בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצגה: האקסודוס כיחסי ציבור ציוניים

ההצגה החדשה על אקסודוס מעזה להציג לבני נוער ביקורת על הממסד הציוני. ובכל זאת, מהמשולש הפוליטי של אותה העת לצלע אחת אין שום ייצוג

תגובות

האם פרשת אקסודוס היא רק סיפור גבורה או גם סיפור של יחסי ציבור ציוניים? מה היה העיקר בפרשה הזאת, להעלות ניצולי שואה לארץ מקלט, או לגייס אותם למאבק שהתנהל כאן באותה העת?

הרבה שאלות ומחשבה מעוררת ההצגה החדשה "אקסודוס" שמעלה בימים אלו תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, על פי מחזה של צביה הוברמן, המביא את סיפורה של אוניית המעפילים המפורסמת ביותר. ביום רביעי השבוע, 11 ביולי, ימלאו 65 שנה ליציאתה של האונייה מדרום צרפת ובה כ 4,500 מעפילים, כולם ניצולי שואה ממחנות העקורים בגרמניה.

סיפורה של האונייה זכה לעיבודים ואזכורים אמנותיים במשך השנים, החל בשירו של נתן אלתרמן "חופת ימים" על המרד באונייה (שהופיע בקובץ שיריו "עיר היונה", 1954). ספרו של ליאון יוריס "אקסודוס", שראה אור ב 1958 בארצות הברית (וכעבור שנה בעברית), לא התמקד בספינה, למרות שמו, אלא בסיפור ההעפלה בכלל. שנתיים לאחר מכן, בהתבסס על הספר, יצא סרטו ההוליוודי של הבמאי אוטו פרמינגר בכיכובו של פול ניומן וזכה להצלחה קופתית גדולה.

יוסי צבקר

יש בסיפורה של "אקסודוס" כל המרכיבים הדרמטיים הנדרשים: מעפילים ניצולי שואה שדרכם למדינת ישראל נחסמת, מאבק נגד חיילים בריטים, גירוש חזרה לאירופה, סירוב לרדת מהאונייה ולבסוף הורדה כפויה בגרמניה. "סיפורה ההרואי של אוניית המעפילים", כך מגדיר תיאטרון אורנה פורת את ההצגה בפרסומיו. עם זאת, המחזה בוחן את ההרואיות הזאת מנקודות מבט שונות ופורש - לעתים במפורש ולעתים במרומז - את סימני השאלה הרבים הכרוכים בפרשה.

חיים או מתים

הוברמן בחרה להציג את סיפור אקסודוס דרך התמקדות בשישה בני נוער, הנמצאים יחד בתא קטן בספינה. כל השישה ניצולי שואה, אך לכל אחד דרך התמודדות משלו. הדמות הבולטת ביותר היא אנה, נערה בת 16 שלא רצתה כלל לעלות לספינה או לבוא לארץ ישראל, ומרגישה שאולצה בכוח לעשות זאת על ידי נציגי היישוב הציוני. הוברמן חושפת כאן באומץ פנים אחרות, פחות מחמיאות, של התארגנויות ההעפלה לישראל. "הרבה ילדים שהיו במנזרים, או הוסתרו אצל משפחות נוצריות, כלל לא רצו לעבור משם", היא אומרת. "הם לא הרגישו שהם צריכים להינצל בדרך כלשהי. גם על האקסודוס היה אחוז לא מבוטל של ילדים כאלו. אנה בהצגה ממשיכה להצטלב ולהתפלל לישו, כי זה מה שהכירה. לעומתה, בני נוער רבים עברו לפני עלייתם תהליך של גיוס והכשרה על ידי תנועות הנוער הציוניות, במעין 'קיבוצים' באירופה. עשו להם אינדוקטרינציה מובהקת".

הוברמן פנתה לכתיבת המחזה לאחר תחקיר ושיחות עם מעפילים שהיו באקסודוס. "קשה לגשת לסיפור היסטורי כזה, והדבר מסובך עוד יותר כשפונים לבני נוער", היא אומרת. "מה שקרה לאחרונה בהצגה 'גטו' מראה שאין להם שום פרות קדושות (כוונתה להתפרעות של קהל תלמידים, נש"ר).

"חשוב היה לי שהסיפור יעבור, כי בעיני זה ההארד-קור של הציונות ¬ גם שואה, גם תקומה ומדוע צריכה להיות לנו מדינה. עם זאת, רציתי שזה לא יהיה דידקטי ושהסיפור ייגע בנוער וירגש אותו. זה היה לי חשוב יותר. לכן בחרתי להכניס למחזה סיפור אהבה, בין אנה ליעקב, אחד הנערים בתא, כדי לחבר יותר את הנוער של היום לסיפור".

ההחלטה להתמקד בסיפורי הנערים והנערות באונייה, אומרת הוברמן, אינה מקרית. "עד עכשיו תמיד התרכזו בסיפורים של המפקדים. יש ספרים היסטוריים המתארים את חילוקי הדעות ביניהם. מתחת לזה הסתתר משהו שגילה לי את כל הבעייתיות בעניין הזה. יש ציטוט מפורסם של המפקד יוסי הראל שאומר: 'אנחנו מפסיקים להילחם, כי הצטוויתי להביא אנשים חיים ולא מעפילים מתים'. זה קשור לשאלות שאנו שואלים את עצמנו עד היום.

"כל הסיפור הזה, התברר לי, הוא סיפור של יחסי ציבור. המון אוניות מעפילים הגיעו, אך את סיפור אקסודוס תיכננו מראש בדיוק כשוועדת אונסק"ו היתה בארץ, והסיפור השפיע על החלטת האו"ם. בן גוריון ניווט הכל מלמעלה. גם אצלו אני לא יודעת מה היה חשוב יותר, להציל יהודים או להביא לכאן כמה שיותר אנשים ולקבוע עובדות בשטח. אפשר לראות בכך שימוש בילדים ניצולי שואה, אבל אני לא באה לשפוט את ההיסטוריה, או מה חשוב יותר ¬ הרצון להציל, או רצונם של גורמים בהגנה ובפלמ"ח, שכבר היו בשלב הבא, של להילחם על הארץ. ספרו של יורם קניוק 'האיש והאקסודוס', על יוסי הראל, עזר לי להבהיר את העניין של הניצױל. במחזה בחרתי לשים את הדברים האנטי-מלחמתיים בפיה של אנה, בלי לשפוט ובלי להכריע".

אנשי ההגנה העולים לאונייה מוצגים כאטומים למדי.

"נכון. אחד הדברים נגעו ללבי, גם בעדויות שקראתי וגם בספר של קניוק, הוא שבעצם לאנשי ההגנה שנכנסו לאוניות הללו זה היה המפגש הראשון עם ניצולי שואה. הם לא הבינו בכלל מה קורה. רוב אנשי ההגנה שנשלחו אליהם היו כאלו שבאו לארץ קצת לפני המלחמה, וגם משפחתם נספתה בשואה. הם רק התחילו אז לראות מה קורה ולהבין מה היה שם. לא לחינם אומרים במחזה לנציג ההגנה: 'אתה לא מבין אותנו, אתה לא יודע מאיפה באנו, אנחנו באנו מהגיהנום ואתה מחזיר אותנו לשם'. אבל הוא באמת לא מבין בדיוק מה קרה".

לחשושים בקהל

ההצגה, בדומה להצגות נוער רבות, דחוסה מעט וניכר כי הוברמן ביקשה להכיל בה עניינים רבים. הרמיזות האקטואליות בהצגה ניכרות לעתים, למשל בהשתלטות הבריטים על האונייה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

העניין הפלסטיני, לעומת זאת - אפילו עצם קיומו של עם אחר בארץ באותה העת - אינו מוזכר כלל. "זה לא היה העניין לטעמי", אומרת הוברמן. "אנה אומרת בהצגה: לא רוצים אותנו שם. אבל בעיקרון רוב המעפילים הגיעו למקומות מיושבים, השלב של כיבוש מקומות חדשים היה אחר כך".

ההצגה משווקת מטעם המחלקה החינוכית של תיאטרון אורנה פורת לבתי ספר ברחבי הארץ. האם היא חזקה דיה לפתח דיון אמיתי בשאלות של אמת היסטורית, ציונות ולאום, גיוס או כפייה? הרבה תלוי במערכת החינוך עצמה. לדברי הוברמן, "היצירה צריכה להיות בפני עצמה. התיאטרון הפיק חוברת הסבר עם הרבה רקע נדרש והצעות לפעילות, אבל המטרה שלי היתה קודם כל אמנותית. מעבר לכך, מחזה טוב לא מביא אמת אחת, לא מחנך, אלא פותח שאלות, וזה מה שחשוב".

ואולי הדרך האמיתית לעורר דיון בבית הספר היא דווקא דרך הדברים שנערים ונערות מתחברים אליהם כיום. כאשר מעפילי אקסודוס סירבו לרדת בנמל מארסיי, אף שהובטחה להם אזרחות צרפתית, נשמעו בקהל התלחשויות של חוסר הבנה. איך אפשר לסרב להצעה מפתה כזאת? אז, בימי טרום המדינה, הדברים נראו אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו