בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הג'זיסט עומר קליין מגיע לתיאטרון

הוא כבר מוסיקאי מנוסה ואחד הג’זיסטים הבולטים בישראל, אבל זאת הפעם הראשונה שעומר קליין כותב מוסיקה להצגה. אם לא די בזה הרי שאת ההצגה, "פופר", כתב המחזאי הנערץ עליו, חנוך לוין, ומביים אביה של אשתו, מוני מושונוב

7תגובות

החזרה הגנרלית של ההצגה “פופר”, שהתקיימה בשבוע שעבר בתיאטרון הקאמרי, גררה תשואות רמות וקריאות עידוד מצדו של הקהל, שמנה חברים, בני משפחה ואנשי תיאטרון. בתוך הקהל האוהד התבלטו כמה אנשים שהריעו יותר מכולם, ואחד מהם היה המוסיקאי עומר קליין. בתחילת ההצגה הוא עוד שמר על איפוק והסתפק במחיאות כפיים מדודות, אבל ככל שהמחזה נמשך מחיאות הכפיים שלו נעשו חזקות יותר וקריאות העידוד קולניות יותר. בסיום ההצגה הוא נראה מאושר.

הרבה לחץ הצטבר אצל קליין לפני הגנרלית. בגיל 30 הוא כבר מוסיקאי מנוסה מאוד, אחד הג’זיסטים הבולטים שצמחו בישראל בעשור האחרון, אבל זאת הפעם הראשונה שהוא כותב מוסיקה להצגה בארץ ‏(הוא כתב פעם אחת להצגה בגרמניה‏), ואם לא די בכך, הוא עובר את טבילת האש הזאת בהצגה שכתב המחזאי הנערץ עליו, חנוךלוין, ומביים אביה של אשתו, מוני מושונוב.

משא די כבד הונח איפוא על כתפיו של הפסנתרן, ורק לקראת סופה של החזרה הגנרלית, כשהשירים בוצעו ללא דופי והתמזגו נהדר עם הסצינות וסחטו תשואות, המשא הזה פינה את מקומו לתחושות של הקלה, סיפוק ושמחה.

קליין הלחין בשנים האחרונות לא מעט שירים של לוין, ללא כוונה ברורה שיראו אי פעם אור. זה קרה בצורה ספונטנית, תוך כדי הקריאה במחזות של לוין ‏(או "חנוך", כפי שקליין קורא למחזאי אחרי התהליך הארוך של העבודה על "פופר", ומן הסתם בהשפעתו של מושונוב‏).

“כשאני קורא ספר או מחזה אני מאוד רגיש לזיקה שלהם לקצב, מוסיקליות וקומפוזיציה, וחנוך הוא מאסטר בכל אחד מההיבטים האלה”, אומר קליין. "רוב השירים שלו העירו בי איזה לחן, בעיקר אם הם נמצאו בתוך מחזה, כי אז זה ממש בא מהדמות וקורה איזה דבר שרק בשיר אפשר לספר אותו".

גם ההלחנה של שירי “פופר” היתה ספונטנית, אבל היא לוותה בתחושה שהפעם ייתכן שהם לא יישארו במגירה. כשמושונוב קיבל על עצמו לביים את המחזה, הוא נתן לקליין את “פופר” ואמר לו “תקרא, אני חושב שתאהב את זה”. “לא דובר על שום דבר קונקרטי”, אומר קליין. “זאת לא היתה הצעת עבודה. הוא פשוט אמר ‘תקרא’. זאת לא הפעם הראשונה שמוני נותן לי לקרוא מחזה שהוא מביים, אבל המחזות הקודמים לא בהכרח הצדיקו את זה שאני אלחין אותם. הפעם היתה תחושה שזה מבשיל לקראת האפשרות שנעבוד ביחד, אבל שום דבר לא נאמר במפורש. זה היה רמז. צריך לשאול אותו מה הוא בדיוק חשב”.

יוסי צבקר

“רציתי להתחיל להעיר שם את העסק”, אומר מושונוב. “לראות איזה יחס, איזה דיאלוג, עומר מפתח עם הנושא. ידעתי שהוא הלחין שירים של חנוך על דעת עצמו, בלי שביקשו ממנו, סתם מהתגלית הזאת, מהזרימה שיש בטקסטים. כשחשבתי על המוסיקה להצגה, רציתי איכות שהיא גם תיאטרלית וגם עכשווית, ועומר היה בחירה מתבקשת. אבל קודם הייתי צריך לדעת אם אפשר ליצור אתו דיאלוג סביב הנושא הזה”.

אז קליין התיישב לקרוא את “פופר”, ובטרם הסתיימה המערכה הראשונה הוא כבר ישב ליד הפסנתר, עם חצי לחן בחוץ. זה קרה בשיר הראשון במחזה, “האצבע באף”, שבו שורץ ‏(איציק כהן‏) ואשתו שורציסקה‏ (עירית קפלן‏) מתבשמים מעצמם ומאהבתם הבהמית והמגוחכת, והכל בזכות החיטוט התמים והמענג של שורציסקה באפה, שעד מהרה יהרוס את חייו של פופר המסכן ‏(יניב ביטון‏). “ברגע שקראתי את השיר על האצבע באף, שמעתי בראש ששורץ ושורציסקה רוקדים ואלס, ורצתי לפסנתר לנגן את הוואלס הזה”, אומר קליין.

תהליך דומה - קריאה וריצה אל הפסנתר - התרחש בחלק מהשירים הבאים במחזה, ובאחד הבולטים שבהם, “שיר ההורים המחכים” ‏(“חצי מזמן חייך אתה רווק, אתה רווק/ אביך ואמך מחכים שתלך...”, והביתהשני: “חצי מזמן חייך אתה יתום, אתה יתום/ אביך ואמך מחכים שתשוב”‏), ההשראה היתה של לוין ומושונוב גם יחד. “התחיל לבוא הלחן”, מספר קליין, “ושמעתי שמה שיוצא לי נשמע כמו משהו שמוני אולי היה שר, נגיד ב’זהו זה’. צורת השירה שלו - משהו חינני, חיובי. מוני הוא מסוג האמנים שישאירו אותך תמיד גם עם מתיקות ועם קריצה. כמו שאריק איינשטיין אמר: ‘גם את השיר הכי עצוב אני שר עם רבע חיוך’. אז הלחן של ‘ההורים המחכים’ הוא כזה, קצת ברודוויי, אף על פי שזה ממש לא האינסטינקט הטבעי שלי. אפילו שאלתי את עצמי: זה אתה? והתשובה היתה: זה בסדר. זה למוני”.

לחתוך בבשר

אחרי שכמה שירים הולחנו, קליין השמיע אותם למושונוב, מושונוב אהב, והתוכנית שרחשה מתחת לפני השטח נהפכה למציאות: קליין התבקש לכתוב את המוסיקה להצגה. האם מושונוב לא חשש לעבוד עם בן משפחה קרוב? “לא”, הוא אומר. “אני כבר מנוסה בעבודה עם בני משפחה, ולשמחתי בני המשפחה האלה הם די מוכשרים, ויש קבלות, ואני לא מרגיש כאילו עושה פרוטקציה”.

לא התכוונתי לעניין הזה, אלא לתרחיש האפשרי שבו בן משפחה לא עומד בציפיות שלך ממנו, לא מספק את הסחורה.

מושונוב: “החשש הזה קיים בכל מפגש עם יוצר, אבל במקרה הזה עומר כתב את המוסיקה מהר מאוד, וכבר ידעתי שיש לי ביד שירים מצוינים. אם היה חשש כלשהו, זה החשש מעבודה עם מוסיקאי שאין לו ניסיון בעבודה לתיאטרון. העבודה הזאת הולכת לפעמים נגד הנטייה הטבעית של מוסיקאים, נגד החיפוש הנקי והטהור שיש במוסיקה. למוסיקאים קשה להתרגל למצב שבו הם משרתים משהו, קשה להם להיות חלק מתוך שלם. אני זוכר את זה עוד מהלהקה הצבאית. כשהנגנים היו צריכים ללוות שיר יותר סיפורי ודרמטי, זה תמיד הביך אותם”.

והחשש מפני חוסר הגמישות של מוסיקאים התבדה בעבודה עם עומר?

“עשיתי אתו הרבה שיחות לפני שהתחלנו בעבודה”, צוחק מושונוב.

היו גם לא מעט שיחות במהלך העבודה. “את רוב הלחנים מוני אישר מיד, אבל היו לו הערות, שינויים קטנים וחשובים מאוד”, אומר קליין. “כשהוא שמע את ‘שיר ההורים המחכים’, הוא אמר ‘יותר מהר וחצי דקה יותר קצר’. בשביל מוסיקאי זה לחתוך בבשר החי, אבל בתיאטרון אתה לא יכול להרשות לעצמך. אתה חייב להביא גם גרסה עשירית אם אתה חייב. אז מצאתי דרך למהר ולקצר, וניגנתי אותה לעצמי, ואמרתי ‘ברור, הוא צדק’”.

לשיר אחר, “שיר ההצעה הכספית”, קליין לא הצליח למצוא לחן שהניח את דעתו. מי שעזר לו היה מושונוב. “מוני הקליט את השחקנים עושים את השיר בדיבור, בלי לחן, ושלח לי את ההקלטה”, אומר קליין. “הוא אמר: ‘תראה איזה יופי הם עושים את זה’, וכששמעתי אותם הבנתי איך צריך להלחין את השיר”.

כשמושונוב נשאל אם הוא הקליט את השחקנים ‏(איציק כהן ושרית וינו־אלעד, שמגלמת את הזונה קולפה‏) כדי לתת השראה לקליין, הוא אומר: “רציתי שהוא יראה את המוטיבציות אחרי שהן עברו את הפילטרים של השחקנים, את הדמיון של השחקנים. בדרך כלל האינסטינקטים הראשוניים של השחקנים הם מדויקים. אז שלחתי את הדיאלוג וזה ממש הדליק אותו”.

היה גם שיר אחד שקליין הלחין ומושונוב דחה ושלח את המלחין למקצה שיפורים. זה קרה ב”שיר החלומות על שורציסקה”, שבו פופר תובע את זכותו לומר לשורציסקה שהוא אהב אותה כל השנים. “התמונה של גבר שמתוודה בפני אשה שהוא פינטז עליה כל כך הרבה זמן גרמה לי להלחין את זה כשיר נוגה”, אומר קליין, “אבל מוני אמר: ‘זאת הפעם הראשונה בחיים שיש לו ביצים להגיד את מה שהוא חושב, ואתה עושה את זה נוגה? תביא משהו אחר”.

“זאת נקודת מפנה חשובה בעלילה”, מוסיף מושונוב. “פופר מחליט להילחם על זכויותיו ולהגיד את האמת. הוא מדבר אליה ישירות ומבין שגם לו יש אפשרות להשמיע את קולו. זאת בעצם פנטסיה. חנוך כתב את זה כפנטסיה. אז אמרתי: אם כבר פנטסיה, בוא ניקח את זה לאקסטרים. הנעבעך הזה פופר פתאום רוקד כמו מייקל ג’קסון. רציתי לחן שיהיה פחות נוגה ויותר דורש, ואיכשהו זה הוביל אותי לכיוון של רוקנרול”.

קליין תירגם את הרצונות של מושונוב ללחן חדש, שכלל אמנם יסודות של הלחן הדחוי אבל היה הרבה יותר מהיר ותקיף. לדבריו, “זה היה הרגע שבו אמרתי: או־קיי, אם הבמאי דחה את הלחן שלך והצלחת להביא משהו אחר, משהו שישרת את ההצגה יותר טוב, נהיית מלחין לתיאטרון”.

להעביר את הצמרמורת

כמלחין לתיאטרון, אחד האתגרים שעמדו לפני קליין היה לנסות לשקף במוסיקה את העולם הלשוני הייחודי של לוין. “מאחר שהגרעין הראשוני של השירים נכתב ברגעים של השראה, זה לא היה תהליך רציונלי במיוחד”, הוא אומר.

“אבל השקעתי עבודה. ניסיתי להיכנס ככל האפשר לתוך עולמו של חנוך. בנוסף למחזות קראתי גם ספר של יצחק לאור על יצירתו, אבל לא רציתי לקרוא תלי תלים של פרשנות על המחזה עצמו. חנוך הקפיד לא לפרש את דבריו ולא לדבר על כוונות. גם עם השחקנים הוא לא ביאר ולא פירש. כמלחין אתה לא חייב להבין את הכל. מה שחשוב זה שהשיר יהיה טוב, שהוא ישרת את הטקסט, שהשחקנים ישירו אותו טוב, שאם יש פאנץ’ הוא יבוא לביטוי גם במוסיקה, ושאם יש צמרמורת המוסיקה תעביר אותה”.

“פופר” עלתה לראשונה ב–1976 בתיאטרון חיפה. מושונוב זוכר שהוא ראה אותה כשחקן צעיר בתיאטרון חיפה. “יש לי ממנה זיכרון מאוד חד. ראיתי אותה כמה פעמים”, הוא אומר. “טוב, את כל ההצגות ראינו כמה פעמים. לא היה שום דבר אחר לעשות בחיפה”.

את המוסיקה להצגה המקורית, שכתב אלכס כגן, קליין הקפיד לא לשמוע. “התמזל מזלי לא להכיר אותה, אז לא הלכתי להכיר”, הוא אומר, “כי לחן, בעיקר אם הוא טוב, נחקק לך וקשה לך לשמוע את השיר אחרת. אתמול בלילה שוטטתי ביוטיוב בעוד חיפוש לוויני, וראיתי שיר מ’פופר’, ועדיין לא נכנסתי, אף על פי שההצגה כבר רצה. זה עדיין היה לי מוקדם מדי. אני חוזר השבוע לגרמניה, ושם, כשאני אהיה ממש רחוק, אני אקשיב. “מה שכן”, הוא מוסיף בצהלה, “בהצגה שלנו יש דור שני של פסנתרני ‘פופר’. חלק ממה שהקהל שומע בהצגה זה הקלטה שלי מנגן, אבל בחלק מהשירים יש קלידן שמנגן בלייב. זה טל בלכרוביץ’, שהוא בן של מישה בלכרוביץ’, שניגן ב’פופר’ המקורי”.

***

אופרה אחרת

הפרויקטים האחרונים שקליין העלה בישראל מעידים הן על האיכויות העיליות שלו כמוסיקאי, הן על אופקיו הרחבים כיוצר, והן על ההערכה הרבה שרוחשים לו פסטיבלים ומוסדות תרבות בארץ.

בינואר 2012 הוא הופיע בפסטיבל ג’ז חורף באילת והעלה מופע שחציו סולו וחציו שיתוף פעולה עם רונה קינן. בפברואר הוא הנהיג בפסטיבל ג’ז תל אביב מופע מחווה לחלוצי המוסיקה המזרחית בהשתתפות הגיטריסט יהודה קיסר. ביוני הוא הופיע בסדרת הג’ז של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב עם חבורה של כרישי ג’ז מניו יורק ובין השאר ביצע פרשנויות לכמה נכסי צאן ברזל של הזמר העברי והפופ הישראלי. ועכשיו “פופר”. לא בדיוק מה שמצופה מג’זיסט. אבל קליין אף פעם לא היה ג’זיסט פרופר.

הפעילות העניפה של קליין בישראל מתאפשרת בזכות העובדה שבשלוש השנים האחרונות הוא חי בגרמניה, אחרי שלוש שנים שבהן חי בניו יורק, שממנה לא יכול היה לקפוץ לישראל כל כך הרבה פעמים בשנה. הסיבה למעבר לגרמניה היתה הקריירה של אשתו, זמרת האופרה אלמה מושונוב. “אלמה קיבלה הצעה לשיר בבית האופרה של דיסלדורף, ולקחנו את ההזדמנות הזאת ועברנו”, הוא אומר.

ומה בנוגע לקריירה שלך? ניו יורק היא מרכז ג’ז חשוב יותר מדיסלדורף.

קליין: “זאת היתה החלטת חיים לא פשוטה, ובכל זאת בחרתי בה בלב שלם, ואחרי תקופה ביניים של היערכות הקריירה שלי קיבלה נקודת כובד חדשה באירופה. אני לא יכול לדעת מה היה קורה בשלוש השנים האלה בניו יורק, אבל נפתחו לי הרבה דלתות, ואני מופיע הרבה מאוד בכל אירופה, ובגרמניה יש לי קהל שלי, שלא לדבר על כך שהצעד הזה קירב אותי לארץ. עם השנים אני מבין שלמרות שאני לא חי בארץ, אני חייב ליצור גם בישראל, כי חלק ממה שאני יכול להגיד אני יכול להגיד רק בעברית. אני בן אדם של צליל אבל גם של מלה, של עברית. העברית היא מנוע מוסיקלי בשבילי”.

קליין משתייך לדור חדש של מוסיקאים שמגדירים בשנים האחרונות את הצליל של הג’ז הישראלי, ובתוך הקבוצה הזאת יש לו צבע מובהק וייחודי, שיונק במידה שווה מג’ז, ממוסיקה צפון־אפריקאית ומהשפה ההרמונית והקצבית של מתי כספי. המוסיקה שלו נאמנה לחלוטין לערכים של הג’ז, ועם זאת ישראלית במופגן. יש בה אפילו סלסולים. גם זה לא דבר שמצופה מאמן ג’ז.

אלא שהשלב הזה ביצירתו של קליין הסתיים, כך הוא אומר. “פעם היה לי חשוב שהמוסיקה שלי תישמע ישראלית. היום כבר לא. לא אכפת לי לנגן משהו שנשמע אירופי לגמרי. השירים ב’פופר’ היו יכולים להיות מושרים בצרפתית או בגרמנית. זה לא סלסול ולא מתי כספי”.

את השינוי המוסיקלי הזה אפשר יהיה לשמוע באלבומו הבא של קליין, שייצא בסוף השנה או בתחילת השנה הבאה. באלבומו האחרון, שיצא בחברת “צדיק” היוקרתית ב–2010, הוא נשמע עדיין “יהודי” מאוד. “אם זה היה תלוי בי, כבר באלבום הזה היו קטעים יותר אוניברסליים”, אומר קליין, “אבל ג’ון זורן ‏(הבעלים של “צדיק”, ב”ש‏) רצה רק את הקטעים ה’יהודיים’”.

עזבת את ניו יורק, אתה מושפע ממלחינים קלאסיים, ואתה אומר שאין לך בעיה להישמע יותר “אירופי”. האם זה אומר שהזיקה שלך לג’ז נחלשת?

“להיפך. היא מתחזקת. אני תמיד מתגעגע למקום שעזבתי. כשעברתי לניו יורק התגעגעתי לארץ ורציתי לאשש את הזהות שלי כישראלי, אז עשיתי מוסיקה שנשמעה מאוד ישראלית. כשהגעתי לגרמניה ושמעתי את נגני הג’ז הגרמנים, אמרתי ‘לא רוצה להישמע ככה, רוצה לנגן ג’ז כמו שצריך’, כך שבשלוש השנים האחרונות ניגנתי יותר ג’ז אמריקאי מכפי שניגנתי כשהייתי בניו יורק”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו