בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דפנה אנגל מגשימה את המשאלה

ההורים חשבו שתיאטרון הוא לא הכיוון הנכון, אבל אנגל התעקשה. כעת עולה ההצגה שכתבה על פי ספרו של אשכול נבו "משאלה אחת ימינה"

5תגובות

על הבמה מתרחשת פעולה טיפולית בין פסיכולוגית למטופל. הם משוחחים אך לא מסתכלים זה על זו. לרגע זה נראה קצת מוזר עד שמתברר שהשיחה הזו היא דמיונית. הפסיכולוגית, אילנה שמה, כבר לא בין החיים, אך בעבור יובל היא דמות ממשית, קיימת בראשו, בפנטזיה שלו. הוא אומר לה: "אני מבין שאת עושה לי טיפול פסיכולוגי?" והיא עונה: "אתה מדבר עם פסיכולוגית מתה, אף אחד לא באמת שומע אותך ואתה יכול להגיד סוף סוף כל מה שאתה מרגיש". והוא משיב: "אני מרגיש שאני לא טוב בכלום, שאני בעיקר נכשל, שאין לי כיוון, לכל החברים שלי יש כיוון".

זו אחת הסצינות המרגשות בעיבוד הבימתי שכתבה דפנה אנגל לספרו של נבו אשכול "משאלה אחת ימינה" ועולה בימים אלה בתיאטרון בית לסין.

אילייה מלניקוב

איך הסצינה הזו כתובה בספרו של נבו?

"שהוא, יובל, יושב בחדרו בדיכאון גדול, חושב על עברו, עתידו, סבור שהחיים חסרי תוחלת וחסרי משמעות - מחשבות, מחשבות, מחשבות, מחשבות, מחשבות, שזה מקסים בספר, אבל זה לא שווה כלום על הבמה. הבמה צריכה אקשן. צריכה פעולה. זה בדיוק הבעיה של עיבוד. איך אני מעבירה חשבון נפש לבמה"?

איך באמת?

"אמרתי לעצמי, רגע רגע, אם יובל עושה עם עצמו חשבון נפש, אשים מולו פסיכולוג. ואז הפעולה תהיה מאוד ברורה כי את חשבון הנפש הוא יעשה מולה. אחת מהדמויות בספר היא פסיכולוגית, אשתו של חברו הטוב עמיחי, שהלכה לעולמה בעקבות ניתוח מיותר, אז אמרתי לעצמי: בואי נכניס אותה כדמות הפסיכולוגית המתה שמובילה אותו לפתרון, להארה. זו היתה המצאה שלי, שלא הופיעה בספר ועל הבמה זה עבד מצוין".

לא מעט חששות ליוו אותי כשהלכתי לראות את ההצגה. זה לא היה בגלל ספרו המצליח של אשכול נבו, אלא דווקא בגלל העיבוד של דפנה אנגל. את הפגישה הראשונה שלנו, שתוכננה לפני חודשים רבים, ביטלתי לאחר שחשתי אכזבה גדולה מהצגה אחרת בעיבוד שלה, "אם יש גן עדן" לספרו של רון לשם שעלתה בהבימה. זה פשוט לא עבד, ומצאתי עצמי בוחנת את השעון בתקווה שכל זה יסתיים כבר.

אבל ב"משאלה אחת ימינה" צפיתי בהתרגשות. זהו סיפור על חברות, חברות גברית שהחלה בנעורים וממשיכה עם ההתבגרות. ארבעת החברים - יובל (נדב נייטס), צ'רצי'ל (חייקה מלכה) עמיחי (יניב לוי), אופיר (ידידיה ויטל) - נפגשים בערב משחקי המונדיאל ומחליטים לרשום על פתק את משאלתו הכמוסה של כל אחד ולהטמינו עד למונדיאל הבא. בתווך הזמן הזה מתרחשים דברים. המשאלות מתגשמות אמנם, אך לא בדרך שציפו לה. העיבוד הבימתי החכם של אנגל סוחף ומצליח גם לבטא את עולם הדמויות של הרומן, והבימוי רב ההשראה של גלעד קמחי, מוסיף דימויים ועומק למלים הנאמרות על הבמה.

דניאל קמינסקי

עד לפני כשנה אנגל תויגה כמחזאית ומעבדת שכותבת בעיקר לתיאטרוני ילדים ונוער. מחזה מקורי שכתבה, "הלילה הזה" בבימויו של משה נאור, על עליית יהודי מרוקו, זיכה אותה ב-2009 בפרס המחזה המקורי לנוער; היא כתבה עיבוד בימתי ל"עץ הדומים תפוס" ספרה של גילה אלמגור, שזכה בפרס ההצגה הטובה לנוער ב-2007; עיבוד ל"תרנגול כפרות" עיבוד לספרו של אלי עמיר. וכן כתבה את "ההבטחה", מחזה מקורי לנוער שעולה בימים אלה בתיאטרון הקיבוץ. מחזה אחר שלה, "בשידור חי", על מאפיונר שדוחף את החברה שלו לתוך המסדר המרכזי של יום העצמאות, זכה בפרס המחזה בפסטיבל פותחים מסך של בית לסין.

את הכניסה שלה לתיאטרון הרפרטוארי עשתה אנגל לפני יותר משנה עם העיבוד ל"אם יש גן עדן", שעל אף הביקורת שלי, נהפך לשלאגר של הבימה. "כשאני כותבת חומרים מקוריים", היא אומרת, "אני מאוד נהנית, כי זה שלי. אבל דווקא בעיבוד יש משהו אחר, כי צריך לוותר על האגו. אחרי כמה עיבודים שעשיתי לתיאטרוני ילדים ונוער, רציתי לפרוץ לתודעה של המבוגרים. התלבטתי אם לעשות זאת עם חומרים שלי או עם עיבודים, ואיכשהו יצא שכתבתי עיבודים. זה התחיל עם 'אם יש גן עדן' להבימה, ואז ציפי פינס, מנכ"לית בית לסין, הזמינה אצלי את 'משאלה אחת ימינה'. היא לא ראתה את 'אם יש גן עדן' אבל זה נחשב לשלאגר בהבימה, ורק בעונה הראשונה עלו בסביבות 160 הצגות. מותר לי להגיד שממש לא ראיתי גרוש מכל העבודה הרבה שהשקעתי בזה"?

יוסי צבקר

עד עכשיו לא שילמו לך?

"עד עכשיו לא ראיתי אפילו שקל מהבימה, למרות שההצגה עלתה במאי 2011 והחזרות החלו חודשיים קודם לכן, במארס. אפילו לא קיבלתי מקדמת כתיבה, כפי שנהוג וכפי שמתבקש מהחוזה. גם הסופר רון לשם לא ראה מזה שקל. הסוכן שמייצג אותנו, אריק קנלר, הגיש תביעה נגד הבימה".

מתיאטרון הבימה נמסר בעקבות התביעה כי: "עם כניסתה לתוקף ומימושה של תוכנית ההבראה (שנחתמה עם ממשלת ישראל באוקטובר 2011) וכאשר יתקבלו הכספים בגינה¬ תיאטרון יגיע להסדרים עם הספקים, היוצרים ובעלי החוב".

למה הסכמת בעצם לתת את המחזה ללא תמורה ולאחר מכן גם לוותר על התמלוגים המגיעים לך במשך יותר משנה?

"החוזה בעצם נחתם במהלך החזרות, אך דבר מכל מה שנחתם לא קרה, לא יצא לפועל. לא ידענו אז מה גודל המשבר בהבימה. וכן, היה נורא חשוב לי שמחזה שלי יעלה בתיאטרון רפרטוארי, והכסף היה אז משני. זו בעיה של אמנים רבים וזה נורא. כי אני אומרת לעצמי: רגע דפנה, את עושה את מה שהכי הכי אוהבת לעשות".

את מרגישה שנוצלת?

"הגעתי להבימה בתמימות מוחלטת, לא הבאתי בחשבון שזה יקרה. לא תיארתי לעצמי שתיאטרון לאומי לא יכבד את החוזה שחתם עליו. זה וואו. מצד שני העבודה בהבימה הביאה לי עוד עבודות, למשל את בית לסין. אז אני לא יכולה לזלזל לגמרי. עם זאת, אני אומרת לך, שכיום לא אעבוד במקום שלא משלם כסף, למרות הרומנטיקה. ואנחנו האמנים אנשים מאוד רומנטיים. אני אעבוד רק במקומות שמתגמלים את הכישרון שלי, נקודה".

כמי שעסקה שנים רבות בכתיבה לילדים, האם יש הבדל בין כתיבה לילדים לבין כתיבה למבוגרים?

"אין הבדל, למעשה. אני נהנית באותה מידה ואני משקיעה את אותה טוטאליות, את אותה אהבה ואת אותו הזמן. יש אנשים שיש להם היררכיות. זה יותר נחשב, זה פחות נחשב. אני כותבת לילדים באותן אנרגיות. זה פשוט קהל צעיר, קהל אחר, זה קהל שאתה לא יכול לדבר אתו על מוות בצורה שאינה נכונה. יש כל מיני דברים שהם עדיין לא ביכולת ההכלה שלהם. אבל ברמת העשייה האמנותית, אין הבדל מבחינתי".

על כרעי תרנגולת

היא נולדה בחולון לשושנה ואפרים אנגל. אמה היתה תדמיתנית של בגדי ילדים, ואביה המנוח היה מורה לטכנולוגיה באורט חולון שעשה הסבה להוראת לימודי מחשב בבתי הספר. היא בת בכורה לעוד שני אחים - ליאור ותמי - שניהם הייטקיסטים. פנייתה אל התיאטרון לא עברה בשקט במשפחה של ההייטיקיסטים.

"בהתחלה זה לא התקבל", היא מספרת, "אני לא אשכח את מלותיה של אמי שהשוותה את התיאטרון ל'כרעי תרנגולת'. בשלב מסוים השתכנעתי ואפילו נרשמתי ללמודי כלכלה ויחסים בינלאומיים, ואחרי סמסטר אחד אמרתי שאני לא חוזרת לסמסטר השני. לאבי היה מאוד קשה עם זה ואפילו היה ריב גדול בבית. מהבחינה הזאת מרדתי. נסעתי לחו"ל, עשיתי את הטיול הגדול, חזרתי ונרשמתי לאוניברסיטת תל אביב למגמת תיאטרון".

דניאל צ'צ'יק

רצית להיות שחקנית?

"רציתי להיות שחקנית, רציתי ליצור, וזהו, זה התפרץ. למדתי שלוש שנים משחק במחזור עם לימור גולדשטיין, שהיא השחקנית הכי מפורסמת מהמחזור שלי".

מה קרה עם קריירת המשחק שלך?

"בשנתיים הראשונות עשיתי כל מיני תפקידים בפרינג', והשתתפתי בכמה הצגות ילדים. אבל אף אחד לא הסתכל עלינו כשסיימנו אוניברסיטה. אנחנו היינו אלה שהסתכלנו בעיניים כלות על בוגרי בית צבי וניסן נתיב וראינו איך הם התקבלו לתפקידים שאנחנו רצינו. אז גם קלטתי שקשה לי עם אודישנים. כיום, כשאני בצד השני של המתרס, אני רואה כמה קשה המקצוע הזה, המשחק, כי שחקנים שומעים המון פעמים את המלה 'לא', אבל צריך ללכת עד הסוף, להיות טוטאליים ולא לוותר. כישרון המשחק הוא רק חלק מהעניין, ההתנהלות חשובה לא פחות. לי היה קשה עם ההתנהלות, הרגשתי שאני צריכה יותר שליטה והיה לי רצון לברוא את המציאות יש מאין - מה שהתאפשר לי על ידי הכתיבה. התשוקה האמיתית של היתה ליצור את הסיפור ולא לשחק אותו".

באוניברסיטה הכירה אנגל את יקי מחרז, סטודנט לבימוי, והשניים נישאו לפני שני עשורים. "הוא עשה את המאסטר בבימוי ועבד אתנו על שני מחזות של בקט. התחתנו באוניברסיטה, במקום כזה שאפשר לערוך חתונה בין שני בניינים". כיום הם הורים לאורי בן ה-17 ונוני בת ה-12.

מחרז היה עד לפני שנתיים המנהל האמנותי של תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער וכיום הוא כותב ומביים בהצלחה לילדים ונוער. "הוא העדיף להיות פרילנס ולא להיות קשור למקום אחד", אומרת אנגל, "כשאתה מנהל אמנותי זה בא על חשבון העניין היצירתי".

איך הגעת מלימודי משחק לכתיבת מחזות ועיבודים?

"תמיד כתבתי. הייתי תולעת ספרים כילדה. זה היה מין אטרף כזה. היתה לנו בשכונה ספרייה קטנה ברחוב חומה ומגדל, וכל יום עם סיום הלימודים הייתי מזדחלת בין מדפי הספרים, קוראת ספר אחד, ואז לוקחת ספר נוסף הביתה. כשהייתי חולה, אמא שלי נהגה לרוץ לספרייה ואז הספרנית אמרה לה, אבל כבר החלפתם אחד היום. לא התחלתי מיד בכתיבת מחזות ועיבודים, בתחילת הדרך כתבתי טקסטים לכל מיני אירועים בטלוויזיה כמו למשדר המרכזי של יום העצמאות, לנערת השנה, ל-50 שנה לענף הבנייה, כל מיני כאלה. קיבלתי תשלום על טקסט וככה בעצם התקיימנו".

למה פרשת מזה, בעצם?

"אני זוכרת שהייתי מותשת מזה, כי זה מרוקן נפשית. בכתיבה לתיאטרון גם כשזה מעייף אתה כל הזמן מתמלא. יש איזה תהליך של היזון חוזר. שם הרגשתי שאני מתרוקנת. אני זוכרת ערב אחד שכולם יצאו מהאולם של תיאטרון ירושלים, נשארתי לבד והסתכלתי על הבמה מלאת הנצנוצים, זה היה באיזו הפסקה לאירוע נערת השנה, ופתאום נכנס שוטר שחיפש משהו.

"מהדיסוננס הזה של שוטר במדים שנכנס לתוך במה מנצנצת, שעוד רגע ייכנסו אליה נערות עם בגדי ים לקפצץ, פתאום המוח שלי התחיל לעבוד, פנטזתי שאולי הוא מחפש מישהו שקשור פה למשדר? או מישהו שעשה משהו? ושאולי יתחיל לקרות פה משהו עכשיו? זה זרק אותי למקום שידעתי מה אני הולכת לעשות עכשיו - לכתוב מחזה, יחזיר אותי לתיאטרון. כתבתי את המחזה 'בשידור חי' שעלה כאמור בפסטיבל פותחים מסך ב-2005 וזכה זכה בפרס הראשון".

כזוג שכותב לתיאטרון אין תחרות ביניכם?

"מבחינת העבודה אנחנו מוצאים עצמנו מתחרים זה בזה, כי לפעמים יש לנו הצגות בתיאטרונים שונים שמתחרות זו בזו, ולא תמיד זה נעים, אבל לא יצא לנו לריב על זה. בראייה כוללת יש בינינו דיבור ודיאלוג".

ולא קשה לכם כזוג להתפרנס מתיאטרון?

"זה קשה, אבל אנחנו מאוד חרוצים, עובדים מאוד קשה. תמיד יש מינוס בבנק, אבל משתדלים שלא יהיה גדול מדי. עובדה, אף אחד מאתנו לא ויתר. שנינו פרילנסרים, ולהיות פרילנסר זו הצהרה. מצד שני, כאמן יוצר אני צריכה בית, הרצון שלי ככותבת הוא למצוא בית. זוהי הדילמה שבין החופש לביטחון הכלכלי".

נחה על סלע

באופן מוזר משהו, כשאנגל נשאלת לגילה היא עונה במבוכה שהיא בת 48. "יכול להיות שיש לי איזה קטע עם הגיל הזה שהגעתי אליו", היא מסבירה את המבוכה שלה, "שפתאום התבגרתי, שאני כבר אשה. יש לי המון חמלה כלפי נשים וגברים, שמסתירים את הגיל שלהם", היא מוסיפה, "כי יש איזו אשליה כזאת שנלקחת ממך. אני מסתכלת על השחקנים שאני עובדת אתם, הם צעירים, יש בהם איזה מעין נעורים שאת רואה אותו. אני מרגישה שהוא קיים גם בי, שבתוך תוכי יש תינוקת ויש זקנה ויש את הצעירה עם התשוקה, שכותבת להם, ושמה מלים צעירות בפיהם ומדברת בטרמינולוגיה שלהם, ואני בעצם 20 שנה מעליהם. יש פה איזה קונפליקט נורא גדול, שמפעיל אותי".

למה בחרת בספר "משאלה אחת ימינה"?

"היה משהו בחבורה, בישראליות, בזה שהיא לא חבורה מצ'ואיסטית, פלמ"חניקית. יש משהו בגברים האלה שכשאני כותבת עליהם אני עושה את זה לא רע. במובן מסוים, זה המשך לחבורת הגברים מ'אם יש גן עדן', אבל הם כאילו גדלו בעשור, ונמצאים בדילמות של החיים. החבורה הגברית הזו מדברת על מהות הישראליות. הרגשתי מחוברת אליה, זה הדליק אותי. הם חיפאים שהגיעו לעיר הגדולה, כמוני חולונית שהגיעה לעיר הגדולה, זה גם משהו שהתחברתי אליו".

מה היה תהליך העבודה?

"זה היה לחץ היסטרי. הדראפט הראשון נכתב בשלושה חודשים בערך, אבל אז כבר התחילו בחזרות. עבדתי עם הבמאי גלעד קמחי בצורה שלא עבדתי אף פעם. באתי אליו, אמרתי לו, תקשיב, אתה עומד לביים עכשיו מחזה מקורי שעוד לא כתוב. אני אתחיל לפרוש לך את הטריטמנט, שזה הסצינות שאני רוצה להביא למחזה אך הן עדיין לא כתובות. העבודה היתה כל כך אינטנסיבית שהרגשתי שקשה לי ברמה של קושי פיסי, שאני לוקחת נשימות לא מהתרגשות, אלא ממאמץ, כי כולם יושבים לך על הראש וכולם בלחץ. מרגע שקיבלתי טלפון מציפי עד הרגע שההצגה הראשונה עלתה על הבמה, עברו חמישה חודשים. וזה מעט מאוד. זו היתה התגייסות מטורפת. ולא שזה לא אפשרי, זה אפשרי, אבל זה בשבילי לעבוד יום ולילה. זה לעבוד באטרף".

את תמיד מתכננת מראש את כל המחזה?

"אני נורא אוהבת לעבוד עם שלד, כי אני חושבת שבית יפה, המקור שלו בשלד חזק וטוב. מפני שאני אדם שיכול לעוף עם הדמיון להמון המון מקומות, חשוב לי קודם כל לקרקע את עצמי, ומתוך המסגרת אני יכולה לעוף. ברגע שהמסגרת כתובה ¬ אז זה כמו קרון או פאזל, נורא מהר אתה יכול לחבר את החלקים".

אלון רון

מהי הטכניקה של הפיכת רומן למחזה?

"הספר לא יכול לבוא לבמה. ספרות זה אמנות התיאור, ומחזה זה אמנות הפעולה. ספר יכול להיות 200 עמודים של תיאורי העב הלבן ששט בשמי תל אביב האפורים; או תיאור תווי פנים של אשה, שדרך תיאור תווי הפנים אתה מבין כמה הוא מאוהב בה. בתיאטרון זה לא עובד. אתה חייב להפוך את כל הסיפור הספרותי הזה לפעולה. חלק מהדברים קל להפוך לפעולה, אבל חלקם לא הופכים לפעולה, ואז צריך להמציא. מבחינה דרמטורגית המחזה הזה אינו בנוי כ "Well Made Play" כי אין בו גיבור אחד עם סיבוך, אלא ארבעה גיבורים, ואני התייחסתי לכל הרביעייה כגיבור. אבל מה שקורה לכל אחד מהרביעייה חייב להיות פחות או יותר שווה ערך, וזה גם היה קשה".

ביקשת רשות מאשכול נבו לשינויים שעשית בסיפור?

"לא, אבל הוא שיחרר. הייתי תלמידה שלו בסדנת כתיבה והוא סמך עלי".

והוא לא ביקש לראות גרסה ראשונה?

"הוא ביקש לבוא לקריאה הראשונה, אבל קשה לבוא לקריאה ראשונה של מחזה מבלי שיש לך את המיומנות לזה. לנו יש את המיומנות לראות את הדבר הכתוב כאילו מתווך כבר לבמה. והוא לא עשה הרבה אדפטציות לספרים שלו, אז אין לו את המיומנות הזו, ולכן לא איפשרנו לו".

מתי הוא ראה את המחזה?

"הוא קרא והיה לו קשה. הוא אמר לי 'למה הורדת את הדמות של שחר כהן, שזו דמות שנעלמת ונגלית. ואני אמרתי לו, אבל אשכול, תבין, היתה לי את הפנטזיה של איך אני רואה את המתווה. במחזה יש המון דמויות גם ככה, וגם ככה זה לא מחזה של גיבור אחד, אלא ארבעה גיבורים, וכדי להוסיף עוד דמות, אצטרך כאילו לרדד את כולם, ולי היא לא נורא משמעותית הדמות של שחר כהן. אני יכולה להעביר את כל מה שאני רוצה גם בלעדיה. הוא הבין, הוא חכם, הוא קלט ואמר לי: את יודעת מה, אני סומך, אני משחרר. והוא בא לחזרה אחרונה בחדר חזרות, וירדו לו דמעות. הוא בא אלי אחר כך ואמר לי, שהחששות שלו היו מיותרים, שיש אינטימיות ויש זה ויש זה..."

הוא היה כבר בהצגה?

"הוא היה פעמיים ומאוד מאוד התרגש".

איך אתם מתחלקים בתמלוגים?

"אנחנו מתחלקים חצי חצי. אז נכון שהדמויות קיימות ונכון שהנרטיב הבסיסי קיים, אבל צריך להמציא את הסצינות וצריך לכתוב בעצם מחדש. זו עבודה אחרת, זה דיאלוגים אחרים.תיאטרון זה עולם אחר מספרות. בעיבודים מצאתי יופי מאוד גדול, כי אני כאילו מצליחה לשלב בין שתי האהבות הכי גדולות שלי - ספרים ותיאטרון. אבל הדבר הבא יהיה מחזה ולא עיבוד בימתי".

איך את בוחרת את הגיבורים/ות שלך?

"בכל הדמויות שאני כותבת עליהן יש חלקים ממני, מהילדה השובבה, הממזרתה, שעושה דברים שהן לא של בנות בהכרח. וכן, תמיד יש את הבור הזה של ההזדקקות לאהבה, שזה לא משהו שקשור אלי נחרצות. עם זאת, הייתי ילדה רגישה, עם הרבה חלומות ודמיונות, שעושה מה שבראש שלה, כמו למשל, מעלה הצגות במדרגות הבניין, הצגות עם דמויות קבועות כמו המורה הפסיכית והתלמידה המבולבלת, שנמשכו שעות מול ילדי השכונה".

קשה להצליח בתיאטרון הישראלי?

"אני רואה אנשים ממורמרים סביבי. אלה אנשים שהכי קשה להיות בקרבתם. וכשמדובר בחברים שלך - זה קשה עוד יותר. אם מישהו מממש עצמו זה מאוד קשה, במיוחד כשאת רואה את השחקנים, את הכותבים ואיפה את נמצאת מולם. את מרגישה שיש איזה הר שאת מטפסת עליו, ויש למעלה איזו פסגה שהאוויר שם נורא נעים, ואת מסתכלת למעלה ושואלת עצמך: טוב שם? קשה שם? מה זה המקום הזה שם? אולי דווקא הדרך שאת מטפסת עליה במין איזה סיזיפיות כזאת היא המעניינת ביותר?".

איפה את נמצאת בטיפוס הזה על ההר?

"עכשיו ברגע זה, אני בעלייה, אבל אני נחה שנייה על איזה סלע. אני קצת נחה, שותה מים, ומסתכלת מאיפה באתי, ומסתכלת למעלה לאן יש להגיע".

והפסגה רחוקה?

"אני רוצה שהיא תהיה רחוקה, כי ברגע שאגיע אליה, מה אעשה אז? אני רוצה ולא רוצה להגיע לשם. זה הפרדוקס הבסיסי, אנחנו מצד אחד נורא רוצים להגיע לפסגה כדי לספק את האגו, והאגו גורם לו ללכת קדימה. מצד שני, האגו הוא גם דבר מסוכן, כי צריך לספק אותו כל הזמן, ולא כי אתה נהנה אלא כי אתה רוצה להראות שהגעת, שיסתכלו עליך, שיגידו שאתה מוכשר".

האם את מרוצה, מהתוצאה של "משאלה אחת ימינה"?

"השאלה היא אם למדתי עוד משהו בעבודה הזאת, כי אם אני לא לומדת מכל עבודה, אז מה יצא לי מזה? אז כן, אז אני מרוצה מזה שבסופו של דבר הצלחתי, בתנאי דחק מאוד גדולים, להוציא משהו שלא קשור לדחק. אני מרוצה מהתהליך שעברתי ובסופו של דבר מרוצה מהתוצאה".

מה הלאה?

"אכתוב מחזה מקורי לבית לסין. ציפי פינס נתנה לי לבחור בין כמה נושאים, שחלקם עיבודים וחלקם לא, ובחרתי במשהו שנראה לי מדליק ומשלב גם את האהבה שלי להיסטוריה. הדמות המובילה את המחזה היא אשה והיא פמיניסטית, מבלי שהיא מודעת לכך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו