בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדברים שיעשו את החורף

מחזות זמר הם הדבר הבא

רוב התיאטראות בארץ בוחרים העונה בז'אנר. השאלה הגדולה היא, אם יהיה די קהל לכולם

11תגובות

העונה הבאה בתיאטרון הישראלי היא עונתם של מחזות הזמר. תלונות התיאטרונים עלקופה ריקה, תמיכה חסרה וגירעונות כספיים כמו התפוגגו ונעלמו, ופתאום יש כסףלהעלות מחזמר שעלות הפקתו היא פי שלושה או ארבעה מזו של מחזה רגיל.

זהו גל ענק המסתער על מרבית התיאטרונים הרפרטואריים. בקאמרי יועלו שניים חדשים: "קזבלן" בבימויו של צדי צרפתי, שיוצג כבר בנובמבר הקרוב, ו"מה קרה לי בדרך אל הפורום" בבימויו של עמרי ניצן, המתוכנן לסוף העונה. השניים האלה יועלו בד בבד עם שני מחזות זמר נוספים, "כנר על הגג" ו"קברט", שממשיכים לרוץ מהעונה הקודמת.

וזה לא הכל. כי באוקטובר, עוד לפני "קזבלן", יוצג מחזמר נוסף של הקאמרי והפעם בשיתוף פעולה עם הסטודיו של יורם לוינשטיין ובבימויו של משה קפטן. זהו "שרוליק", למוסיקה של יוני רכטר; יוצריו, שי להב ויוני זיכהולץ, מגדירים אותו כאופרת רוק, העוסקת בחברה הישראלית, במעגליות האינסופית של מלחמות ובמסלול שכולם כאן עוברים, מהילדות דרך הצבא ועד מימוש החלום הבורגני של עבודה בהיי-טק וחיי משפחה בפרברים. בסיכום כללי: הקאמרי מציע חמישה מחזות זמר בעונה הקרובה.

התיאטרון הלאומי הבימה יעלה בחודש מאי הקרוב את "גבירתי הנאוה" בבימויו של משה קפטן, וזאת לצד שלושה מחזות זמר שרצים כיום ברפרטואר: "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "כמעט נורמלי" ו"בוסתן ספרדי". בנוסף לכך יעלה הבימה את "איש חסיד היה" בשיתוף עם תיאטרון חיפה, בבימויו של איציק ויינגרטן ולפי מוסיקה של אורי וידיסלבסקי. ואם זה לא מספיק, אז מתוכנן עוד מחזמר כיס (שהיקפו צנוע), "אלוהים שלי", על פי שיריו של עוזי חיטמן. בסיכום כללי: שישה מחזות זמר בהבימה.

גם תיאטרון באר שבע על המפה עם מחזמר חדש שיועלה כבר בנובמבר הקרוב, "פרח השכונות". קובי אוז כתב את המחזה והמוסיקה, ניר ארז מביים. זוהי הפקת ענק  במושגים של תיאטרון באר שבע, עם 18 משתתפים ועוד חמישה נגנים. אוז חוזר במחזמר לעיר הולדתו שדרות, המוצגת כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית המפוצלת בין עדותיה.

גם מוסדות אחרים מעלים מחזות זמר משלהם: במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב יוצג "צלילי המוסיקה", בהפקת עודד פלדמן בשיתוף המשכן. והיידישפיל יעלה את "הרשל'ה מאוסטרופולי" בבימויה של אלינור ראיסה, שביימה לאחרונה הצגה זו בברודווי. בתיאטרון הספריה של בית צבי יועלה בנובמבר "מצחיקונת", ותיאטרון הקיבוץ יציג את "מיקה שלי.

כל אחד מהתיאטרונים מתגאה ברכש שלו: עמוס תמם ב"קזבלן" ואיתי טיראן ב"מה קרה לי בדרך אל הפורום", שניהם בקאמרי; נתן דטנר ב"גבירתי הנאוה" בהבימה; אניה בוקשטיין ב"צלילי המוסיקה"; גיא זוארץ ולירז צ'רכי ב"פרח השכונות"; מייק בורשטיין ב"הרשלה מאוסטרופולי".

די להתנשאות

מה יש בז'אנר הזה, שנחשב פעם לבידורי ומסחרי, וכיום מרתק כל כך את התיאטרון הישראלי ותופס את הבמה המרכזית שלו?

התשובה תלויה במשיב. בקאמרי, שני הלהיטים ­ "כנר על הגג" שמתקרב ל‑200 הצגות ו"קברט" שרץ עד כה 375 פעם ­ עוררו את התיאבון. "אף נביא אופטימי לא יכול היה לחזות את ההצלחה הפנומנלית של 'כנר על הגג' ו'קברט'", אומר עמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון, "ואז היתה לנו התחייבות קודמת ל'קזבלן'. 'דבר מצחיק קרה לי בדרך אל הפורום' של סטיבן זונדהיים אינו מחזמר אלא מחזה עם פזמונים, השייך לתיאטרון הלא-מסחרי. אנחנו מאמינים שיש לכל זה קהל".

אינך חושש מכישלון?

"אני לא יכול להבטיח. לכן אנו שוקלים מראש כל זווית אפשרית ומכינים מגננות מסוגים שונים. הגישה שלנו משוכללת ומקצועית. דווקא תיאטרון רפרטוארי אחראי יותר להעלות מחזמר מאשר תיאטרון מסחרי. כי המחזמר משתלב בתוך העשייה של התיאטרון, שאינו מחויב להעלותו 25‑30 הצגות בחודש. כך לא נשארים עם אולם ריק, ומשתתפי המחזמר מופיעים בהצגות התיאטרון בימים שהמחזמר אינו מוצג".

תמוהה יותר ההחלטה של הבימה ­ שהבור העצום בקופתו מונע ממנו לשלם שכר לשחקנים וליוצרים ­ להסתכן בהפקת ענק כמו "גברתי הנאוה", שעלותה מיליוני שקלים. נכון ש"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מצליח והוא אף חודש לקראת כניסת התיאטרון לבניין המשופץ, אך רק באחרונה ירדו מהבמה שני מחזות זמר שנכשלו: "נתתי לה חיי" ו"סיגל". ככל הנראה, "גברתי הנאוה" עולה בשיתוף המפיק שרגא בר ­ עניין שהבימה אינו מאשר ואינו מכחיש, אולי מפני ששיתוף מפיק פרטי בהפקה של תיאטרון ציבורי מסכנת את תמיכתה של המדינה בהפקה.

גם תיאטרון באר שבע חווה באחרונה כישלון, עם המחזמר "קומפני". מנכ"ל התיאטרון, שמוליק יפרח, אומר כי גייס מהעירייה כסף מיוחד לשם כך, שכן המחזמר מציין את פתיחתן של חגיגות ה‑40 לתיאטרון באר שבע. "אם לא הייתי מקבל כסף ייעודי לכך, לא הייתי מעלה את 'פרח השכונות'", הוא אומר.

ואולי התשובה לחידה היא שהז'אנר הזה שינה את מעמדו, ולא רק בעיני הקהל שאוהב אותו, אלא ובעיקר בעיניהם של אנשי התיאטרון. זה לא היה כך, למשל, בקאמרי של שנות ה‑60, כשהעלו את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" עם אילי גורליצקי, יונה עטרי ורחל אטאס, בבימויו של שמואל בונים. צדי צרפתי, שהיה אז שחקן התיאטרון, מספר על תגובת ההנהלה בתום החזרה הגנרלית: "הם הסתכלו זה על זה ורצו להוריד את ההצגה. אבל המחזמר עלה ­ ונהפך לאחד השלאגרים הכי גדולים במדינה.

"הדימוי שמחזמר הוא 'מיוסיקל קומדי' עם 'נאמברים' כבר מזמן אינו נכון", מוסיף צרפתי, שאחראי לשורה ארוכה של מחזות זמר, בהם "אירמה לה דוס", "ברנשים וחלומות", "יוסף וכותונת הפסים המשגעת", "שיער" ו"בוסתן ספרדי". "מחזמר הוא עניין מאתגר מאוד, העומד בראש הסולם של העשייה התיאטרלית ומשלב את כל אמנויות הבמה. המטרה בהעלאת מחזמר בעיני היא כפולה: גם להביא קהל וגם לעשות דבר מה מאתגר מאוד. חשוב שתהיה לזה תמיכה מהמדינה, כדי שהעם יזכה לראות מהז'אנר הזה. עם זאת, הייתי רוצה שיעזו לעשות יותר דברים מקוריים משלנו".

גם עמרי ניצן תומך בתחום: "הגישה המתנשאת לז'אנר התפוגגה בשנים האחרונות ואפשר לגלות בו תכנים שמצטברים לאמירה, וזאת בשילוב רב-תחומי של מוסיקה, שירה ותנועה".

גם אלה שיחלקו על דברי ניצן וצרפתי, ויהיו לא מעטים כאלה, לא יוכלו להתעלם מהרשימה של מיטב בימאי התיאטרון כאן שביימו ומביימים מחזות זמר לתיאטרון הרפרטוארי: עמרי ניצן ("קברט"), מיכה לבינסון ("המפיקים), חנן שניר ("כמעט נורמלי"), אילן רונן ("שלמה המלך ושלמי הסנדלר"), משה קפטן ("גבירתי הנאוה"), ארתור קוגן (שביים את "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי" בקאמרי ויביים כעת את "צלילי המוסיקה") וכמובן צדי צרפתי ("קזבלן").

המתנגדים סבורים שמקומו של המחזמר אינו בתיאטרון הרפרטוארי המסובסד בכספי ציבור, ושחובתו של תיאטרון זה להציג קלאסיקה ומחזות מקור ולא בידור להמונים. לטעמם, מקומו של המחזמר בתיאטרון המסחרי ואצל מפיקים פרטיים.

מנגד טוענים מצדדי הז'אנר, שגם בחו"ל התיאטרונים הרפרטואריים מעלים מחזות זמר. אבל זו רק אמת חלקית, כי ההבדל בין ישראל למדינות אחרות הוא בכמות, כפי שמסביר דן אלמגור: "גם באנגליה מציג התיאטרון הלאומי הבריטי, ה'נשיונל', מחזות זמר, כולל מחזות ישנים, אבל זאת רק אחת לשנתיים-שלוש, בבימוי מנהל התיאטרון או בימאי צעיר חדשני, והם מצדיקים זאת לרוב בנימוק ש'השחקנים שלנו צריכים להתמודד עם כל סוגות התיאטרון כיום, בהן גם מחזמר'".

בית לסין הוא מהתיאטרונים המעטים, לצד החאן וגשר, שאינו מעלה מחזמר בעונה הבאה. למה, בעצם? "אני לא בחגיגה הזאת מסיבה אחת", אומרת מנהלת התיאטרון ציפי פינס, "כי העלות של מחזמר והתפעול שלו גבוהה מאוד. אם המחזמר אינו שלאגר הוא יכול לסגור תיאטרון. מחזמר עולה לפחות 1.5 מיליון שקלים, עד העלאת מסך. זה לוקח הרבה משאבים מהתיאטרון.

"אחת הבעיות היא מחירי הכרטיס הלא-ריאליים", ממשיכה פינס. "בחו"ל עלות הכרטיס היא 100 דולר וכאן 100 שקלים. אני הפסדתי כסף בהפקה כמו 'ברנשים וחתיכות' כי היו על הבמה 30 איש והעלויות היו מטורפות. לעומת זאת ב'מייק ברנט' שהיה עם שחקני התיאטרון, ב'אביב מתעורר' וב'אחים בדם' שהיו עם צעירי התיאטרון יצאתי אמנם בשלום, אבל בלי לישון בלילה".

חלומות והתרסקויות

בעבר היה המחזמר בעיקר נחלתם של מפיקים פרטיים. גיורא גודיק פתח את עידן מחזות הזמר בשנות ה‑60 עם "גברתי הנאוה" שהפיק בסטנדרטים בינלאומיים, בהשתתפות עשרות רקדנים, זמרים, שחקנים ומוסיקאים, בכיכובם של רבקה רז ושייקה אופיר. ההפקה חישמלה את הקהל והביאה אל אולם התיאטרון את ראשי המדינה.

בעקבותיה באו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "המלך ואני", "אוליבר", "כנר על הגג", "איי לייק מייק". אבל היו גם הפקות שנכשלו, כמו "איך להצליח בעסקים בלי להתאמץ" ו"לחיי הסוסים שיוציאו את ישראל מהבוץ" ­ שהכניסו את גודיק עמוק לבוץ. ממלך התעשייה הוא נהפך לפושט רגל. ב‑1972 ארז מזוודה, ברח לגרמניה ומצא פרנסתו כמוכר נקניקיות. ב‑1977 מת שם, בן 56.

באותה העת ולאחריה הפיקו כאן מחזות זמר אברהם דשא פשנל ("יוסף וכותונת הפסים"), יעקב אגמון ("איש חסיד היה", "בוסתן ספרדי"), משה יוסף ("גבירתי הנאוה"), מנחם גולן ("צלילי המוסיקה") ­ רשימה חלקית. הם הרוויחו אבל גם הפסידו: "זורבה היווני" של גולן, למשל הותיר אותו ב‑1996 עם חובות 2.5 מיליון שקל. זה לא גרם לו להפסיק לחלום והוא המשיך להפיק מחזות זמר.

גם בתיאטרון הרפרטוארי מחזות זמר אינם עניין חדש: הפריחה הקודמת היתה בשנות ה‑90, אז הוצג "עלובי החיים" בקאמרי, הועלה 373 פעם בפני 340 אלף צופים והכניס לתיאטרון 12 מיליון שקלים. במונחים של אז אלה נתונים מרשימים.

מאז שוטף את התיאטרון כל כמה שנים גל של מחזות זמר, שנדמה כי כעת גאה לשיא. וזאת עוד בלי להתייחס למחזות הזמר של חג החנוכה, שלרובם ככולם אחראים מפיקים פרטיים.

הסיכון שבהעלאת מחזמר בתיאטרון רפרטוארי התגלה במלוא עוצמתו כבר בזמן הצגתו של "עלובי החיים" בקאמרי. הבימה התקנא אז בהצלחה של שכנו והעלה שתי הפקות ראווה בזו אחר זו: "סאלח שבתי" ו"קברט". אלא שעלויות ההפקה והתפעול שלהן דירדרו את התיאטרון לגירעון העצום של 10 מיליון שקלים, שהלך ותפח והביא את הבימה למצבו כיום. יוצרי "סאלח שבתי" זכו בתמלוגים גדולים מהמקובל, וגם על הזכויות ל"קברט" שילם הבימה מחיר גבוה. מבקר מטעם משרד החינוך והתרבות שנשלח לבדוק את הגירעון הענק שאליו נקלעה הבימה טען שמדובר ב"שיא שייכנס לספר השיאים של גינס".

אחת השאלות הנוספות היא מה ההצדקה להעלות בתיאטרונים הרפרטואריים מחזות זמר שמשתתפיהם באים מבימות השוק הפרטי ומהטלוויזיה, ולא משורות התיאטרון. אבל השאלה הזאת רלוונטית גם למחזות רבים המועלים בתיאטרונים הרפרטואריים ולא רק למחזות זמר.

כך או כך, עדיין אי אפשר להשיב על שאלת השאלות: האם יש די קהל לכל מחזות הזמר שמציעים התיאטרונים העונה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו