רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כף ידי השמאלית: ראיון עם סער סקלי

מבחינת סער סקלי, ההשתתפות ב"האח הגדול" היתה רק עוד מיצג. עכשיו הוא משחק בהצגה "סדאם חוסיין", אבל אינו מגדיר את עצמו שחקן. אמנות היא בשבילו כלי פוליטי, מבהיר סקלי, שמילא בתוכנית הריאליטי את משבצת השמאלן ולהפתעת הכל שרד עד לסופה

תגובות

בבית הקפה התל-אביבי הוא אינו מעורר תשומת לב מיוחדת, אבל סער סקלי אומר שהוא סובל מפרסום יתר, שמטרידים אותו באוטובוס, שעוצרים אותו ברחוב, שמסתכלים עליו ­ כל זאת מאז שכיכב בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", בעונה שהסתיימה לפני כחודשיים. אבל-- הוא דווקא לא נראה סובל במיוחד, אולי אפילו נהנה מכך, אם לשפוט על פי מבטו המחויך כשהוא מתלונן.

סקלי, אמן ופעיל שמאל, הוא כנראה הדמות האחרונה שאפשר היה לצפות לה בקרב דיירי "האח הגדול". אבל בהיכרות עמו הוא מצטייר כאדם רב רבדים, מתעתע משהו, מעין איחוד של ניגודים. כך, למשל, הוא עושה תואר שני בתיאטרון, אבל אינו תופש עצמו כאיש תיאטרון. הוא משחק בתפקיד מרכזי בהצגה "סדאם חוסיין", אך אינו רואה עצמו שחקן. הוא השתתף ב"אח הגדול" והגיע למקום השלישי, אבל הוא בז לתוכניות ריאליטי.

על השלכות הפרסום הוא אומר: "קודם כל ישנו האפקט הרגיל של אדם מפורסם: ברגע שהפנים שלך הופכים להיות מוכרים, אנשים מרגישים שהם צריכים להגיב. אבל האפקט של ריאליטי הרבה יותר גדול מזה. כי בעצם חלק ממה שהתוכנית הזאת, 'האח הגדול', נועדה לעשות הוא ליצור בצופים את הרושם שהם יורדים לעומקו של אדם, ממש מכירים אותו. כי רואים אותו 24 שעות ביממה.

איליה מלניקוב

"התוכנית הערוכה יוצרת דמות מכל אחד, בין השאר בגלל האופן שבו כל אחד בוחר לספר את הסיפור שלו, העריכה שעושה ההפקה והסיטואציה הקיצונית ­ אבל זה אף פעם לא מתאר אותו באמת. יש אשליה של היכרות. לפעמים זה נחמד, כי זה בעצם מעין פרפורמנס מתמשך; כל פעם שאני הולך ברחוב יש איזשהו הד לשלושה החודשים האלה שהייתי בתוכנית. יש תגובות, נוצרות פתאום שיחות פוליטיות מסביבי ברחוב. אבל מצד שני זה גם מעמיס. מאוד מעמיס".

אל תגיד שלא רצית את הפרסום הזה.

"לא חשבתי שזה יהיה במידה הזאת. כשנכנסתי לשם, הנחת המוצא שלי, ולמען האמת גם של כל חברי ושל ההפקה עצמה, היתה שאני הולך לעוף מהתוכנית מהר מאוד, כי הדעות שלי לא ממש מתאימות, לא קונוונציונליות, לא נראה שהמיינסטרים יקבל אותי בחדווה".

אז הם הופתעו?

"גם אני הופתעתי. אחד מהנזקים של כניסתי היה שדי הרבה מהאנשים הקרובים אלי שילמו מחיר כבד, בכך שהם התמכרו לתוכנית נוראית מהסוג הזה. אז הנזק היה לא רק לי, הוא היה גם לסביבה שלי, בעיקר חברים שכמוני התנגדו מאוד לתוכנית ולפורמט.

"בתוכנית הזאת לא רק משתמשים באנשים כדי להרוויח על גבם כסף, אלא גם משתמשים בכסף כדי לגרום חיכוכים ומריבות בין האנשים. בעצם מדובר בניסוי בבני אדם. יש כאן הרבה בעיות אתיות משפטיות".

כוח הוא כוח

אז איך ולמה התגלגל סקלי לתוכנית הריאליטי שהוא כה סולד ממנה? כדי להשיב על שאלה זו יש להתוודע לדרכו ולהשקפת עולמו.

סקלי, בן 27, גדל באשקלון וגר כיום ביפו עם בת זוגו. התזה שלו, במסגרת לימודיו לתואר שני בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עוסקת במיצג כמודל פוליטי. למה הכוונה? "הכוונה היא, איך אפשר לפרש את החוויה האמנותית של הפרפורמנס כחוויה פוליטית".

אמנות מבחינתו היא כלי להבנת עצמו והעולם. ההצגה שהוא משתתף בה עתה, "סדאם חוסיין", שכתב וביים יונתן לוי, מאפשרת לו לדבריו "להחיות איזו הסתכלות מיתית על החיים, מתוך התרחשות שרגילים לחוות כהתרחשות פוליטית בת זמננו".

מוזר מעט לחשוב על סדאם חוסיין כעל דמות מיתית, אבל לא לדידו של סקלי. "מה זאת אומרת, יש פה סיפור בקנה מידה אחר", הוא מגיב. "סדאם, מכור לכוח האינסופי במדינה שלו, נופל אל הבונקר עם הכפילים שלו. מולו נשיא ארצות הברית שנלחם בו. שניהם שיכורי כוח. לא צריך להסביר את המניע הפסיכולוגי, אלא לחלץ את הממד המיתולוגי מתוך הסיפור הזה".

ההצגה "סדאם חוסיין" בנויה על טקסט מסוגנן ומשתתפים בה ארבעה שחקנים המגלמים תפקידים שונים, של אמריקאים ושל עיראקים. היא הוצגה בפסטיבל עכו 2011, עוררה תגובות חיוביות בקרב הקהל ואף זכתה בפרס מיוחד של ראש העיר עכו. עם זאת, היו כאלה, ואני בתוכם, שסברו כי זו הצגה מבולבלת, שאינה מצליחה לומר הרבה.

איליה מלניקוב

בתום הפסטיבל אימצה הזירה הבינתחומית את ההצגה, והיא תעלה מחר בתיאטרון עכו (ב‑30 ביוני) וכן ב‑3 וב‑4 ביולי במערת צדקיהו בירושלים, כחלק מ"פסטיבל בבית" של עונת התרבות בבירה.ההצגה עוסקת במפגש, שלא לומר התנגשות, בין שני מודלים של כוח פוליטי ­ סדאם חוסיין וג'ורג' בוש הבן. בסופה מתברר כי יש ביניהם הרבה מן המשותף, כי כוח הוא כוח הוא כוח, כדברי סקלי.

בשבילו ההשתתפות ב"סדאם חוסיין" היא מעין חוויה של טקס: "כשאני משחק בהצגה, אני מרגיש שמעלים באוב מצב תודעתי של שבר והתרסקות, יותר מאשר את סיפור סדאם. זה מתקשר לי למאמר המפורסם של ביאליק, 'גילוי וכיסוי בלשון', שמדבר על מה ששירה עושה, והוא לחשוף את המשמעויות העמוקות יותר של מלים, שהשימוש שלנו בהן הוא יום-יומי".

אתה מגדיר עצמך שחקן?

"לאו דווקא. אני רואה בעצמי אמן, ומה שמעניין אותי הוא ליצור, ולאו דווקא בתפקיד זה או אחר, או בתחום אמנות זה או אחר".

עד כמה חשוב לך הקהל?

"זו שאלת השאלות. ברור שהקהל הוא חלק מהחוויה של ההצגה עצמה. מבחינה זו אפשר לראות בהצגה 'סדאם חוסיין' וב'אח הגדול' דברים הפוכים זה מזה. 'סדאם חוסיין' תובענית מאוד לקהל. 'האח הגדול' ­ להיפך. השאלה היא תמיד, עד כמה את יכולה להעביר את הקהל חוויה משמעותית ומעוררת מחשבה. וחוויה רפלקסיבית".

למה כוונתך בחוויה רפלקסיבית?

"נראה שאוכל להסביר זאת דרך פרויקט אחר, שיצרתי יחד עם קרן שפי: 'ההגרלה', הנחשב לניסוי חברתי. 'ההגרלה' היא אירוע שמתרחש בין שלוש ל‑12 שעות, שבמהלכן כל המשתתפים נתונים תחת סמכות של מחשב. המחשב כולל מאגר גדול של הוראות פעולה ומתערב ללא הרף בסיטואציה. כל פעם הוא קורא לאחד המשתתפים ונותן לו הוראה שרק הוא יודע מהי. כל הזמן המחשב מגריל הוראות ומחלק למשתתפים. נוצרת סיטואציה שאנשים צוללים אליה. כך נוצר מתח בין המשתתפים למחשב, אבל בעיקר בין המשתתפים לסיטואציה. מה שמשתנה הוא השיפוט שלי עצמי את הסיטואציה. זו כוונתי בכך שהחוויה היא גם רפלקסיבית. בדרך זו, הרבה הנחות יסוד שבחיי היום-יום אנחנו לא נותנים להן מקום ­ מתערערות. זה בדיוק מה שהמרחב הזה מאפשר, כי באמצעותו אנחנו חושבים".

אז מבחינתך "האח הגדול" הוא אותו מרחב, המאפשר להבין את העולם ואת עצמך?

"אחת הסיבות המרכזיות שנכנסתי לתוכנית היתה שהמרחב של 'האח הגדול' מאפשר לחוות סיטואציה קיצונית מאוד. זה מצב תודעה אחר, מעצם העובדה שחיים שלושה חודשים במרחב שיש בו מודעות קיצונית ואתה בבידוד.

"זה כמעט נאיבי להגיד שאני נכנס ללמוד על עצמי במקום שהוא עיוור כל כך לאנשים שנמצאים בו ולחלוטין משתמש בהם כאובייקטים. אבל מה שמעניין, שדווקא מתוך זה נוצרת סיטואציה שבה המערכת הכי מסחרית ורדודה וזולה מייצרת מרחב מעניין להבנת עצמי והעולם.

"ההבדל הבסיסי והמהותי בין 'האח הגדול' ל'הגרלה' הוא במטרה. בראשון, המטרה היא התוצר, שהיא תוכנית טלוויזיה מרושתת במצלמות, שמביאה רייטינג וכסף. ואילו המטרה של 'ההגרלה' הפוכה. אסור להכניס מצלמות, החוויה היא רק של המשתתפים".

איך בכלל הגעת ל"אח הגדול"?

"הם פנו אלי. חיפשו פעילים פוליטיים. הסתובבו בהפגנות וחיפשו המלצות. הבנתי שזה משתלב בנרטיב האישי שלי, ושיהיה מעניין להיכנס כשפן לניסוי חברתי אחר".

הוא לוהק למשבצת השמאלן הקיצוני. "למרות הציפיות מהשמאלני המדומיין שלהם, שידבר על כיבוש זה רע, כיבוש זה רע, קיבלו ממני בתוכנית הערוכה רק נאום אחד משמעותי, על ההתנחלויות, על בילעין ועל מצב זכויות האדם בשטחים", הוא אומר.

יש לך הסבר איך שרדת עד לסוף התוכנית המשודרת בפריים-טיים?

"קשה מאוד לפרש את זה, כי הכל בעצם תלוי במערכת נצלנית של אס-אם-אסים. אני חושב שיש לייחס זאת לכך שאנשים התענגו על חשיפת המנגנון של 'האח הגדול' באמצעותי. כי חלק גדול מהשיחות שניהלתי היו נגד המנגנון של התוכנית ונגד התוכנית עצמה. האמפתיה כלפי נבעה אולי מכך שנאבקתי במערכת, במנגנון, ולא בדיירי הבית. הם הרי הכניסו לשם אנשים כדי שיריבו. למשל הכניסו לבית ימני, שאמר דברים נוראים על שמאלנים וערבים לפני שנכנס, אך הוא נהפך לחבר שלי".

הפקת פסטיבל "שובר מסך

איזו תועלת מעשית הפקת מהתוכנית?

"אני מרגיש שהצלחתי מאוד, הרבה יותר משתיכננתי. אנשים הבינו משהו מאופן ההתנהלות שלי. זה אולי מצחיק, אבל לא מעט אנשים צעירים לא ידעו מה קורה בשטחים, וכשראו צעיר נאה ב'אח הגדול' מדבר על זה ­ פתאום התחילו לדבר. הכי משמעותי מבחינתי, שאני מרגיש שריגשתי ונתתי קצת תקווה, אפילו שבב תקווה, להרבה מאוד ערבים בישראל, ושהם זכו לאקט של סולידריות דווקא בלב הפריים-טיים של ערוץ 2".

כיום אתה עדיין מתנגד לתוכנית ולפורמט?

"כן, לחלוטין. תוכניות הריאליטי בכלל ו'האח הגדול' בפרט נוגדות את האתיקה שלי. עצם הפיכת אדם לדמות, זו כשלעצמה פעולה לא אתית. בסופו של דבר הם בונים סיפור, יוצרים הרבה מאוד השלכות באופן שבו הם מתארים את האנשים, שתמיד חוטא למציאות. ומה שקורה שם, שבעצם מדובר בניסוי בבני אדם, כליאה ­ זה על גבול החוקי והאתי".

אבל בוודאי יצאת עם צ'ק נאה.

"המשא ומתן הראשוני שלי היה הרבה יותר טוב משל אחרים, מפני שידעתי מה אני שווה להם. אבל אצל רוב האנשים זה לא ככה: הם קיבלו בקושי שכר מינימום לחודש, והאופן שמשלמים להם הוא באמצעות החלום ­ החלום של הפרסום, של ההצלחה, של ההכרה".

אשר לסכום שקיבל הוא אומר: "על פי החוזה, זה הדבר היחיד שעוד אסור לי להגיד. בכל מקרה, בסופו של דבר אני רואה ב'אח הגדול' עוד פרויקט פרפורמנס שהשתתפתי בו".

גם אתה סבלת מהליווי הפסיכולוגי?

"אצלנו היתה הפסיכולוגית, והאמת שהיא היתה לא רעה בכלל. למען האמת, אני חושב שאם היו שיניים לגוף כמו איגוד הפסיכולוגים, הם היו מגבילים את הריאליטי בכך שהם לא היו מסכימים לתת את עלה התאנה המקצועי של הליווי הפסיכולוגי למה שקורה שם".

טענת שיש שוני בתגובות אליך בין תל אביב, ירושלים ועכו.

"בתל אביב אנשים הרבה יותר מאופקים, הם גם הרבה יותר רגילים לראות אנשים מהטלוויזיה ולהתנהל מולם. כשהסתובבתי לפני שבועיים-שלושה בירושלים, היתה די מהומה. אנשים כל הזמן עצרו אותי ברחוב, ביקשו להצטלם אתי, גם להביע את דעתם. הדרך היחידה להתמודד עם היחס הזה היא לשמור על סקרנות בנוגע אליו".

ואיך היו התגובות בעכו?

"בעכו התייחסו אלי ממש כאל גיבור הרחוב. אני שמח מאוד שהרבה פלסטינים ישראלים הרגישו שהכנסתי קצת ייצוג לסולידריות כלפיהם. בשבוע שעבר ביפו, שבה אני גר, היתה תגובה אחת שריגשה אותי מאוד. ילדה ערבייה כבת עשר רצה אלי איזה 300 מטר בידיים פרושות, כדי לתפוס אותי ולחבק אותי".

מדינת אפרטהייד

סקלי שירת בצה"ל בחיל מודיעין. אבל אז, כשהיה בן 18, התודעה הפוליטית שלו עוד לא הספיקה לצמוח, הוא אומר, כמעט בהתנצלות.

כיום היית מסרב להתגייס?

"בהחלט".

הוא מדבר על עיוורון פוליטי של שנים --ורואה בישראל מדינת אפרטהייד: "המצב הבסיסי הוא שישראל שולטת בשלטון צבאי ומדכאת את החירויות הכי בסיסיות של 3.5 מיליון בני אדם בגדה ועוד מיליון ויותר בעזה. ברגע שמדינה מקיימת שלטון צבאי על מספר כזה של אנשים, זו לא דמוקרטיה. מדינת ישראל אינה דמוקרטיה. והיא לא תהיה דמוקרטיה עד שלא יהיה שוויון זכויות לכל מי שנמצא בשליטתה".

מבחינתו הפתרון הוא באחת משתי האפשרויות: הקמת מדינה פלסטינית, או מדינה דו-לאומית עם זכויות שוות לכל תושביה. ולא, הוא לא נבהל מכך שבמדינה דו-לאומית יכול לכהן ראש ממשלה ערבי. "אני לא מגדיר את עצמי כציוני, אני גם לא רואה הרבה משמעות בלהגיד היום 'אני ציוני'. אני חושב שזה הפך להיות מין סמן כללי, שאין לו הרבה משמעות מלבד הבעת עמדה של עליונות יהודית".

אתה מתכוון להישאר בארץ?

"כן. המקום שהכי חשוב לי להשפיע עליו הוא המקום הזה. זה המקום שלי".

אלון רון

על פי השקפת עולמו, אי אפשר לנהל שיח פוליטי יהודי-פלסטיני בלי ההכרה בעוולות הנכבה כבסיס לקיום שוויוני. זה מה שהביא אותו להשתתף בארגון ובהנחיה של טקס יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב שהתקיים באחרונה. הכוונה היתה "ליצור מקום טקסי לאבל ולמחשבה על האסון הפלסטיני במסגרת המרחב הציבורי של האוניברסיטה, לא כעניין פנים-ערבי המנותק מהשיח היהודי, אלא כמרחב משותף", הוא מסביר.

טקס יום הנכבה נוצר על ידי קבוצה של סטודנטים יהודים וערבים והתנהל בשתי השפות. "אנחנו רוצים לחשוב על הגוף הפוליטי פה לא כגוף יהודי וגוף ערבי שמנהלים ביניהם דיאלוג, אלא כגוף משותף שנלחם ביחד למען החירות והצדק והאינטרסים של כולם".

האם טקס יום הנכבה הצליח?

"הטקס הצליח מאוד. היו אמנם המון התנגדויות, בין היתר של שרים וחברי כנסת, והפגנה נגדית שקיימו מולנו. הם שרו שירי 'הבאנו נכבה עליכם', שזה היה דווקא מאוד מעניין: זה מהלך של ימנים טיפשים במיוחד, שמצד אחד מנסים להכחיש את הנכבה ומצד שני שרים 'הבאנו נכבה עליכם'. קל מאוד לחשוף דיסוננסים קוגניטיביים בקרב הימין".

האם יש לנו זכות על הארץ הזאת? או שאנחנו פשוט צריכים לפנות את המקום לערבים?

"זכות היא לא משהו שאני תופש כהיסטורית. ההיסטוריה מלאה בעוולות מכל הכיוונים. מבחינתי, הזכות להיות פה צריכה להינתן לא מתוקף התנ"ך ולא מתוקף זכות היסטורית, אלא מתוקף הקיום הנוכחי שלנו פה. והקיום הנוכחי שלנו פה הוא מצב שנוצר, שבו יש יהודים וערבים, וזה הגוף הפוליטי הקיים. כלומר, מדובר בקצת יותר מ‑6 מיליון יהודים וכ‑4.5‑5 מיליון ערבים, חלקם אזרחי המדינה, חלקם תחת שלטון המדינה אבל בלי אזרחות, תחת משטר צבאי. האינטרס של כולם צריך להיות שכל מי שנמצא בשלטון המדינה ­ שייך לגוף הפוליטי. זו המשמעות של דמוקרטיה".

מבחינה אזרחית איך אתה מגדיר את עצמך?

"אני ישראלי, ששואף שישראל תהיה מדינה דמוקרטית וסוציאליסטית לחלוטין".

וכאמן איך אתה מגדיר את עצמך?

"אני רואה באמנות כלי לשינוי פוליטי, מרחב שדרכו אפשר לראות ולדמיין אחרת את העולם. במובן הזה אני חושב שאמנות יכולה לגעת בנקודות הפוליטיות הכי עמוקות ולהיות משמעותית מאוד".

סקלי חבר בקבוצה "תנועה ציבורית" שקמה לפני חמש שנים וחצי. מדובר בתנועה אמנותית השואפת לפעול בשדה הפוליטי. "אמנות לא צריכה להתבייש בכך שיש לה אג'נדה פוליטית", הוא אומר, "מחשבה פוליטית דווקא חשובה מאוד בתוך האמנות. השאלה היא באיזה אופן את משתמשת בה ולאילו צרכים".

איזה שימוש אתה עושה באמנות הפוליטית ב"תנועה ציבורית"?

"אנחנו, קבוצה של שמונה אנשים, מנסים להעלות את הפוליטיקה אל פני השטח, כלומר, להשתמש ברגעים פרפורמטיביים שהם פוליטיים ולהכליל אותם בתוך האמנות.

"אחת העבודות הגדולות שלנו היתה צעדה שעשינו בוורשה, במסלול של משלחות הנוער לפולין, ובה יצרנו סדרה של טקסים חדשים באתרים שהיו בדרך. באותה צעדה הצטרפו אלינו כ‑1,500 איש, ודרך הטקסים שיצרנו ניסינו גם לחשוף את הפוליטיקה של הטקסים הקיימים ולהציע לה אלטרנטיבה. הצעדה שלנו לא נתפשה רק כאירוע אמנות. היו שם חמישה ערוצי טלוויזיה, הרבה מאוד עיתונאים, והסיקור היה דומה לסיקור של הפגנה".

אסקף

מה עניין כל כך את התקשורת בטקס החדש שיצרתם בפולין?

למשל, באתר הבונקר של מרדכי אנילביץ', שבו תמיד מתכנסים ומתארים את הסיפור של המרד והמאבק, שרנו שיר מחאה פולני משנות ה‑70, כדי להכניס את המאבק של גטו ורשה להקשר אוניברסלי יותר של מאבק נגד שלטון מדכא. זה מאפשר לפולנים ויהודים לזכור ביחד את המרד ואת השואה".

כפעיל פוליטי סקלי גם השתתף במחאה החברתית בקיץ שעבר; הוא היה ממקימי "אוהל 48" בשדרות רוטשילד בתל אביב. גם כיום הוא בין שורות המפגינים. והוא לא הופתע מאלימות השוטרים. "האלימות הזאת של השלטון היא משהו יום-יומי אם את רק עוברת את הקו הירוק", הוא מבהיר. "בהפגנות בגדה את רואה יום-יום אלימות מצד הצבא שעולה על כך עשרות מונים.

"האלימות המשטרתית תמיד פוגעת באינטרסים שלה עצמה, כי המשטרה תופשת את עצמה לא כגוף שאמור לשמור על הסדר הציבורי, שבמסגרתו נכללת הזכות להפגין, אלא ככזה שתפקידו לדאוג שתהיה מינימום מחאה, להרתיע. זו בדיוק המדיניות שבעטיה הזמינו באחרונה הרבה פעילי מחאה לשיחות 'תיאום, ציפיות והבהרה', שבפועל נועדו להרתיע אנשים מלהשתתף במאבק".

אי-ודאות משמחת

הנטיות האמנותיות של סקלי התגלו כבר בילדותו באשקלון. הוא הצעיר בשלושה אחים. כשהיה בן 16 הלך לעולמו אביו יהודה, יליד הונגריה, שהיה רב חובל בצי הסוחר ושמאי ביטוח. אמו, ילידת הארץ, מורה לאנגלית. הוא עצמו התאפיין באובססיה לקריאת ספרים. "למזלי, בבית הספר לאמנויות שבו למדתי זה לא נחשב לחיסרון חברתי", הוא אומר.

הוא אינו רואה בעצמו אינדיווידואליסט, אלא חלק מקבוצה מובילה. "הדבר שהכי מסעיר אותי הוא חילופי רעיונות, סביבה שבה עפים ניצוצות באוויר ורעיונות שמפתחים זה את זה", הוא אומר. "אני חושב שהשראה כמעט אף פעם לא באה מבן-אדם בודד, רעיונות נוטים להתפתח בתוך סביבה, ואף פעם גם לא יודעים באמת לאתר את המקור שלהם. הרבה פעמים גרעין ליצירה של אדם אחד הוא בעצם שיחה עם אדם אחר. במובן הזה זה כאוטי".

השאלה "ממה אתה מתפרנס?" מביכה משהו את סקלי. "התשובה לשאלה משתנה כל הזמן", הוא אומר. "כרגע אני לא עובד, כי עדיין יש לי כספים שקיבלתי מ'האח הגדול', וזו תמיד היתה דרך הפעולה שלי. גם לפני כן עבדתי כמה חודשים בהיי-טק, וברגע שהיה לי מספיק כסף כדי ליצור באופן חופשי יותר ולחזור לאמנות, הפסקתי לעבוד".

סדר היום שלו משתנה ללא הרף. הוא יכול להתחיל את יומו בארבע לפנות בוקר, אך גם ללכת לישון בשעה זו. כך הוא אוהב את חייו, חשוב לו שלא להתקבע בסדר יום נוקשה. "זה תמיד היה נכון לגבי", הוא אומר, "אני תמיד מנסה קצת לשבש את שגרת היום שלי, כדי להיתקל בדברים מפתיעים שיעלו רעיונות חדשים. להיפגש עם אנשים, ללכת למקומות לא צפויים, להיות ער בשעות לא צפויות. הרבה מחשבות לפרויקטים חדשים עלו לי דווקא כשיום אחד התעוררתי בטעות בארבע לפנות בוקר ופתאום ביליתי את הבוקר ער. כלומר, תמיד צריך לשמור מידה מסוימת של ריחוק ממסגרת".

אתה יודע, למשל, מה תעשה מחר?

"מחר אני כנראה אשב כמה שעות לעבוד על התזה, אבל חוץ מזה אני משאיר לי את זה פתוח. במיוחד עכשיו, שזו תקופה שמשהו מתעורר ביחס למחאה, וצריך להיות מרוכזים ועם יד על הדופק ולחשוב איך פועלים ביחס לזה ובתוך זה".

זה נשמע מפתה למדי, אבל האם אתה רואה עצמך כאיש משפחה, או במסגרת מחייבת יותר בעתיד?

"אני לא חושב על מסגרת של ילדים. יכול להיות שאני אגיע לזה מתישהו, אבל אני לא רואה בזה שלב מובן מאליו בחיים, זה לא מעסיק אותי כיום".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור?

"אני שמח להגיד שאין לי שמץ של מושג. אני רוצה תמיד לשמור בחיים שלי על מידה של גמישות, שתאפשר לי כל הזמן לחשוב מחדש מה השדה שבו אני יכול לפעול כרגע בצורה הכי טובה ומעניינת, גם מבחינתי וגם מבחינת התוצאה. כלומר, איפה אני יכול להשפיע הכי הרבה ברגע נתון. ולהיות שם, ולא לראות את עצמי כבול לדבר מסוים".

אין לך חלומות? פנטסיות?

"אני אגיד בשמחה שאני לא יודע מהו החלום שלי. כלומר, שאני רוצה שהחלום שלי תמיד יישאר פתוח, ושהוא כל הזמן ישתנה -­ משנה לשנה ולפעמים גם מיום ליום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות