בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הופך את "אנשים קשים" למחזה הפופולרי ביותר של יוסף בר יוסף

שלושה סיפורים נמצאים במחזה הזה, שכל אחד מהם מספיק מעניין ומרגש ועומד בפני עצמו, ואף אחד מהם אינו סותר את האחרים או מטשטש אותם

11תגובות

זו הפעם הרביעית שהמחזה הזה של יוסף בר יוסף מוצג בתיאטרון רפרטוארי בישראל (הפעם בתיאטרון חיפה), ודומה שמכל המחזות של יוסף בר יוסף (19 כלולים בכרך מחזותיו, שיצא בהוצאת דביר ואוניברסיטת בן גוריון) הוא הפופולרי ביותר בקרב במאים, ולא רק בארץ. וכשאני מנסה לענות לעצמי על השאלה מה יש בו, ב"אנשים קשים", שגורם לבמאים ושחקנים להימשך אליו, נדמה לי שהסיבה העיקרית היא שהוא מאפשר לספר על הבמה אחת שלושה סיפורים שכל אחד מהם מספיק מעניין ומרגש ועומד בפני עצמו; ואף אחד מהם אינו סותר את האחרים או מטשטש אותם.

הסיפור הראשון הוא הגלוי על פני השטח. רחל-רייצ'ל וסיימון-שמעון הם אח ואחות, יהודים, שרידים של משפחה שאבדה במערבולת הגורל היהודי באירופה. שניהם בנו לעצמם חיים עלובים בעיר חוף באנגליה. היא עובדת במקצוע רפואי, ומנהלת סיפורי אהבה סדרתיים עם סטודנטים לרפואה שעוזבים אותה בתום לימודיהם; הוא, שרוצה "לגאול" אותה מרווקותה ולחתן אותה, נוסע לארץ ישראל, מציג את עצמו כגביר, ומביא לה חתן עלוב ותמהוני. החתן, לעומת זאת, מנפנף בעליבותו ודורש רק אמת ויושר, כשהוא משוכנע שגם עליבות שמודים בה היא נכס. ואת שלוש הדמויות מלווה דמות של נונקונפורמיסט יהודי, בעל מלאכה וחולם שחי בגולה ובז לחלום הגאולה של ארץ ישראל.

ז'ראר אלון

מצד אחד יש כאן סיפור אנושי, על נאמנות של אחים, על רצונו של האח לנהל את חיי אחותו ולעשותם הגונים ומאושרים, גם כשהוא יודע שחייו שלו אינם כאלה, וסיפור של אדם בודד ותמהוני שנפלט מזוגיות אחת ועתה מנסה לבטח את עצמו מפני מפח נפש נוסף. סיפור של שני גברים שמנסים לכפות - כך אחד מצדו וממניעיו - כללי חיים על האשה שבאה אתם במגע; והיא, שניחנה יותר מהם ביכולת ואפילו ברצון להתאים עצמה לרצונם (היא לכאורה ה"רכה", לאורך חלק ניכר של המחזה) הולכת ומתקשה, עד שהיא כופה עליהם את רצונה, שבסופו של דבר מותיר אותה בנקודת ההתחלה.

מצד שני יש כאן אמירה על חיים יהודיים בישראל ומחוצה לה: הצד הישראלי והצד הגלותי מנהלים מחול מסובך שבבסיסו הרגשה עמוקה של חוסר ביטחון אישי שמחפש איזו גאולה. האח היהודי באנגליה, שלא מצא שלווה בחייו, לא מוכן לקבל את נכונותה של אחותו להתפשר עם חיי רווקות. באיזשהו מקום האמירה של העלילה, אם יש כאן כזאת, מכריעה על הפרדת גורלות בין היהודים באנגליה והישראלים בישראל, עם איזו השלמה גדולה יותר עם הוויה יהודית בחוץ לארץ, כשהתנאי הוא - כך נראה - היושר של הדמויות עם עצמן, והוויתור על ניהול חיי זולתן.

אבל מה שמאפשר למחזה הזה לזהור מחדש בכל פעם שהוא מועלה היא העובדה שיש כאן ארבעה תפקידים, שמסוגלים לספר בכל העלאה של המחזה סיפור ייחודי נוסף. ובמקרה הזה הליהוק הוא שמספק סיפור ייחודי באמת. אחת מהעלילות הצדדיות שמתפתחות במחזה היא פרי העובדה שהמחזה איננו מתרחש בישראל, מה שמנטרל את התייחסות הצופה לעובדה ששני שחקנים בהצגה - סלים דאו וחליפה נאטור - הם ערבים.

בשנים הלא מעטות של מודעות ל"פוליטיקת הזהויות" מדברים מצד אחד על תיאטרון שבו הליהוק הוא עיוור צבעים (כלומר הצופה אמור להתעלם מצבע עורו של השחקן), אדיש למגדרים (לכן אשה יכולה לגלם תפקיד גבר ולהיפך) וחירש למבטאים. מצד שני, נשמעים קולות התובעים שאת גילומה של דמות ממוצא מסוים, יפקידו בידי שחקן או שחקנית מאותו מוצא. כשלעצמי אני לא משוכנע שיש כאן כלל מחייב, והכל תלוי בנסיבות ספציפיות של הצגה מסוימת וביכולת שלה להבליט או להתעלם מתכונות השחקנים או להשתמש בהן.

ז'ראר אלון

במקרה הספציפי הזה הנוכחות של דאו ונאטור, דרך הגיית העברית הייחודית שלהם, יכלה להקשות אילו מדובר היה בהצגה ריאליסטית שעלילתה מתרחשת בישראל. נדמה לי שאז ההיגוי שלהם כשחקנים היה מקבע גם את מוצא הדמות שהם מגלמים: וכך, למשל, גילם סלים דאו דמות של פועל ערבי ב"רצח" של חנוך לוין או חייל מצרי בסרט "אוונטי פופולו", ואילו חליפה נאטור גילם בשני התפקידים האחרונים, המצוינים שלו, דמות של ערבי (בהצגת היחיד שלו "בטווח יריקה" והתפקיד הראשי המצוין ב"יוליסס על בקבוקים").

במסגרת המחזה הזה שניהם מסוגלים ליצור דמויות מצוינות, ומאפשרים לצופה להתעלם מהמבטא שלהם. סלים דאו בנחישות האגרסיבית שבה הוא מגיח מעבר לדלת, לאתנחתות המעמידות את הדמויות במקומן בכמה מלים מקוטעות, כשהוא משמש כמין קוקייה המגיחה מן השעון. מבחינת המחזאי הוא משמש בעצם מין אמצעי פיסוק של סצינה, המחדד את נקודת השיא שלה: כך הוא זה שמותח ביקורת על כוונתו של האח לשדך את אחותו, והוא זה שמשלח את החתן הבררן לדרכו, גם כשהלה כבר מוכן להתרצות ולהתפשר.

חליפה נאטור ניחן ביכולת מיוחדת במינה להביא לבמה סוג של נחישות ועוצמה, מבלי להיגרר לאגרסיביות. יש משהו חם ורך בנוכחות שלו, שמאפשר לצופה להתייחס באמפתיה רבה למוזרויות ולתובענות של דמותו, ואפילו במידה של חמלה למצוקה שלו. ההרגשה היא שמצד אחד יש כאן נוכחות שלמה ובעלת עוצמה שמסוגלת להתמודד עם כל דבר, ומצד שני יש פגיעות גדולה מאוד, פצע פתוח, חשוף, אך לא מדמם. הדמות שהוא מגלם מגורשת אמנם מהבמה, אבל נוכחותו הייחודית של נאטור, דווקא בנאיביות של הדמות, ממשיכה להקרין תוכחה על דמויות האח והאחות.

על רקע שני שחקנים אלה מרתקת במיוחד עלילת שתי הדמויות הנותרות: את תפקיד האח מגלם משה איבגי, שחקן בעל קריירה מפוארת ורצופת פרסים בקולנוע הישראלי. אמנם בשנים הרבות של הקריירה שבה הופיע גם בתיאטרון הרושם שלי במשך השנים היה שאין הוא מסוגל להפיק מעצמו על הבמה הקרנה שתישא את איכויותיו מעבר לשורות הראשונות באולם. בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מספר תפקידים שגילם בתיאטרון גשר, נדמה שאיבגי המציא עצמו מחדש כשחקן תיאטרון ממדרגה ראשונה.

קודם כל, הוא יודע להשתמש בהגברה העשויה במקצועיות (שנחשפה לצופה כששם על ראשו את "קומפרס תפוחי האדמה" כמתחייב מן העלילה). שנית, הוא בעל טכניקה מעולה המאפשרת לו לעצב תפקיד מדויק מאוד ורב פרטים. ושלישית, בניגוד לסוג מסוים של היסוס ורכות המלווה חלק מדמויותיו הקולנועיות כאן הוא חד, מהיר, ומטביע את הבמה - ואת הפרטנרית שלו - בשטף של דיאלוג, בעיקר עם עצמו.

ולמולו הלנה ירלובה, שנגלתה לצופה על הבמה העברית במחזה אחר של יוסי בר יוסף "זה הים הגדול", ומשם זינקה לתפקיד ראשי של חנה רובינא במחזה של עדנה מזי"א "היה או לא היה". כתבתי כבר על ייחודה של ירלובה כשחקנית, ושההיגוי שלה בעברית על הבמה הוא אמנם עדיין סלאבי מעט, אבל בצורה שונה מאוד משחקנים עולים מרוסיה, בעיקר אנשי תיאטרון גשר.

במקביל לתפקידה בהצגה זו ירלובה משתתפת גם בפרויקט "ריצ'ארד" של התיאטרון הקאמרי. שם, בטקסט בעל משקל, כשהיא נמצאת בדיאלוג עם שחקנים ישראלים, הדבר מעט בעוכריה. כשיש לה הזדמנות להגיש מונולוג (ב"ריצ'ארד השלישי") בולטות איכויותיה כשחקנית מעולה. כאן, במחזה ריאליסטי, בחלקו הראשון נדרש ממנה בעיקר לספוג את שטף הטקסט של דמות אחיה (בביצוע המבריק של איבגי) ואחר כך להתמודד עם הנוכחות היוצרת אי שקט עמוק של נאטור, בדמות החתן.

כל זה משמש הכנה ומבוא לתמונת ההתפרצות שלה, שאחרי מפגן הווירטואוזיות והייחודיות של שני הפרטנרים שלה הוא מרשים פי כמה. נדמה שהדמות שלה סופגת וסופגת עלבונות, נדרכת ונדרכת, עד שסופו של דבר היא שוטפת את הבמה ואת רגשות הצופים.

כצופה קשה לי להעריך מה היה חלקו של משה נאור הבמאי בהישג של השחקנים. אני מודה שמראה הבמה היה בעיני סתמי למדי וחסר ייחוד, אך לא עד כדי להפריע להתרשמות. לעומת זאת נדמה לי שבעיבוד המוסיקלי היתה מידה של היסחפות: אמנם בעל הבית של הגיבורה ניגן מאחורי הקלעים, אך כשמדובר על שכן מן הדירה השנייה, נגן אף הוא, משום מה נשמעה נגינתו בליווי תזמורתי. אבל אלה זוטות לא חשובות מול מחזה שמעניין כל פעם מחדש, וארבעה ביצועי משחק מצוינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו