בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגודל כן קובע: מה קרה לשני הריצ'רדים כשהקאמרי העבירו אותם לאולם אחר

צופים שקראו את שבחי ל"ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי", אבל ראו את ההצגות לאחר שהן הועברו לאולם גדול, התלוננו מרה. הם כנראה צודקים

25תגובות

כן, אני יודע שרוב הכרטיסים לתיאטרון בישראל נרכשים בצורה מאורגנת, ובכל זאת אני מעמיד פנים שהצופים שמתלבטים איך לבלות ערב משתמשים בזכותם לבחירה חופשית מתוך ההיצע הקיים על הבמות, על פי טעמם או המלצות ששמעו או קראו.

לי כמובן אין זכות כזאת, כמבקר תיאטרון אני הרי נדרש לראות את כל מה שמוצג, ואפילו משלמים לי על כך בתנאי שאדווח מה ראיתי ואיך זה היה (פעם אפילו השתעשעתי ברעיון שישלמו לי פחות כשאני כותב על הצגה שנהניתי ממנה, ויותר על הצגה שהיתה רעה בעיני, כפיצוי על הסבל ועוגמת הנפש, אבל הגעתי למסקנה שהפיתוי לקטול יהיה אז משהו שלא אוכל לעמוד בו).

ובכל זאת, גם אם זה סותר את תדמיתם של המבקרים בכלל ומעמיד במבחן את אמינותי שלי, אני מצהיר כאן שאני שמח הרבה יותר לשבח מאשר לקטול הצגה. לא שזה קל יותר; זה דווקא הרבה יותר מסובך לשבח בטעם. אבל זה גם המקום שבו מבקר תיאטרן בארץ יכול להשפיע באמת. מעולם לא הצלחתי להרחיק קהלים מהצגה שנראתה לי מזיקה, ולעומת זאת אני יכול להעיד שגרמתי לכך שלא מעט אנשים יילכו להצגות ששיבחתי.

איך אני יודע? כי לא פעם אחת צופים, לפני הצגה ובהפסקה בין מערכות, או בדואר אלקטרוני ואפילו במכתבים, ממש אמרו לי שכך היה. זה כמובן מחמיא לי, אבל אל דאגה: בדרך כלל ממש באותו מעמד מחזירים אותי חזרה למידותי הטבעיות.

שכן ההכרזה "הלכתי להצגה על פי המלצתך" היא רק חלקו הראשון של המסר. החלק השני הוא, למרבה הצער: "ואני ממש לא מבין למה המלצת עליה". וכאן מונים הפונים באריכות, ואפילו בטרוניה גוברת והולכת, את פגמי ההצגה בעיניהם, ואני מרגיש שהם תובעים ממני את עלבונם, ואולי אפילו פיצוי על הסבל ועוגמת הנפש שנגרמה להם, לא רק בגלל ההצגה עצמה, אלא בגלל הציפיות שנכזבו. בדרך כלל אני ממלמל התנצלות רפה על כך שכל איש וטעמו וכו', אף על פי שאני בהחלט מאמין שאיכותה של הצגה זה לא רק עניין של טעם.

בלי תנאים

לא הייתי מטריח אתכם בחוויות פרטיות אלה לולא קיבלתי בתקופה האחרונה כמות גדולה מהרגיל של מחמאות-טרוניה כאלה, והפעם אני חושב שיש לי מה להגיד להגנתי.

בראשית יולי העלה התיאטרון הקאמרי באולם הקטן שלו - קאמרי 2 - שניים מהמחזות ההיסטוריים של שייקספיר: את "ריצ'רד השני" בתרגומו של שמעון זנדבנק ואת "ריצ'רד השלישי" בתרגומו של מאיר ויזלטיר. שתי ההצגות הופקו במקביל והוצגו כפרויקט אחד, אף שאין קשר היסטורי בין הריצ'רדים שמככבים בהן, שמפרידות ביניהם כמה מאות שנים. בשני התפקידים הראשיים, השונים מאוד, הופיע אותו שחקן - איתי טיראן, ורוב השחקנים הופיע בשתי ההפקות, שאותן ביים ארתור קוגן.

אני חשבתי שהמבצע ההפקתי ראוי לציון, וגם הטיפול במחזות עצמם מבחינת העיצוב והבימוי. טיראן היה נפלא בעיני ב"ריצ'רד השני", ובהחלט עומד במשימה, אם כי במחשבה שנייה אני לא בטוח שאני מתלהב מהפרשנות שלו, ב"ריצ'רד השלישי". חשבתי גם שבהצגות אלה הצליחו הבמאי והשחקנים - לא כולם באותה מידה - להגיש לקהל טקסט מורכב מבחינת משמעותו וסגנונו, בצורה שהיתה בסך הכל קליטה, מובנת ואמינה. כתבתי ביקורת מפורטת ונלהבת מאוד על כל רכיבי ההפקות, ובהחלט יכול להיות שמתוך ההערכה למכלול הצנעתי כמה הסתייגויות. הרוב המכריע של עמיתי התלהבו לא פחות ממני.

כעבור זמן קצר שמעתי שהתיאטרון הקאמרי מתכנן להעביר את שתי ההצגות מאולם קאמרי 2, שבשביל במתו וחללו נוצרו, לאולם קאמרי 1. זאת לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה בקאמרי, וקיימת מגמה כזאת גם בהבימה. מנסים הצגה חדשה באולם קטן ואינטימי יותר, וכשהיא מצטיירת כהצלחה מעבירים אותה חיש מהר לאולם הגדול. הרציונל די ברור, בוודאי במקרה של הריצ'רדים: בכל הצגה משתתפים כ-14 שחקנים. באולם של כ-400 מקומות הפקה כזאת היא התאבדות כלכלית. באולם של כ-900 יש לזה היגיון.

אמרתי לעצמי ש"ריצ'רד השלישי" אולי יעמוד במעבר דירה כזה. העלילה בו מרובת אירועים יותר, ויש בהפקה קטעים שיכולים להתמודד עם חלל גדול (אלי גורנשטיין כרוצח אופראי). לעומת זאת, העברת "ריצ'רד השני", מחזה שעיקרו חיבוטי נפש של מלך צעיר על חיים ומוות, מלכות ונצח, עם מעט אקשן והרבה מלנכוליה, לאולם גדול נראתה לי כמתכון להרוס הצגה, שדווקא היא נראתה לי ההישג הגדול יותר בפרויקט.

חככתי בדעתי אם לנסות לראות את ההצגות באולם הגדול ולשפוט בעצמי, אך חששתי שלא אצליח להתנתק מהרושם הרב שהותירה בי הצפייה באולם הקטן. אבל עוד לפני שהצלחתי להחליט אם ללכת או לא, התחלתי לקבל מסרים מקוראים. בפגישות אישיות באירועים חברתיים או הצגות, או בדואר אלקטרוני. הנימה היתה זהה: סמכנו עליך, התפעלת, הלכנו, לא הבנו מה הם מדברים על הבמה, לא הבנו על מה אתה מדבר. וכולם סיפרו שהיו צופים שהלכו הביתה בהפסקה. קיבלתי אישור לכך גם מאחד משחקני ההצגה, אם כי הוא גם אמר לי - וכך שמעתי גם מהתיאטרון - שמחיאות הכפיים בסוף ההצגות היו רמות וממושכות.

אז מה קרה כאן? האם שני הריצ'רדים היו הצגות טובות רק באולם קטן, וכשעברו לאולם הגדול נחשפו פגמיהם? מה זה אומר על מיומנותי וחשוב מזה - על איכותן של ההצגות "נטו"? האם ייתכן שאותה הצגה תהיה טובה באולם אחד ורעה באולם אחר? האם זה המקרה של הרקדנית והרצפה העקומה?

למתלוננים באוזני השבתי שאני מסיר מעצמי אחריות, מכיוון שאני המלצתי על הצגה בתנאים מסוימים והם ראו אותה בתנאים אחרים מאוד. אוסיף רק שבהצגה המחייבת מידה רבה של ריכוז, כדי לעקוב אחרי טקסט מורכב, גודל החלל שבו משמיעים השחקנים את המלים, סוג התהודה והאינטימיות, כמו הקרבה הפיסית של הצופה לשחקן, יכולים ליצור הבדל שבין הצגה מעולה לסבירה בלבד. נכון, יש שחקנים והצגות שנפלאים בכל חלל. אבל היכן שמדובר במלים ורגשות, הגודל כן קובע.

הריכוז מחייב

איני יכול להתייחס ספציפית לריצ'רדים באולם הגדול של הקאמרי. אבל אני רוצה להביא סיפור לא מעכשיו ולא מכאן שיסביר את מורכבות הבעיה. סטיבן סונדהיים מספר בכרך השני שפירסם על יצירתו, כי כשהיה צעיר ולא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש כרטיסים להצגות בברודוויי, נהג לרכוש כרטיסים ליציע העליון, ומשם צפה, למשל, במרי מרטין, שחקנית-זמרת קטנת קומה ובעלת קול קטן יחסית, שרה את התפקיד הראשי ב"דרום פסיפיק", ללא הגברה, ונשמעה היטב מעל לצלילי התזמורת.

"כדי לשמוע אותה היינו צריכים להישען קדימה במושב", הוא כותב, "לא היה לנו הלוקסוס להישען אחורנית ולתת להצגה להגיע אלינו - היינו צריכים להטות עצמנו אליה. הריכוז שנדרש היה כה גדול שנאלצנו להתנתק מן העולם שבחוץ, ובעשותנו זאת הפכנו לחלק מהחוויה, מה שהקל עלינו להשעות את חוסר האמון שלנו ולהיכנס לעולם אחר. עם פיתוח ההגברה, האוזניים נהפכות לעצלות והקהלים היום מבקרים, אבל לא נכנסים. זו לא שאלה של עוצמה אלא של ריכוז".

סונדהיים ממשיך ומספר שזאת לא רק הבעיה של הצופים. ב-1984 הוא ערך חזרות על המחזמר שלו "אחר צהריים בפארק עם ג'ורג'" בתיאטרון בות בניו יורק. זה היה אולם קטן עם אקוסטיקה מצוינת. התזמורת היתה קטנה יחסית, והעיבוד התזמורתי היה אוורירי למדי. שני השחקנים הראשיים, מנדי פטינקין וברנדט פיטרס, ניחנו בקולות חזקים ובדיקציה מצוינת. סונדהיים והמחאי והבמאי שלו, ג'יימס לפין, ביקשו מפטינקין ופיטרס לשיר בלי הגברה. לסונדהיים ולפין זה נשמע נפלא. פיטרס ופטינקין התלוננו שהצליל נשמע להם "מת". התברר שהם כבר לא רגילים לשיר ללא הגברה, בלי לשמוע את עצמם מרמקולי הבקרה העצמית על הבמה.

"האוזניים של השחקנים נעשו עצלות ותלויות בפידבק של המוניטורים על הבמה", כותב סונדהיים. "התלות הזאת פוגעת גם בשחקנים הצעירים, המצפים שהמיקרופונים יגבירו לא רק את קולותיהם, אלא גם את הרגשות שלהם".

אני מניח שהתיאטרון הקאמרי העביר את הריצ'רדים מהאולם הקטן לאולם הגדול מפני שחשב שזה צעד ניהולי נכון: אלה הצגות שנוצר להן ביקוש, האחריות התקציבית דורשת להיענות לביקוש עכשיו, כי לא לעולם חוסן (אם כי "המלט" נשאר באולם קטן מאוד ולא רווחי הרבה שנים; פשוט הוא בוים כך שלא היה אפשר להעבירו לאולם גדול יותר - בעוד שהתפאורה הגבוהה הזהה והפשוטה בשתי ההצגות על ריצ'רד לכאורה איפשרה העברתן לבמה גדולה יותר).

אני גם משוכנע שההצגות עצמן לא השתנו, וכי יוצריהן - הבמאי והשחקנים - השתדלו להביא בחשבון את שינוי החלל ולהתאים את ההצגה לבמה ולאולם הגדול. אבל גם כאן יש בעיה. כי האנרגיה של השחקנים מושקעת מן הסתם ב"איך לשחק באולם הגדול" במקום ב"איך לשחק את ההצגה". יש הצגות - ובדרך כלל הטובות שבהן - שהן מנגנון מורכב ועדין. כמו שתיל רך, כשמעבירים אותו מעציץ קטן לזה הגדול יותר, כך הצגה של טקסט שייקספירי מורכב שלא עושה לעצמו הנחות. תפקידה של הנהלת התיאטרון לדאוג להצגה, ולא רק למכירת הכרטיסים.

כי הבעיה אינה ההצגות האלה. אני לא כל כך דואג להן וגם לא לאמינות שלי. מה שכן חבל לי הוא שהקהל הרב שכבר רוצה לראות תיאטרון כזה - הצגות שהושקעה בהן עבודה יצירתית רבה - יתאכזב, ובעתיד עלול לחשוב פעמיים אם ללכת להצגה מסוג כזה. רווח בטווח קצר עלול להיות הפסד בטווח ארוך.

דניאל קמינסקי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו