כרטיס זוגי: סיון ששון בין פלסטין ללונדון

עם שיתוף הפעולה הראשון שלהם בהצגה "האהוב" שהועלתה בלונדון, מספרת השחקנית איך הרגישה בסצינות הנועזות עם רמי הויברגר

ציפי שוחט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

ראשה הג'ינג'י המפואר וחיוכה המתוק אינם משתלבים כל כך עם אמירות כמו "אני עוכרת ישראל" ו"אנחנו חברה גזענית לבנה", אבל הניגודים האלה הם שמאפיינים את השחקנית סיון ששון.

ששון נשואה לבמאי הפלסטיני אמיר ניזאר זועבי, ולשניים ילד בן חמש ושמו נור. היא היתה שחקנית הבימה ב-12 השנים האחרונות, אבל לפני חצי שנה ארזה מזוודות ונסעה עם בעלה ובנה ללונדון להופיע במחזה שכתב וביים, "האהוב".

"מה שנהדר בלונדון", היא אומרת, "שזו עיר של מהגרים, ובאופן מפתיע הרבה פחות צפוף בלונדון מאשר כאן. התדר כאן הוא אחר. הזיוף האנגלי היה מנומס, אדיב, וכיבד אותי. הם לא מתרגשים מכלום, גם לא מנישואי פלסטיני עם יהודיה. ההיפך".

סיון ששון. כנראה שעשיתי משהו טוב בחיי, אם קיבלתי את אמירצילום: אסף עיני

ופה מתרגשים?

"אני מניחה שכן. באופן אישי אני לא ממש חשה בזה, כי אני גרה בתל אביב ועבור החברים שלי זה די טבעי".

"האהוב" היה ניסיון ראשון של הזוג לשתף פעולה על הבמה. בעבר הקפידו על ניהול קריירות נפרדות ואף הצהירו על כך. "אנחנו עובדים בשני עולמות נפרדים לגמרי. היא לא כועסת עלי שאני לא מלהק אותה להצגות שלי", אמר זועבי ל"הארץ" (בספטמבר 2008).

אבל לששון הספיקו שנות הנתק בין הקריירות שלהם: "רציתי שינוי אחרי 12 שנה בהבימה. הייתי הססנית לגבי זה, כי חשבתי שבזוגיות שלי עם אמיר כל אחד מאתנו צריך לעשות את הדרך שלו לבד, אבל הגעתי לרוויה אחרי 'כי בנו בחרת' בהבימה בתפקיד הנשי הראשי, שהיה שלאגר מטורף, עם המון עבודה והמון נסיעות. פתאום אמרתי לעצמי שזה רגע נכון להצטרף לאמיר. אמיר רצה הרבה פעמים שאצטרף אליו, הוא היה בשל לפני. הייתי צריכה להגיע לזה לבד, כדי שזה ייצא על הצד הטוב ביותר. הרגשתי שאני רוצה לעלות מדרגה, ולכן מבחינתי זה היה צעד מאוד גדול להגיד לאמיר בוא ניסע לחו"ל".

"האהוב" ("the beloved") שכתב וביים זועבי, בימאי התיאטרון הלאומי הפלסטיני אל-חכוואתי, הוא קופרודוקציה של קבוצת התיאטרון של זועבי "שיבר חור" יחד עם תיאטרון היאנג ויק הלונדוני. המחזה הוצג בתיאטרון בוש בלונדון וזכה לשבחי הביקורת. "חוויה עצמתית" ו"דיאלוג פואטי ועוצמתי" נכתב עליו ב"אינדיפנדנט" ב-7 ביוני.

אמיר ניזאר זועבי. הכירו בסטודיו ניסן נתיבצילום: אסף עיני

"האהוב" נשען בבסיסו על סיפור העקידה המקראי, אך הוא פורש כנפיים לעבר פרשנות ייחודית ומקורית של זועבי, ועוסק ביחסי אבות ובנים, ובמחיר שהבנים משלמים על חטאי אבותיהם (ראה מסגרת). לאף אחת מהדמויות אין שם, מלבד אברהם. ששון גילמה את אשת הבן יצחק. "זה תפקיד שונה מכל תפקיד אחר שעשיתי עד כה כשחקנית. הוא כתוב מאוד פיוטי, באנגלית".

כעת, אחרי יותר מחצי שנה באנגליה, שכללה גם שבועות אחדים בסטרטפורד, שם ביים זועבי את "קומדיה של טעויות" של שייקספיר, היא חזרה לארץ ומחפשת עצמה.

למה בעצם חזרתם?

"תראי, זה מאוד קוסם להישאר שם. אילו יכולנו היינו נשארים. זה היה כמו לפתוח דף חדש. חזרנו בגלל סיבות אישיות משפחתיות. לונדון תחכה לנו".

למה את לא חוזרת כעת להבימה?

"אני חושבת שעוד לא נחתתי. אנגליה מאוד שונה. היה לי הרבה יותר קל להתאקלם שם מאשר לחזור לכאן. מהבימה לקחתי חופשה לקראת הנסיעה ואחזור אם יוצע לי תפקיד מתאים. חזרתי מחו"ל מלאת תיאבון ואני פתוחה להצעות. אחרי התפקיד שעשיתי ב'האהוב' של אמיר, אני מרגישה שהתחדש בי משהו. זה החזיר בי משהו שעם השגרה הלך לאיבוד, ואני מחכה לתפקיד הבא".

מה דעתך על השחקנים האנגלים?

"רק ראיתי אותם, לא עבדתי אתם. היה משהו מרענן בלראות שם תיאטרון. ההצגה הכי טובה שראיתי שם היתה של פיטר ברוק, 'דה סוויט', והשחקנים היו אפריקאים. אני אהבתי את ההצגה אבל הביקורת לא אהבה. השחקנים האנגלים הם מקצוענים, אולי מקצוענים מדי. בארץ יש איזו בעירה אחרת, טמפרמנט שונה. מצד אחד יש לאנגלים תרבות עתיקת שנים, יש להם המון גאווה, אך מצד שני, לנו יש יותר מה להוכיח, אני הרגשתי הרבה יותר רעבה מהם".

ובכל זאת, מה לקחת אתך מהתיאטרון האנגלי?

"פגשתי אנשים חשובים שהם חלק מהתעשייה, כמו למשל את דיוויד פר, את פיטר ברוק, את רופוס נוריס, את מייקל קורבג' שעשיתי אתו סדנה על שייקספיר. מעבר לכך, אני לא חושבת שלקחתי, אני חושבת שהבאתי. הבאתי את עצמי. אני שלמה עם העבודה שלי, עם מי שאני בתור שחקנית. לא הרגשתי שונה מאשר בארץ. אני חושבת שבארץ יש שחקנים שיכולים ללמד דבר אחד או שניים את האנגלים. אולי אני מגזימה כשאני אומרת ללמד, אבל הם יכולים לתת פייט לא רע".

מין שרה נתניהו

סיון ששון נולדה בפתח תקווה לפני 36 שנים ללואיזה ויואב ששון. האם רומניה היא גננת, האב מעיראק עסק בהייטק. היא בת בכורה לשני אחים, האחות בת ה 32 מעצבת גראפית המתגוררת בלונדון, ואח צעיר בן 24 המטייל כעת באירופה. כיום ההורים מתגוררים בהוד השרון. את שירותה הצבאי עשתה בתיאטרון צה"ל, ועם שחרורה עזבה את הבית לתל אביב. מאז שהיא זוכרת עצמה ידעה שתהיה שחקנית ותופיע על במה.

"היה לי ברור שאלמד משחק", היא מספרת, "ואכן התקבלתי לבית צבי ולניסן נתיב, ובחרתי בניסן. בשנה השלישית ללימודי כבר התחלתי לעבוד בהבימה, בקבוצת צעירי התיאטרון, ב'זוגיות', שביים אילן רונן".

בבית הספר למשחק הכירה את אמיר ניזאר זועבי שלמד גם הוא משחק אצל ניסן נתיב. היא באה לראות את הצגת הסיום של בוגרי שנה ג', וכל השאר היסטוריה: "התאהבנו ממבט ראשון, זה היה מסוג הדברים שאת לא מאמינה שזה קורה לך. כן, כן, יש אהבה ממבט ראשון. נהפכנו לזוג פחות או יותר מיד. דילגתי על זה שהוא ערבי. זה לגמרי לא עניין אותי".

סיון ששון ורמי הויברגר ב"האהוב"צילום: קייט פטיסון

14 שנים עברו מאז. הם מתגוררים כיום בבית שכור ברוטשילד פינת מאז"ה בתל אביב. לפני שש שנים נישאו בקפריסין. "רק הוא ואני", מספרת ששון, "לא רציתי אורחים. זה היה מאוד רומנטי. תיכננו מסיבה בישראל, אבל אני עצמי טירפדתי אותה. רק השיחות על האוכל עייפו אותי. כשאתה מתאהב ואתה צעיר והעולם פתוח בפניך אתה עושה הכל ממקום של אהבה. עצם העובדה שהקשר שלנו מחזיק ¬ זה אומר שיש התאמה. לעתים אני חושבת שעשיתי משהו טוב בחיי, אם זה מה שקיבלתי".

לפני חמש שנים נולד נור, בכורם. אני מעזה לשאול שאלה מאוד פרטית שמקננת בי: האם הוא עבר ברית מילה? "זו שאלה שתשאלי את הבן שלי כשיגיע לגיל 18", היא משיבה באלגנטיות חמקנית, "ואם הוא ירצה הוא יענה לך. כללית, אני לא חיה חיים דתיים כלשהם. אין לי שום זיקה לדת, ומצד שני יש לי המון כבוד לאנשים דתיים".

בכל שנותיה בהבימה הופיעה בשורה ארוכה של תפקידים, בין השאר היתה הלנה ב"במלחמה כמו במלחמה", סמרלדינה ב"משרתם של שני אדונים", אוולין ב"צורה לאהבה", האחות ב"קומיקאים", ג'ולי החדרנית ב"חתונה מושלמת", אך איכשהו לא הותירה חותם מיוחד. אני זוכרת אותה טוב יותר מההצגה "מר קולפרט" בבימויו של מולי שולמן שהועלתה בפרינג' דווקא, בתיאטרון תמונע.

כשהיא נשאלת אם היתה מרוצה מתפקידיה בהבימה היא עונה תשובה חמקמקה: "אני לא יכולה להגיד שלא הייתי מרוצה, אבל בשנתיים שלוש האחרונות היתה לי תחושה שאני לא ממצה אתעצמי. אני חושבת שהאשמה היתה בי ולא בתיאטרון, כי לא עמדתי על שלי והייתי ילדה טובה, אולי טובה מדי, שרוצה לרצות והמלה 'לא' לא נאמרה מפי. אבל אחרי מה שעברתי השנה, אני מכירה ביכולת שלי ויודעת למה אני מסוגלת".

ששון עם שרון אלכסנדר בהצגה "אוגוסט מחוז אוסייג"צילום: ז'ראר אלון

איך היה לעבוד בחזרות עם במאי שהוא בעלך?

"העובדה שהצלחנו לשרוד את זה זו מדליה בעבורנו. קודם כל לי ואחר כך לו. מזלי שהוא מכיר אותי, כי יש לי הפרעת קשב וריכוז חמורים, ומי שלא מכיר אותי מפרש אותי כעוינת. מבחינה זו היה קל עם אמיר. מצד שני אסור היה לי לריב עם הבמאי. גם היו סצינות נועזות עם רמי (הויברגר) ששיחק את בעלי יצחק בהצגה. לאמיר לא היתה שום בעיה עם זה, אבל לי היתה בעיה. כשאני צריכה למשל להתפשט בהצגה אין לי בעיה, כמו למשל, בהצגה 'מר קולפרט' בתמונע. עמדתי על הבמה ערומה לגמרי ולא היתה לי שום בעיה עם זה. יש לי אומץ לעשות דברים. אבל בהקשר של אמיר הרגשתי מבוכה בסצינות הנועזות".

תארי סצינה כזו.

"למשל, כשהאשה שאני משחקת רוצה להתעבר והיא חוזרת לבעלה ולוקחת את ידו ומכניסה אותה בין רגליה. לקח לי זמן לעשות את זה בחזרות ליד הבמאי בעלי, זה היה מאוד מוזר בעבורי, למרות שרמי הוא ג'נטלמן מושלם כפרטנר. הבדיחה של הקאסט בהצגה היתה שאמיר ואני נעשה על זה חזרות בבית".

ועשיתם?

"ברור".

ולא היו ויכוחים ביניכם בזמן החזרות?

"לא, ממש לא. הוא הבמאי והייתי צריכה לסתום את הפה ולהקשיב לו. זה לא היה קל. הרגשתי שהוא קשה אתי יותר משאר השחקנים. אבל אמרתי לעצמי: 'אוקיי הוא רוצה להוציא ממך את המקסימום'. העבודה לא נגמרה באולם החזרות, היא חלחלה גם הביתה. היו לזה יתרונות, ומצד שני הייתי צריכה לפעמים לברוח כדי להיות קצת עם עצמי ולבד. גם בתוך הקאסט היה קשה להיות אשת הבמאי. הפכתי מעין שרה נתניהו של ההפקה, כי באו לברר אתי דברים, ביקשו להעביר מסרים דרכי, לצאת, לקחת, לבוא, ללכת. לא פעם נעניתי לבקשות שלהם".

האם תמשיכו לעבוד יחד?

"אני חושבת שכן. זו היתה ההתחלה, ואמיר חושב כמוני. ההצגה תרוץ בניו יורק, שווייץ, ובלגיה ואני כמובן אסע עם ההפקה ואופיע".

אני פלסטינית

היא אינה מהחבר'ה, או כמו שהיא מגדירה עצמה: "אני מרגישה תמיד כמו דג מחוץ למים".

תסבירי, איך הדבר בא לידי ביטוי?

"זה דבר שאת מגלה על עצמך עם הגדילה שלך כאדם, וזה מתבטא בכל דבר. החל מהמראה שלי, והמשך בצורך להסתכל על כל דבר ועל כל אחד מהצד. ומהצד כולם נראו לי עדר וההתניה הטבעית שלי היתה לא ללכת עם העדר. לא הלכתי כמו כולם ל'צופים', ול'נוער העובד' הלכתי פעם אחת, כי המדריך היה חתיך. כשהגעתי בפעם השנייה המדריך לא היה ¬ אז הפסקתי להגיע לשם. להוד השרון עברתי בכיתה ה' ובשנים הראשונות שם לא היו לי חברים, הייתי לבד, והרגשתי שזה טבעי לי. בגיל ההתבגרות כולם היו שם בעניין מותגים, ואני לא שיחקתי את המשחק הזה ותפרתי לעצמי את הבגדים. התלבשתי מוזר. זה מקום צפונבוני, שבנות אומרות אחת לשנייה בוקר טוב ובודקות איזה מותג לובשת החברה. לי לא היתה היכולת ולא הרצון להתברג לתוך הדבר הזה.

"תמיד הרגשתי מחוץ לקופסא. אבל דווקא בגלל השונות שלי נהייתי מקובלת בתקופת התיכון. המראה עם השיער שלי משך תשומת לב. אבל בתחושה שלי זה היה שלילי. גם בדעות הפוליטיות שלי נחשבתי קיצונית. לקח לי זמן להבין שזה יוצא דופן".

איך התייחסה החברה סביבך לזוגיות שלכם?

"אנחנו חיים בחברה גזענית לבנה, אבל צריך להאמין שמה שאתה עושה הוא נכון ואז אין קשיים. אני לגמרי יודעת איפה אני חיה. בלונדון הבן שלי אמר לי יום אחד שבגן שלו יש ילדים חומים ובתל אביב אין. אמרתי לו שיש ילדים חומים גם בתל אביב, אבל הם לא גרים לידנו. כאן הוא הולך לגן תל-אביבי לחלוטין. אבל כשיגיע לגיל בית ספר הוא ילך לבית ספר ערבי, כדי שילמד ערבית".

ששון עם עפר שכטר בהצגה "כי בנו בחרת"צילום: ז'ראר אלון

האם אתם חוגגים את יום העצמאות?

"אנחנו לא חוגגים את יום העצמאות כי אנחנו מכבדים את אבא, והילד מניף דגל פלסטין ביום העצמאות. ביום הזיכרון הוא לא הולך לגן. יש לו מודעות מעורבבת. בלונדון הוא היה בגן בנוטינגהם ולמד שם אנגלית. הוא מדבר כיום ערבית, עברית ואנגלית".

ואת חגי ישראל אתם חוגגים?

"בבית לא חוגגים יותר מדי חגים. מה שנחמד לנו אנחנו חוגגים. למשל את כריסמס אנחנו חוגגים, למרות שאף אחד מאתנו לא נוצרי. אם נור מבקש להדליק נרות בחנוכה אז נדליק. פורים זה נחמד לחגוג. ראש השנה ופסח ¬ לא ממש, רק אם מתחשק. אותו הדבר לגבי החגים הערביים".

האם תסכימי להתגורר בכפר ערבי?

"לא, אבל אמיר לא היה מבקש. עם זאת, אנחנו חושבים לעבור לחיפה, כי היא עיר יותר נסבלת מבחינת הדו-לאומיות. אנחנו רוצים שנור ילך שם לבית ספר ערבי פרטי. אבל איך החיים יתגלגלו - אני לא יודעת".

איך התייחסו הורייך לזוגיות שלך עם ערבי פלסטיני?

"אמא קיבלה את זה מיד, אולי היה לה קשה אבל היא לא אמרה דבר. בכל זאת, זה משהו יוצא דופן. לאבא לא היה קל, אבל אני הייתי מאוד נחושה. כל כך נחושה שהוא לא היה יכול לשנות את המצב. לקח לו זמן להתגבר. מהמקום שהוא בא, עיראק, חינכו אותם שהם לא ערבים. אני באתי ושברתי חתיכת טאבו. כיום הם בקשר אתי ואוהבים את אמיר. אני חושבת שהמשפחה שלי רק הרוויחה. במשפחה שלו התקבלתי בצורה הכי יפה שאפשר. לא היה שום עניין. נור הוא הנכד היחיד לשני הסבים והסבתות ¬ כך שהוא נכד שלאגר".

ונור, איך הוא מתמודד עם המצב?

"הבית הוא בית פוליטי וכשהוא שואל שאלות אנחנו עונים לו ברצינות. למשל, שראש הממשלה הוא לא מלך טוב. כשהיה בן שנתיים וחצי הוא שאל אותי אם אני פלסטינית ואמרתי שכן, אז הוא אמר: את שקרנית כי את לא פלסטינית, ואני אמרתי שנולדתי כאן ולכן אני כן. והוא אמר איזה מצחיק ¬ הבנים מפלסטין והבנות מישראל.

"נור הלך לגן יוצא דופן, שמנוהל על ידי גנן וגננת שמכבדים את המקום שהילד נמצא. בשנת הלימודים הבאה עליו ללכת לגן חובה ואנחנו לא יודעים על איזה גן הוא ייפול".

פרצוף לכל מלה

לא קשה לנחש איפה היא ממוקמת על המפה הפוליטית. גם אין צורך לנחש כי ששון סבורה שחובה על האמן להביע את דעותיו, אחרת למה אני עושה אמנות? סתם? כדי להלך על הבמה ולהצחיק? "אני עוכרת ישראל", היא מוסיפה, "ואנחנו מאבדים את המדינה כל יום. ברור שיש לנו זכות על הארץ הזו, אבל כשאני רואה את החוקים החדשים, אני לא רוצה שהבן שלי יגדל פה כי הוא גדל לתוך שנאה. אנחנו מאבדים את הזכות לחיות פה. כשאני רואה אנסטסיה מיכאלי כזו מתחזקת דעתי שלבן שלי אין מקום במדינה הזו".

חתמת על מכתב הסירוב של האמנים להופיע באריאל?

"ודאי שחתמתי על המכתב, כי אני לא רוצה להופיע בשטחים. דיברו שזה לגיטימי לחתום או לא לחתום, אבל אני זוכרת ששחקנית אחת אמרה לי אז שמבחינתה עצם העובדה שחתמתי זו גזענות. אז עניתי לה אוקיי, אני כנראה גזענית".

איך את מרגישה בזמן שאנו חווים פיגועים?

"ברור שאני נגד אלימות מכל סוג שהוא. אני גם נגד האלימות שלנו בשטחים. בעלי חווה חוויות קשות במחסום רמאללה בשנים 2002 2003. היה גיהנום פה וגיהנום שם. אני מכירה אנשים שנפגעו מפעולות גם מפה וגם משם, ולא רוצה להיכנס לפרטים. יש נפגעים משני הצדדים. אבל ברור שאני רואה בנו קודם כל עם כובש".

את מקשיבה לחדשות בעברית או בתחנות זרות?

"קשה לי לפעמים לראות חדשות בעברית. כשחזרתי לארץ וראיתי בטלוויזיה את גירוש הסודנים, והקריין ניהל שיחה עם מתנדבת מארגוני זכויות אדם שסיפרה שהוציאו ילדים מהמיטות בחמש בבוקר, והוא אמר שזה אף פעם לא מצטלם טוב, ואם היו מוציאים אותם מהמיטות בתשע בבוקר זה הרבה יותר טוב ¬ זה נשמע לי כאילו הוא מדבר מגרונה של הממשלה. לכן אני מעדיפה לראות חדשות בערוצים מחו"ל, אבל גם שם הם מאוד מוטים".

מה את אומרת על המהפכה במצרים ועלית האחים המוסלמים לשלטון?

אני לא בלחץ ממינוי האחים המוסלמים. בכלל המלה מוסלמי לא מלחיצה אותי, כמו שהמלה יהודי או יהדות לא מלחיצה אותי. במצרים הדברים בעבעו מתחת לפני השטח הרבה זמן, ומה שקרה שם היה צפוי. אנשים חיו שם בעוני מחריד, הרגישו שעושקים אותם. הבנתי את זה כבר לפני שנתיים כשהיינו בסיני והיו לנו שיחות עם אנשים מהמקום. כשראיתי את התמונות האלה של העם בכיכר תחריר זה ריגש אותי".

את מגדירה עצמך כיהודיה?

"כן, בוודאי. זו התרבות שלי. אני פשוט זן מאוד משובח של יהודיה, זה נקרא יהודיה משובחת. אני לא חושבת שיהודי צריך להיות פנאטי. אני לא פחות יהודיה בגלל שאני חושבת שכל בני האדם נולדו שווים. יש לי שכנה, אשה דתייה, שהיא האשה הכי פתוחה שאני מכירה. יהדות זו תחושה, עניין תרבותי, לא עניין של דת".

אחרי החוויה הלונדונית, שבה התקבלה בזרועות פתוחות כדבריה, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות. ומה שהיא רוצה הוא לעשות זה שייקספיר, "במיוחד לאחר שעבדתי עם מייקל קורבג', בימאי שעובד עם השחקנים הכי גדולים ב'רויאל שייקספיר קומפני'. לקראת הפגישה אתו עבדתי על 'ליידי מקבת', אבל הוא אמר לי לעשות קטע מ'יוליסס'. זה הכניס אותי לחששות גדולים. אבל אחרי שעבדתי אתו אני יכולה לעשות את כל מחזות שייקספיר באנגלית מבלי לקרוא אותם קודם. התאמנתי עליו והוא עלי, כי הוא הולך להוציא ספר והוא הטיל עלי את כל התרגילים שלו".

למשל?

"למשל, לעשות פרצוף לכל מלה, או לקחת את המלים האחרונות של כל משפט ולהגיד כמונולוג, ומה שיוצא זו התמצית המזוקקת של הרעיון של המונולוג".

מה הן התובנות החדשות שלך על שייקספיר?

"שהוא הרבה יותר קליל, יותר זמין ומיידי ממה שנוהגים לחשוב עליו. עכשיו מאוד קוסם לי לעשות את שייקספיר ובתפקידים מאתגרים".

איפה נראה אותך בעוד עשור?

"כאשה לא אוותר על החוויה להיות אמא לעוד ילד. מקצועית, אני פוחדת להגיד. אני מקווה שארגיש מסופקת ופתוחה להצעות כמו שאני עכשיו, ועכשיו אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל, שמתחיל סיבוב חדש. אם ארגיש כך בעוד עשור אהיה מרוצה".

***

קראו לי ישמעאל

"האהוב", שכתב אמיר ניזאר זועבי, הוצג ב"בוש תיאטר" במסגרת "stages London World" והועלה 25 פעם (באולם של 150 מקומות ישיבה). שמו של המחזה, "האהוב", מכוון ליצחק, בנו של אברהם, אך כמו שאר הדמויות אין לו שם במחזה והוא מכונה הבן. ישמעאל אינו מופיע במחזה, ומי שירצה יוכל לפרש שהבן הוא ישמעאל, ולא יצחק.

בעזרת סיפור העקידה מתאר זועבי יחסים בתוך המשפחה וזאת "באמצעות דיאלוג פואטי שזורם בצורה מפתה לאורך כל המחזה", כפי שכותבת נעימה קהאן ב"ספונפד" (29 במאי) שגם העניקה למחזה 4 מתוך 5 כוכבים.

סיון ששון אומרת שבסיס המחזה הוא סיפור על ילד שעבר התעללות. כל מה שהוא זוכר זה שאביו לקח אותו להר, קשר אותו, הניף את הסכין וברגע האחרון התחרט. המחזה מתחיל כשיצחק חוזר מההר והוא השתנה. הוא לא זוכר מה קרה, אבל יודע שהוא בפוסט טראומה. הטראומה מחלחלת לתוך מערכת היחסים של הבן (יצחק) עם אשתו. הוא מכה אותה, היא עוזבת, ואחרי שנים היא חוזרת אליו וגורמת לו לפגוש את אביו אברהם ולהתעמת אתו. המחזה מסתיים באפילוג של האשה שכורעת ללדת ומחכה לבעלה שישוב - ולא ברור אם הוא שב. האם הוא החלים מהטראומה? לא ברור! האם היא ילדה את תינוקה? לא ברור".

את יצחק מגלם רמי הויברגר, את אברהם ¬ מכרם ח'ורי. בתפקיד האם, אשת אברהם ¬ רבקה נוימן, בתפקיד אשת יצחק ¬ סיון ששון, את יצחק הצעיר מגלם יונתן בוקשפן. ויש בנוסף עוד שתי דמויות ¬ טהר נג'יב, וסאמה וואקים.

החזרות על המחזה נעשו בארץ וההצגה הועלתה פעמים ספורות בפני קהל מצומצם בתיאטרון אל-מידאן בחיפה. למרות שמרבית שחקני ההצגה הם יהודים ישראלים מוצגת הקבוצה כתיאטרון פלסטיני, "שיבר חור".

למה, בעצם?

ששון: "כל השחקנים הם אזרחי המדינה. חלקם פלסטינים וחלקם יהודים מישראל. הקבוצה שאליה הם שייכים היא הקבוצה של אמיר שבהגדרתה היא פלסטינית ושחקניה מופיעים בשפה הערבית בארץ, ובחו"ל בערבית ואנגלית. הפעם נכתב המחזה מראש באנגלית ולכן היתה אפשרות ללהק שחקנים יהודים ישראלים, ואני לא חושבת שהפריע להם להופיע בתיאטרון פלסטיני".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ