שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

מרבית מחזות הזמר מורכבים ממחזה שמשובצים בו קטעים מוסיקליים, שתפקידם  לעבות את העלילה ולקדם אותה. אך בתולדות המחזמר האמריקאי התקיימה גם קבוצה של מופעים מוסיקליים מסוג שונה, שהשם שניתן להם היה "Reviews" והם היו מופעים ללא עלילה,שהורכבו ממערכונים וקטעים מוסיקליים, שלרוב היה ביניהם נושא מקשר. בעשורים האחרונים דעך ה"רביו" לטובת מחזות זמר עם עלילה, אך היו כמה מופעים מהסוג הזה שכן הועלו בברודוויי ואף זכו להצלחה גדולה, ואחד מהם היה "'t Misbehavin'Ain", שהועלה לראשונה במועדון באוף ברודוויי, אך בעקבות הביקורות וההצלחה הוא הועבר לברודוויי.

הוא הועלה שם לראשונה ב-9 במאי 1978 והוצג 1,604 פעמים. בנוסף להצלחה
הכלכלית זכה המופע בשלושה פרסי טוני ובהם פרס המחזמר הטוב ביותר של השנה ופרס הבימוי הטוב ביותר של מחזמר שהוענק לריצ'רד מאלטבי ג'וניור, עמו קיימתי באחרונה ראיון טלפוני.

הראיון התנהל לרגל העלאתה בישראל, מהשבוע הבא, של הפקה אמריקאית של המופע,
שמאלטבי היה מעורב שוב בעיצובו. בשיחתי עמו, שקלחה בנעימות, סיפר מאלטבי שבמשך השנים הועלו הפקות רבות של המופע, שמופיעים בו חמישה זמרים ורקדנים בלבד, אך מרביתם לא סיפקו אותו. ההומור שהיה במופע המקורי הלך בהם לאיבוד, אומר מאלטבי, כמו גם ההבלטה של המופע את ההיבטים ההיסטוריים התרבותיים של התופעה שבה הוא מתעסק.

"הארלם סווינג". לאן נעלם ההומורצילום: עמנואל דוני

לפיכך, כאשר הוחלט להרכיב הפקה חדשה של המופע ולשלוח אותה לסיבוב מחוץ לארצות הברית, הוא החליט להיות מעורב בה שוב כבמאי כדי להחזיר למופע את איכויותיו
המקוריות. במופע שיועלה בישראל מופיע אמנם צוות שונה מזה של שנות ה 70 (שכלל את השחקנית והזמרת נל קרטר, שהיתה לכוכבת בעקבות השתתפותה במופע. היא זכתה בטוני השלישי שהוענק למופע, היתה לכוכבת סדרת טלוויזיה מצליחה וחייה רצופי המשברים הסתיימו ב-2003 בהיותה בת 54), אך מכל בחינה אחרת, מבטיח מאלטבי, הוא זהה באיכותו להפקה המקורית.

שינוי אחד הוא שבגלל הקושי הלשוני הכלול בשמו המקורי של המופע, הוא מוצג בארצות
שאינן דוברות אנגלית בשם "הארלם סווינג", ובשם הזה הוא יועלה גם בישראל.
אף שהצלחותיו הגדולות ביותר של ריצ'רד מאלטבי ג'וניור היו בתחום בימוי הרביו
(ב-1999 הוא ביים את המופע "פוסי", שהיה מורכב כולו מקטעי המחול שעיצב הכוריאוגרף והבמאי בוב פוסי, יחד עם אן ריינקינג, שהיתה אחת מרקדניותיו המועדפות של הכוריאוגרף ואחת מבנות זוגו הרבות. גם המופע הזה זכה בפרס הטוני המוענק למחזמר  הטוב ביותר של השנה והוא הועלה בברודוויי 1,093 פעמים)/

מאלטבי, שנולד במדינת ויסקונסין ב-1937, הוא גם תמלילן שהיה מעורב בכתיבתם של כמה מחזות זמר. הם אמנם לא זכו לאותה הצלחה כמו "הארלם סווינג" או "פוסי", אך היו מעניינים וזכו להערכה. ותפו לאותן כתיבות היה המלחין דייוויד שאייר, ובאוף ברודוויי הועלו שני מופעים, "Starting Here, Starting Now" ב-1977 ו"Closer Than Ever" ב 1989, שהורכבו משירים שחיברו מאלטבי ושאייר למחזות הזמר - והמופעים זכו להצלחה גדולה יותר מן המקור (ברברה סטרייסנד הקליטה את שיר הנושא של המופע הראשון וביצעה אותו באחת מתוכניות הטלוויזיה המהוללות שלה).

לא נכנס למועדון

אף שהצלחותיו הגדולות ביותר היו בתחום הרביו, בשיחה אתו מתברר כי באופן
פרדוקסלי מאלטבי עצמו אינו אוהב את הז'אנר. בעיניו מרבית המופעים מהסוג הזה הם
אוסף סתמי של מערכונים וקטעים מוסיקליים בלי המעטפת הרעיונית המעניקה לאוסף זכות קיום על הבמה.

אבל "הארלם סווינג" איננו כזה. המופע נולד מהרצון לעסוק במקומם של המוסיקאים
השחורים בתולדות המוסיקה הפופולרית האמריקאית. עיקרו של המופע מתבסס על השירים שחיבר המלחין, פסנתרן הג'ז, הזמר והבדרן השחור תומאס רייט וולר, שבגלל מבנה גופו העגלגל נודע בציבור כפאטס וולר (שמו המקורי של המופע הוא זה של שירו הנודע ביותר). "דרך המופע", אומר מאלטבי, "ניסינו לא רק לחגוג את תרומתם של המוסיקאים השחורים לתולדות המוסיקה האמריקאית הפופולרית, אלא גם להבליט את האמביוולנטיות של התופעה.

ריצ'ארד מאלטבי. לא מחובבי הז'אנרצילום: גטי אימג`ס

"המוסיקה השחורה השפיעה על יצירתם של מלחינים לבנים כגון אירווינג ברלין וג'ורג'
גרשווין, אך אלה זכו להצלחה רבה הרבה יותר מהמוסיקאים השחורים שמהם הושפעו ולפעמים אף 'גנבו' מהם. ברלין, גרשווין והעילית של החברה הניו יורקית באו לצפות
בהופעתם של אותם אמנים שחורים במועדונים כגון 'מועדון הכותנה' בהארלם, אך אותם
מועדונים היו סגורים בפני קהל שחור. במלים אחרות, האמנים השחורים האלה, שברלין או גרשווין העריצו לא יכלו להתארח במועדונים בהם הם הופיעו".

התופעה המחרידה הזאת נמשכה עד לשנות ה-60, ולדברי מאלטבי, הבחירה להתמקד בפאטס וולר קשורה בכך שבעוד ששמם של מרבית האמנים השחורים לא היה מוכר לקהל הלבן, וולר היה הראשון שזכה לפופולריות גם אצל הקהל הלבן, בעיקר בגלל שהוא היה מצחיק.

"הוא יצר מעין מהפכה במציאות עוינת", אומר מאלטבי. "הוא היה האמן השחור שחתם על חוזה עם חברת תקליטים שנקראה 'Race Records'" (היתה חברת תקליטים עם שם כזה? אני שואל את מאלטבי, מזועזע קלות, והוא עונה שכן, היתה) "והוא היה המלחין השחור הראשון שרביו שהוא חיבר - יחד עם התמלילן והמלחין השחור אנדי ראזאף, בשם 'Chocolates
Hot' - הוצג בברודוויי בהצלחה ב-1929".

המופע עוסק אם כן בהצלחותיו של וולר אך גם מבליט את ההיבטים הקשים של המציאות
החברתית והתרבותית שבה הוא פעל ואת ההיבטים הטרגיים של האיש עצמו, שהפגין לרוב, למען הקהל הלבן, אישיות קומית תוססת. וולר נולד בניו יורק ב-1904 ומת ב-1943 מדלקת ריאות, בהיותו בן 39, זמן קצר אחרי שהופיע בסרט המוסיקלי 'Stormy Weather', שכל שחקניו היו שחורים והוא זכה להצלחה, אם כי הוא נאסר להקרנה בדרומה של ארצות הברית".

מאלטבי עצמו הוא בנו של מנצח נודע של תזמורת ביג באנד, ואת אהבתו למוסיקה
פופולרית שאב מהבית. הוא צפה במחזות זמר מאז היה ילד, וכשהוא מונה בפני למשל את "קרוסל", "נשקיני קייט", "גברתי הנאווה", "משחקי הפיג'מה" - אני מתמלא קנאה.

אך יותר מכל, אומר מאלטבי, השפיעה עליו הצפייה ב-1956 בהפקה של האופרה "פורגי ובס" שהלחין ג'ורג' גרשווין. היתה זו ההפקה של האופרה שנשלחה כשגריר של רצון טוב לברית המועצות. את המסע וההופעות, אגב, ליווה טרומן קפוטה מטעם השבועון "ניו יורקר", ורשמיו, שפורסמו תחילה בשבועון, יצאו לאור גם בספר מרתק ששמו "Muses  Are Heard The" (מאלטבי מופתע לשמוע על הספר ומבטיח לי לקרוא אותו).

ראשית התעופה

את דייוויד שאייר פגש מאלטבי בזמן לימודיהם באוניברסיטת ייל, ושם חיברו את
פזמוניהם הראשונים. מלבד אוסף פזמוניהם שנכללו בשני המופעים שהועלו באוף
ברודוויי, מאלטבי ושאייר חיברו שני מחזות זמר, שלפי מספר הפעמים שהם הועלו
בברודוויי - מאות ספורות - הם נחשבים לכישלון. הראשון, "בייבי", הציג את סיפורם של
שלושה זוגות שמצפים לילד והוא הוצג בברודוויי ב-1983 241 פעמים. השני היה עיבוד
בימתי מוסיקלי של "ביג", סרטה של פני מארשל מ 1988 - שהועלה בברודוויי ב-1996,
הוצג בה 193 פעמים בלבד ונחשב לאחד הכישלונות הכלכליים הגדולים בתולדות המחזמר האמריקאי בעשורים האחרונים.

כישלון חרוץ אף יותר היה המחזמר "ניק ונורה" שהוצג תשע פעמים בלבד ב-1991. מאלטבי כתב את מלות הפזמונים של המחזמר, שנכתב על ידי ארתור לורנטס והולחן על ידי צ'ארלס סטראוס. היה זה ניסיון להביא לבימת המחזמר את צמד הבלשים הנשוי ניק ונורה צ'ארלס, גיבורי ספרו של דשייל האמט "האיש הרזה" וסדרת סרטים מצליחה.

אני שואל את מאלטבי איך מתמודדים עם כישלונות כאלה אחרי כל המאמץ וההשקעה.
"מרבית מחזות הזמר שעולים בברודוויי נכשלים", הוא עונה, "זהו חלק מחוקי המשחק.
חיבור מחזמר הוא אחת האמנויות הקשות ביותר שיש, כיוון שמחזמר מורכב מכל כך הרבה גורמים - עלילה, דמויות, שירה, ריקוד, שחייבים להימצא באיזון מושלם זה עם זה. די שאחד מהגורמים האלה יחרוק כדי שזה ייכשל. הפקתו של מחזמר הוא תהליך מסובך אבל יצירתי להפליא ולכן אני מתמיד בו. זה יכול להיות עינוי - במיוחד בשלב שבו מנסים
לתקן את מה שפגום בו בהופעות מחוץ לניו יורק, לפני שהוא מועלה בברודוויי - אך זו
גם עבודה מהנה בצורה יוצאת מן הכלל".

כמה מהצלחותיו הגדולות ביותר של מאלטבי היו במנותק מעבודתו עם דייוויד שאייר
וקשורות למחזות זמר שיובאו לארצות הברית. ב-1985 הוא היה שותף לעיבודו לקהל
אמריקאי של החלק הראשון של "Tell Me on a Sunday" הבריטי, שהלחין אנדרו לויד ובר ואת מלות פזמוניו כתב דון בלק. מאלטבי כתב תמלילים חדשים לכמה מפזמוני המחזמר שהוצג בארצות הברית בשם "Song and Dance", והועלה בברודוויי 474 פעמים (לא מספר מבוטל כשרק דמות אחת של אשה צעירה מופיעה על הבמה).

ב-1989 היה מאלטבי מעורב ביצירת אחד הלהיטים הגדולים ביותר בתולדות המחזמר
בעשורים האחרונים. הוא כתב את המלים האנגליות של "מיס סייגון" שחיברו קלוד-מישל
שונברג ואלן בובליל. המחזמר הוצג בלונדון 4,264 פעמים ובברודוויי 4,092 פעמים.

מה תגובתך לטענה שהפלישה מחו"ל לברודוויי השפיעה לרעה על המחזמר האמריקאי ואף השחיתה אותו?

"אינני מסכים", עונה מאלטבי. "המחזמר האמריקאי היה בשלב של סטגנציה כשאנדרו לויד ובר הגיח לזירה והפיח בו אנרגיה וחיים חדשים".

ומה דעתך על המחזמר האמריקאי היום?

מאלטבי נאנח. "כשהייתי צעיר, כמעט כל מחזמר שהצליח בישר חידוש בתחום. היום זה
קורה פחות ופחות, אך מדי שנה יש גם דברים שמעיזים להיות שונים ולחדש, כך שאינני
פסימי לגבי מצבה של האמנות שאני כה אוהב".

ומה לגביו? ב 2006 היה מאלטבי מעורב במחזמר נוסף של שונברג ובובליל בשם "Queen The Pirate", שהוצג 85 פעמים בלבד. עבודתם המשותפת האחרונה בינתיים של מאלטבי ושאייר היא מחזמר בשם "Take Flight", שעוסק בראשיתה של התעופה והדמויות שמופיעות בו כוללות את האחים רייט, צ'ארלס לינדברג ואמיליה ארהארט. הוא הועלה לראשונה בלונדון ב-2007, שם הוא זכה לביקורות טובות, אך עדיין לא הגיע לברודוויי. הפקתו היחידה בארצות הברית היתה ב-2010 בתיאטרון בפרינסטון שבמדינת ניו ג'רזי.

מאלטבי מסכים עמי שלא קלים חייו של מחבר מחזות זמר. "עם זאת", הוא מוסיף, "הצלחתי להתפרנס מעבודתי בתחום, ויש רבים ומוכשרים שאינם מצליחים לעשות זאת. על כך אני אסיר תודה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ