלטה די מהר בעוד תפקיד ועוד אחד, במחזות קלאסיים כמו "פילומנה", "ביקור הגברת הזקנה", "מועדון האלמנות העליזות" ו"סונטת סתיו" וכן במחזות מקוריים, כגון "בראשית" של אהרון מגד, "הכתובה" של אפרים קישון, "מכולת" של הלל מיטלפונקט, "סיפור פשוט" של עגנון, "מלאכת החיים" של חנוך לוין ורבות אחרות. היא נהפכה לגברת הראשונה של התיאטרון הלאומי.

כששואלים אותה באיזה תפקיד היא הכי גאה, היא עונה ללא היסוס: "ב'אמא קוראז'', כי זה היה התפקיד האחרון שעשתה אמי בתיאטרון ברומניה, עשר שנים לפני. אני לא הצלחתי אז לבקר אותה, כי הגבול היה סגור. עד היום זה כואב ומציק לי שלא הייתי לידה כשנפטרה. היום, כשמסתכלים בתמונות שלה כאמא קוראז' אפשר לחשוב שזו אני. זה אחד התפקידים שזוכרים לי וגם אני זוכרת".

מה מניע אותך?

"האהבה לעבודה, למקצוע. בגיל כזה אתה קם בבוקר ומשהו הרי צריך לכאוב לך ואז קל להישאר במיטה ואתה מתרגל לרחם על עצמך. אבל אני לוקחת אופטלגין וממשיכה. כשאני על הבמה והקהל רואה אותי וגם מוחא כפיים - זה המניע לעשות ולתרום; זה דבר שנותן כוח".

היא לא אוהבת שמתייחסים אליה כאל מיתוס. "לפעמים אומרים לי: ‘רק שתהיי בריאה, מזל שאת קיימת'. אמירות כאלה משמחות את לבי, אבל לפעמים אני לא רוצה להיות כל כך מודעת".

האם היא מסננת תפקידים? "לא. כל השנים די פינקו אותי, הכינו לי את התפקידים, לא הייתי צריכה לחפש בעצמי. אני יכולה להגיד שאני לא רוצה תפקיד מסוים, אבל עד כה זה לא הגיע לזה. באחרונה סירבתי לתפקיד, אבל זה היה בתוכנית ‘רוקדים עם כוכבים'. הם רצו ללהק אותי אבל מכיוון שעברתי ניתוח ברגליים זה לא התאים".

מה המשמעות של להיות שחקנית מבוגרת בתיאטרון?

"כל מי שסביבי צעיר ממני ב-20-30 שנה. הם באים, שואלים ומתייעצים. זה גורם לי אושר גדול שהצעירים האלה מעריכים אותי".

האם יש תפקיד שעוד לא עשית ואת חולמת לעשות?

"אני חולמת להיות בריאה וצלולה. מה שמפחיד אותי זה לאבד את הצלילות. אשר לתפקיד, אני כל הזמן מחכה לתפקיד הבא שיפתיע אותי".

מה סוד ההישרדות שלך בתיאטרון?

"הכישרון הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. קודם כל צריך לאהוב את המקצוע ולכבד אותו, ולא פחות מכך, לכבד את הקהל, ולא משנה אם באולם יש 250, 1,000 או 20 איש. באחת ההצגות של ‘כל החיים לפניו' במכללת ספיר היו מעט מאוד אנשים באולם, עד כי היה נדמה שעל הבמה יש יותר אנשים מאשר באולם. בסיום ההצגה מחאנו כפיים לקהל. הקהל מרגיש אם אתה אוהב אותו. חשוב גם להיות מעודכן כל זמן שאתה פועל, כדי להרגיש את הדופק של הזמן שאתה חי בו. אני מרגישה מאוד מחוברת לכאן ועכשיו, לצעירי התיאטרון, ואני מאוד מאושרת מזה. הדבר האחרון שארצה הוא שיתייחסו אלי כאל אנדרטה שהזדקנה".

דבורה קידר: האמא של בנצי

בת 88, אחרי 70 שנה על בימת התיאטרון, דבורה קידר מופיעה בשלוש הצגות במקביל בהבימה - ב"מלכת היופי של לינאן", ב"מוריס שימל" וב"החותנת" - ובכולן היא מגלמת תפקיד באופן שאינו פחות ממושלם. היא רהוטה, משכנעת, נוגעת ללב ומצחיקה.

ובכל זאת, לאחר שגילמה עשרות תפקידים גדולים וקטנים, קידר מעידה על עצמה שהיא מתוחה וחוששת להיכשל. "אני לא יכולה בלי במה", היא אומרת, ומוסיפה: "אני לא שוכחת טקסט, גם אם מדובר בשלוש הצגות שונות במקביל, כי זה נכנס לי לדם, אני חיה את זה. כמובן שאין לי לחשן - אני אפסיק לשחק כשזה יקרה. הטקסט יושב אצלי כל כך עמוק, ואז אני כרויה למה שמתרחש, כמעט לא צריכה לחשוב עליו. אני שוכחת שאני זקנה".

נדמה כי הקריירה הבימתית של השחקנית הזאת, בוגרת הסטודיה של הבימה, שהופיעה במרבית התיאטראות בארץ ואף ידעה ימים של אבטלה, דווקא התעצמה, השתכללה והעמיקה עם השנים וככל שהתבגרה. "מכבדים אותי בתיאטרון ומתייחסים אלי יפה", היא אומרת, "ולא תמיד זכיתי ליחס כזה. לא כיבדו אותי בתפקיד של כוכבת הרבה שנים. בימים הטובים שלי בקאמרי ביקשתי תפקיד מוביל וענו לי: ‘אם תשחקי תפקיד מוביל אז מה, נושיב את חנה מרון בבית?' לא היה מקום בשבילי".

קידר, מתוך ההצגה "מלכת היופי"צילום: ז'ראר אלון

היא נולדה בליטא, אבל רואה עצמה צברית כי באה לארץ כשהיתה בת חמישה חודשים. "תל אביב נבנתה לנגד עיני", היא אומרת, "למדתי בתיכון חדש, הייתי בסטודיה של הבימה, משם הלכתי לתיאטרון המטאטא, ואני היחידה שנשארה בחיים מהשחקנים. הגעתי לקאמרי וכשפפו (יוסף מילוא) היה בחיים היה לי טוב שם. אחר כך דברים השתנו. מנהלי הקאמרי אז לא חשבו שאני שווה הרבה. ואז פפו הביא אותי לחיפה. הצטרפתי לקבוצה של נולה צ'לטון עם מוני מושונוב וסנדרה שדה, איציק ועפרה ויינגרטן וג'יטה מונטה. הם היו צעירים ממני, אבל השתלבתי".

אחרי חיפה חזרה לתל אביב, אך לא הצליחה להשתלב. במשך שלוש שנים, בשנות ה-80, לא שיחקה בשום תיאטרון: "בכלל לא ידעו שאני קיימת, ואז צילצל אלי עמרי ניצן, שהיה המנהל האמנותי של הבימה, והציע לי תפקיד פצפון ב'מעגל הגיר הקווקזי' וב'מירלה אפרת'". אחרי כן עזבה את הבימה לטובת בית לסין, בהמשך חזרה להבימה, ומשם שוב לקאמרי ושוב חזרה להבימה.

מתי כל זה השתנה וזכית למשבצת הראויה?

"כשהגעתי להבימה לפני עשר שנים. קיבלתי תפקיד אחרי תפקיד: ב'תמרה', ב'מועדון האלמנות העליזות', ב'מוריס שימל', ב'החותנת', ב'מלכת היופי של לינאן', ב'לילה במאי' וב'חגיגת חורף'. לאחרונה יש הערכה כלפי. גם שחקנים צעירים באים ושואלים, נותנים לי להרגיש שהדברים שלי חשובים להם".

קידר הופיעה גם בקולנוע. היא זכורה בעיקר מ"אסקימו לימון", שם גילמה את תפקיד אמו הפולנייה של בנצי. "עד היום לא נותנים לי לעבור ברחוב וקוראים לי ‘האמא של בנצי'", היא אומרת.

השתתפותה בסרטו של אנריקה רוטנברג "נקמתו של איציק פינקלשטיין" ב-1993 זיכתה אותה באוסקר הישראלי כשחקנית המשנה הטובה ביותר. אבל התיאטרון היה ונשאר מקום עבודתה העיקרי. מאחר שלא צברה כספים לפנסיה, התיאטרון הוא גם מקור הפרנסה שלה. "ואני מתפרנסת יפה", היא מדגישה, "באמת טוב לי שם, ואני לא זוכרת שהיה לי טוב כמו לאחרונה - נותנים לי תפקידים עם בשר ולא תפקידים של סתימת חורים".

ומה בנוגע לתפקיד הזונה ב"מוריס שימל"?

"לפני שהחלו החזרות אמר לי אילן רונן (המנהל האמנותי של הבימה) שכרגע אין לו מה להציע לי והוא יכול לתת לי רק תפקיד קטן ב'מוריס שימל' של חנוך לוין. הסכמתי. כשהיה צריך שחקנית נוספת לגלם את הזונה הזקנה במחזה אמרתי: ‘תנו לי את זה'. הלכתי לקנות נעלי עקב גבוהות ונהפכתי לזונה זקנה, וכך משתי מלים שאני אומרת יצא תפקיד".

קידר חולמת על עוד תפקידים. "יש לי חלום ישן על ספר מדהים של יהושע קנז, ‘האשה הגדולה מן החלומות'. יש שם דמות מדהימה של אשה עיוורת שאותה אני רוצה לשחק. זה עלה בעבר בתיאטרון החאן, ואהיה מאושרת אם יעלה שנית בעיבוד חדש", היא אומרת.

מה הסוד שהביא אותך לשרוד שבעה עשורים על במת התיאטרון?

"אורך רוח, סבלנות והתמדה. יש לי נפילות קשות לפעמים, ולפעמים אני לגמרי לא מאמינה בעצמי, וכל מחמאה קצת מחייה אותי. אני מקנאה בשחקנים בעלי ביטחון עצמי. לפעמים אני מרגישה עייפה וזקנה, אבל אז אני עולה על הבמה והקסם מתחיל ואני מתעוררת לחיים. בדרך הביתה אני כמו סמרטוט. ככה טוב לי, כי אני לא יכולה לחיות בלי תיאטרון. אני מופיעה גם כשאני חולה, מקוררת ועם חום. מה, אני אוותר על הצגה?"

חנה מרון: שיאנית גינס

בת 89 הוסיפה חנה מרון עוד שני הישגים לרשימה הארוכה של הישגיה: היא זכתה בפרס השחקנית המצטיינת בקאמרי על תפקידה ב"אורזי מזוודות" של חנוך לוין והוכרה כשיאנית גינס, כשחקנית שצברה לזכותה את מספר השנים הרב ביותר על במת התיאטרון.

מרון (אז מאירצ'ק) החלה את דרכה בתיאטרון, בקולנוע ובתסכיתי רדיו בגרמניה בהיותה בת חמש. בין השאר היתה הילדה בסרטו של פריץ לאנג "עיר מחפשת רוצח" ופצפונת במחזהו של אריק קסטנר "פצפונת ואנטון" בבימויו של גוטפריד ריינהרדט.

פרמיירה רדפה פרמיירה, כך עד גיל תשע. אחר כך, בהיותה בת 18 בארץ ישראל, הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה, ובהמשך כשחקנית ללהקת הקאמרי, שהיתה ממייסדיה. היא מעולם לא למדה משחק אבל גילמה כ-100 תפקידים בתיאטרון הישראלי - תפקידים שזיכו אותה בשלל פרסים, בהם שלושה פרסי כינור דוד, פרס הרצל, תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית בירושלים, וכמובן פרס ישראל.

מרון היא שחקנית שמחמירה עם עצמה. היא מדויקת, יש לה נוכחות בימתית מרתקת והדיקציה שלה מושלמת. השלמות הזאת מורגשת גם בשיחה רגילה. בשנים האחרונות, בתקופות שלא הופיעה בתיאטרון, נהפך קולה המיוחד לגיבור הראשי על בימות קריאה ספרותית.

מרון (מימין), מתוך ההצגה "אורזי המזוודות"צילום: גדי דגון

היא אינה מנסה להציג עמדה מזויפת של צניעות: "אני לא צנועה באופן חולני או משהו כזה. כן, עשיתי הרבה ועוד ידי נטויה", היא אומרת. מרון היתה מדיאה בלתי נשכחת, רוזלינד ב"כטוב בעיניכם", מריה ב"הלילה ה-12" וביאטריס ב"מהומה רבה על לא מאומה" - שלושה תפקידים שייקספיירים שבהם הוכיחה כישרון קומי בלתי רגיל. אבל כששואלים אותה איזה מתפקידיה היא אוהבת ביותר, היא מזכירה את אלייזה ב"פיגמליון" ואת קייט קלר, האם, ב"כולם היו בני" של ארתור מילר.

"בשנים שלא שיחקתי התיאטרון היה חסר לי", היא אומרת. "לכן שמחתי כשהציעו לי את התפקיד ב'אורזי מזוודות', במיוחד מאחר שאף פעם לא שיחקתי במחזה של חנוך לוין. קראתי את המחזה והוא מצא חן בעיני, וגם העובדה שאין לי טקסט מצאה חן בעיני. התרגשתי לעשות משהו שעוד לא עשיתי, ולא אכחיש: אני אוהבת לעמוד על במה".

עם זאת, הזמנים השתנו, ואתם המעמד: "בתוך המילייה של התיאטרון לא מתייעצים אתי. זה אחד הדברים שחסרים לי. גם אין כבר ‘כסית'. העובדה שאנו מופיעים יחד בהצגה לא גורמת לקומוניקציה בינינו מחוץ לבמה ומבחינה זו זה שונה מאוד מבעבר. פעם, אחרי ההצגה היו מדברים או שותים כוסית ביחד, ועכשיו, נגמרת ההצגה, את עוד נפוחה מהעשייה הזאת, את עוד בתוך העולם של המחזה והדמות, וישר הולכים הביתה. קצת עצוב לי. אני חוזרת הביתה כשאני עוד בהיי".

מה עוד השתנה?

"במשך כל הקריירה שלי הייתי מעורה חברתית, ולא רק בתיאטרון. הייתי מופיעה במלחמות. יש לי תמונות עם יצחק רבין ועם זה ועם זה. הייתי חלק מהחיים פה. חלק מהאנשים מתו, עם אחרים לא נשמר הקשר. אנשים השתנו. הייתי מקושרת עם אנשים מהצד החברתי-פוליטי. הדגש הוא על ‘הייתי'. פעם האנשים האלה היו באים לתיאטרון; האמנות היתה חלק חשוב מהחיים. אבל זה נגמר מזמן".

ובכל זאת, הקהל מריע לה. "הוא מקבל אותי אפילו יותר מדי. מה יש לי במחזה? אני עוברת את הבמה איזה שש-שבע פעמים. העבודה היתה על איך אני עוברת. כל מעבר הוא אמוציונלי ושכלי - זה מורכב ומבוים כך, ואני מרגישה את הקהל. יש לי, למשל, מעבר שבו אני רוקדת עם החבילות שלי והקהל מאוד אוהב את זה ולפעמים מוחא כפיים. אחרי זה יש לי מעבר שבו אני תשושה וקשה לי, ולא טוב לי, והקהל גם מוחא כפיים, זה מעצבן אותי. נדמה לי שהקהל מבין שזה מעצבן אותי, כנראה יש לי איזה כוח פנימי שיוצא אליו, ואחרי כמה שניות הם מפסיקים למחוא כפיים, כאילו אמרתי להם: ‘תנו לאשה הזאת לעבור את הבמה בשקט'. אני אוהבת את זה - לא אכחיש".

האם יש עוד תפקידים שאת רוצה לשחק?

"הייתי בשמחה משחקת בטלוויזיה, ב'בנות הזהב', למשל, אבל יש שם צוות קבוע. אף פעם לא הייתי אחת שחולמת על תפקידים, יש לי מזל כזה בחיים - שיחקתי כל כך הרבה תפקידים - אי אפשר לאחל לשחקנים יותר משהיה לי. מ'מדיאה' עד ‘פונדק הרוחות', מ'הוא הלך בשדות' ועד ‘הלו דולי'. שיחקתי במחזות של צ'כוב, בשלושה מחזות של איבסן בתקופות שונות. כשהייתי צעירה שיחקתי את נורה, לצד יוסי ידין, שגם היה ידיד ובעל. יותר מאוחר שיחקתי ב'הדה גבלר', אז למה עלי להתלונן בכלל? ‘הוא הלך בשדות' עלה בבכורה עם הכרזת המדינה - הייתי חלק מהמדינה הזאת".

האם היום היא מסננת תפקידים? "אני לא מסננת תפקידים כי לא מציעים לי". האם יש בה כעס? "לא", היא עונה. "תביטי, בכל השנים האלה עברתי חיים אישיים, היה לי בית בהרצליה, שלושה ילדים, בישלתי והייתי טובה בזה. אני מסודרת כלכלית. אבל להיות קשיש זה בעייתי", היא מוסיפה, "היום התרוצצתי קצת: טיפול, מניקור וחזרתי עייפה. כשיש שתי הצגות ביום זה כבר מעייף אותי".

איך שורדים כל כך הרבה שנים על במת התיאטרון?

"צריך להיות מוכשר, רב-גוני, להיות אדם מעניין ושהקהל יאהב וירצה לראות אותך. אני אף פעם לא ביקשתי תפקיד או רדפתי אחרי מישהו. זה תמיד בא אלי, וזה נחמד. נחמד גם שהרחוב מכיר אותי. למרות שאני לא ‘סלב', זוכרים אותי מ'קרובים קרובים' בטלוויזיה".

זהרירה חריפאי: זמרת רוק

בת 82 ואחרי 59 שנים על הבמה, קיבלה הקריירה של זהרירה חריפאי חיזוק בכיוון בלתי צפוי. היא נהפכה לזמרת רוק. זה קורה בהצגה "סוף טוב" שכתבה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א. את המוסיקה כתב שלומי שבן, שלדברי חריפאי, תפס את האיכות הקולית שלה.

השיחה עם חריפאי התקיימה לפני אשפוזה. "אני אוהבת לשיר", היא אומרת, "שיר קונה אותי. דווקא בשנים האחרונות נותנים לי לשיר. היתה לי הצגה בתיאטרון באר שבע, ‘רוב מהומה על לא מאומה', וגם שם סידרו לי שיר. אני מתקדמת מאוד בתור זמרת. זה מעניין כשאני מסתכלת אחורה. הזמרה בתיאטרון היתה מאוד חשובה לי, אבל לא תמיד הייתי ברמה שרציתי להגיע אליה, וכיום האיכות הקולית שלי טובה. בחור אחד הציע לי להשתתף בסרט שלו. שאלתי אותו: ‘למה דווקא אני?' והוא ענה: ‘כי את גם זמרת'. זה ליטף לי את האגו. לאט לאט, לקראת הסוף, כל החלומות ממלאים את התשבץ".

היא ילידת הארץ, שחקנית כריזמטית המשלבת סגנון ומקוריות. כשהיא עולה על הבמה אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. בין ההצגות שגילמה בהן תפקידים הבלתי נשכחים: "סוחרי הגומי", "יעקבי ולידנטל", "רומנטיקנים", "אשכבה" - כולם מחזות של חנוך לוין, ו"אמא קוראז'" של ברכט.

זהרירה חריפאי (במרכז) מתוך ההצגה "סוף טוב"צילום: ז'ראר אלון

אבל קריירת המשחק שלה, שהחלה בשנת 1953, היתה רצופת עלבונות. בתחילת דרכה הבהירו לה שנתוניה כשחקנית בעייתיים, שהיא לא די גבוהה ולא די רזה ולא די יפה, ושהקול שלה לא טוב מספיק. את התפקידים שרצתה קיבלו שחקניות אחרות. ב-1959 פוטרה מהקאמרי - לדבריה, בשל סיבות אלה.

אבל חריפאי לא הפסיקה לעבוד. "אחרי שפיטרו אותי מהקאמרי ייסדנו את תיאטרון זווית והייתי עם קבוצה קטנה של שחקנים שנסעו לקיבוצים והציגו מחזות מקוריים. כך היתה לי עבודה. הזמן היחיד שלא עבדתי בו היה כשהייתי בהריון עם איה, לפני 44 שנים". במשך השנים שיחקה יותר מ-100 תפקידים.

אחרי שקיבלה את פרס ישראל ב-2003 עזבה שוב את הקאמרי, כי לא נמצאו לה תפקידים. היא שיחקה שבע שנים בבית לסין, משם עברה לבאר שבע ושוב חזרה לקאמרי. "בבית לסין שיחקתי במחזה של ניל סיימון, ‘אבודים ביונקרס'. אני מודה שעד אז חשבתי שהוא כותב סתם שטויות מצחיקות, אבל כשניגשתי לחומר התביישתי במה שחשבתי עליו, כי הוא כותב נפלא, וגם שמחתי לפגוש את רוני פינקוביץ' כבמאי.

אחר כך הוא כתב לי את התפקיד הראשי במחזה ‘תה'. בתיאטרון באר שבע עידו ריקלין אמר שהוא כותב לי תפקיד, בנה דמות שלמה סביבי וכאמור גם נתן לי שיר יפה, שדורי פרנס הלחין".

איזה קשר יש לך עם צעירי התיאטרון?

"אני מקבלת אהבה מכל הצעירים - גם בקאמרי וגם בתיאטרון באר שבע. זה מפתיע אותי, כי כשהייתי צעירה לא כל כך אהבו אותי. אני מייעצת רק אם מבקשים ממני עצה. עדנה מזי"א ביקשה את דעתי באחת החזרות, ואמרתי לה: ‘אמר לי פעם במאי צעיר בשם עודד קוטלר, שתמיד כדאי להיות מעשי וענייני, ואני חושבת שההערה הזאת יכולה לעזור לך פה".

האם יש תפקידים שאת דוחה?

"הפנסיות של השחקנים אינן מאפשרות נשימה יתרה ואי אפשר להתרווח ולהגיד שהגעתי לזמן שבו אני יכולה ליהנות מהישגי. כבר מתחילת דרכי דגלתי במוטו, שגם הנחלתי לתלמידי בבית צבי, לא לסרב לשום דבר. קראתי לזה שעות טייס. אתה לומד את המקצוע מזה שאתה עומד על הבמה. זאת לא בושה. היום, כשחקנית שקיבלה פרס ישראל, גם לא יציעו לי דברים שאינם לרוחי. אני כל הזמן עובדת".

מה שמפתיע את חריפאי הוא שמעמדה כשחקנית דווקא התחזק בשנים האחרונות. "בתיאטרון יש מי שקובע מה תעשי. מציעים לך עבודה, ואת יכולה להיות בטור הראשון, השני, או השלישי - ולקראת הסוף זה הולך ופוחת. מה שקרה לי זה הפוך. מהטור השלישי הגעתי לראשון. אורי זוהר אמר לי פעם: הזמן שלך יגיע כשתהיי מבוגרת יותר, והוא צדק. ככל שהתבגרתי נהייתי מיומנת יותר".

היא נבוכה כשמתייחסים אליה כאל מיתוס. "אני מרגישה קצת יחס כזה מהצעירים, זה מעט מבייש אותי, ואני לא יודעת איך לנהוג עם זה. אני רוצה שייתנו לי לשחק בשקט. אני יודעת שבמאים צעירים מעריכים אותי. עידו ריקלין הרים טלפון לאיה, בתי, ושאל אם אהיה מוכנה לעבוד אתו והיא אמרה לו: צלצל אליה מיד. אותו הדבר קרה גם עם רוני פינקוביץ'".

נראה שאת מרוצה.

"תיאטרון זה מקום קשה. האדם עשוי להישחק ואז השחקן שבו נשחק. והזמן אינו מיטיב עם השחקנים; רוב התפקידים נכתבים לבני 30-50. צריך להיזהר, צריך לשמור על יחסים טובים. בשנותי הראשונות לא הייתי טובה בזה, אבל נרגעתי, ואני אומרת שכל שנה שאני על הבמה אני אומרת תודה. אני מרגישה שיש שכר לעמלי ושרוצים אותי, אבל יש רגעים שאני מפחדת שאשאר בלי, ומה יקרה ברגע שיילקח ממני. אני בת 82, זה גיל נחמד. אני מתכוונת לשחק עד כמה שאוכל וכל עוד אעמוד בציפיות של עצמי".

תשובתה לשאלה אילו תכונות נדרשות כדי לשרוד על הבמה, מעניינת: "צריך להיות אחוזת התרגשות כל ערב מחדש כדי לעשות את התפקיד עוד פעם ועוד פעם ולא לרדת מרף ההישגים של ההצגה הראשונה".

מרים זוהר: למדה מהחיים

עד כה צברה מרים זוהר 61 שנה על במת התיאטרון, מתוכן 45 שנה שיחקה בהבימה והשאר בבית לסין. עם זאת, מעולם לא למדה משחק ואת לימודיה סיימה כשהיתה בת תשע. היא למדה "באוניברסיטה של החיים", כדבריה.

"לפני שנתיים קיבלתי תואר לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן וזה ריגש אותי מאוד", היא מוסיפה. "אם אוניברסיטה כל כך מכובדת נתנה לי תואר דוקטור לשם כבוד, הם כנראה מאמינים בבית הספר של החיים. כשקיבלתי את התואר ישבו לידי כאלה שקיבלו פרס נובל, ולי אין השכלה כללית וגם משחק לא למדתי כי הייתי במחנות. אני ילידת צ'רנוביץ, הייתי שנה בגטו. הוציאו אותנו מהבתים והכניסו אותנו לתוך רכבת של בהמות והובילו אותנו למחנה באוזבקיסטאן. הם לא שרפו כמו הגרמנים, אבל הרגו אחד אחד. אבא לא חזר משם. לכן לא הספקתי ללמוד".

היא מעולם לא חשבה להיות שחקנית. "הכל מקרי", היא אומרת, "במשפחתי לא היה אף שחקן. ואני לא חלמתי על מה אני רוצה להיות, ודאי לא על משחק, חלמתי על פרוסת לחם. הייתי בת 20 כשקיבלו אותי להבימה. לא ידעתי איך לקרוא תפקיד. לא ידעתי שפה. לא ידעתי מי זה שייקספיר. גם הבית לא היה כזה שלמדתי לשמוע מוסיקה קלאסית, אלא בית של אנשים פשוטים שהגיעו מפולניה".

ההופעה הבימתית הראשונה שלה היתה, גם היא באופן מקרי, במחנה מעבר בטרנסילבניה, לפני שעלתה לארץ. על הבמה המאולתרת במחנה העלתה שחקנית אחת מערכון ביידיש והתפקיד של זוהר היה לחצות את הבמה עם כלב. אבל מה שנראה כדבר חסר חשיבות התברר כנקודת מפנה בחייה. בקפריסין, לשם הגיעה באוניית מעפילים בדרכה לישראל, העלתה על במת חובבים את המערכון ההוא, אך הפעם היא עשתה את התפקיד הראשי. כך זה התחיל: זוהר הצליחה בתפקיד וצורפה ללהקה. "שיחקתי ב'פר גינט', ואני זוכרת את הקופאי, מישה שמו, ששאל אותי על מה המחזה, ולא ידעתי להסביר לו".

לארץ הגיעה ב-1949 וכעבור שלוש שנים התקבלה לקולקטיב של הבימה. שמעון פינקל ראה אותה בהצגה "מירנדולינה" של גולדוני - הטקסט העברי נכתב למענה באותיות לטיניות - והביא אותה לתיאטרון הלאומי. "השחקנים הוותיקים היו מאוד חמים אלי כי לא דיברתי הרבה ולכן לא יכולתי להזיק", היא אומרת. "הם קיבלו בהבנה את העובדה שאני לא יודעת את השפה. הבימה נהפך לבית שלי. כשיצאתי לחופש חיכיתי לחזור לתיאטרון. הבימה קנתה לי דירה קטנה של חדר וחצי באבן גבירול ושילמתי אותה במשך שנים. עד אז גרתי בג'יבליה, אחרי יפו. הם הוציאו אותי מהחור ההוא שבלילה פחדתי לחזור אליו".

אחרי קריירה מפוארת של 45 שנה, ששיאה היה פרס ישראל ב-1987, עזבה זוהר את הבימה בטריקת דלת - שהדיה מהדהדים עד היום. היא אינה מוכנה להרחיב את הדיבור על כך. "עזבתי כי זה לא הסתדר עם יעקב אגמון שהיה המנכ"ל", היא אומרת, "חיכו לי בתיאטרון אחר, בבית לסין, ומאז לא נשארתי מחוסרת עבודה 15 שנה. הקריירה שלי פורחת. מנהלת התיאטרון, ציפי פינס, מחפשת מחזות בשבילי. ב'אחרון ימיה', שכתב גדי ענבר, אני מופיעה בתפקיד הראשי, ואני אוהבת מאוד להופיע בתפקיד הראשי".

תפקיד ראשי זה מצטרף לשורה ארוכה של תפקידים בלתי נשכחים. בהם, האם הפולנייה בטרילוגיה של שמואל הספרי "קידוש", "חמץ" ו"שבעה"; "שבר ענן" של מרים קיני; "ריקוד בשישה שיעורים" של ריצ'רד אלפיירי לצד נתן דטנר, ו"אחרון ימיה" שמוצגת בימים אלה - כולן בבית לסין. "הבט אחורה בזעם", "חנה סנש", "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "השושנה המקועקעת", "אלזה לסקר שילר" ו"מירל'ה אפרת" הוצגו בהבימה. זוהי רק רשימה חלקית של הצגות שהצליחו והועלו מאות פעמים על הבמה.

הנוכחות הבימתית שלה מרתקת והדיקציה רהוטה. היא שחקנית מדויקת, משכנעת בכל דמות שהיא מגלמת ולוקחת את הקהל יחד אתה למסע משותף לאורך ההצגה. "כשאני עולה לבמה אני חושבת על הקהל שיושב בשורה 20", היא אומרת.

בעיני עצמה, זוהר אינה מיתוס וגם אינה אוהבת שמתייחסים אליה כאל מיתוס. "מיתוס שמיתוס, עוד לא מתתי", היא אומרת, "אני משחקת הכל. בגילי אין הרבה תפקידים ראשיים. ברור שאני יכולה לסרב לתפקידים, אבל אני לא עושה זאת. ב'מקסי ואני' ציפי (פינס) שאלה אותי אם אהיה מוכנה לשחק בתפקיד לא גדול - ואמרתי כן. רציתי לעשות את ‘33 וריאציות', אבל ציפי חשבה שאני לא מתאימה לזה והעדיפה את יונה אליאן.

"כל זמן שאני עובדת ההרגשה טובה מאוד. אני נהנית מאוד. תיאטרון בית לסין חגג לי יום הולדת 80 והכין למעני ערב משגע. יום הולדת כזה גם לנשיאים לא עושים. היתה אהבה מהאולם לבמה ומהבמה לאולם, וזה נותן לי כוח להמשיך".

במפתיע, זוהר מעידה על עצמה כעל מי שסובלת מחוסר ביטחון עצמי. "וזה בא מההתחלה שלי כשחקנית, שלא למדתי. אפילו לצעירים שמגיעים כיום לתיאטרון מבית הספר למשחק יש יותר ביטחון. מי שעזר לי מאוד להתפתח, להבין מחזות ולהבין תיאטרון, היה אריה גלבלום, בעלי (שהיה עיתונאי ‘הארץ', צ'ש), שנפטר לפני 16 שנה. הוא היה מגיע לחזרות ומעיר הערות נכונות. הוא ידע את כל שייקספיר באנגלית בעל פה".

האם את זוכה ליחס מיוחד?

"אני זוכה ליחס מיוחד, אולי בגלל הגיל שלי. אני חושבת שהיחס המיוחד הוא מצד הצעירים. אני בן אדם חם שיודע לחבק, וזה מוסיף לי הרבה מאוד. הרבה מהשחקנים ששיחקתי אתם ולצדם נשארו כמו קרובי משפחה. הצעירים אוהבים אותי ואני אוהבת אותם. אני לא יודעת אם השם שלי מביא קהל, ומה החישובים של מי שנותן לי תפקידים. אתמול למשל ניגשו אלי שני אנשים ואמרו לי: ‘אנחנו באים מחר לראות אותך בהצגה ‘מקסי ואני'".

מהן התכונות הנחוצות כדי לשרוד את הבמה יותר משישה עשורים?

"התכונה הכי חשובה היא לרצות לשרוד. להמשיך - לא להפסיק גם כשיש בעיות. המוטיבציה לקום בבוקר ולדעת שבערב יש הצגה היא חשובה, גם אם לפעמים זה קשה".

זוהר שיחקה גם בטלוויזיה, בסדרות "משמורת" ו"מיי פירסט סוני", ובסרט הקולנוע "שושלת שוורץ", אבל היא הולכת שבי אחר התיאטרון. "זה סוג של קסם שמהלך עלינו. עצם העובדה שאני יכולה לקחת תפקיד ולבנות אותו ולהיהפך ערב ערב למישהו אחר, כלומר, אני מלבישה על עצמי משהו שונה ממני - זה הקסם".

איפור: יערית סביניר. סטיילינג: נועה נוז'יק. בגדים ואביזרים: דורין פרנקפורט, קרייזי ליין, מילוס גן העיר, טקטיק, רונן חן, ה. שטרן

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ