בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעמוס תמם יש יותר כבוד

עם תפקיד חדש כ"קזבלן" בקאמרי ושלל הופעות בטלוויזיה, עמוס תמם יכול כבר להצטער פחות על כך שעזב את "מה קשור" לפני ההצלחה הגדולה

14תגובות

פעם, כשהיה הולך למועדונים, התבקש להציג בכניסה תעודת זהות, וכשהשומר הגברתן הבחין שהוא מהעיר רמלה נחסמה כניסתו. עמוס תמם כבר לא הולך כיום למועדונים, אך הוא זוכר היטב את העלבון, והזיכרון הזה משמש לו כעת כוח מניע רב עוצמה, כשהוא מגלם את דמותו המיתולוגית של קזה במחזמר "קזבלן".

השבוע בקאמרי, בחזרה על המחזמר, מותיר אותך תמם עם הרצון לראותו עוד, אתה  מייחל שהחזרה לא תסתיים ומבין מדוע הבמאי צדי צרפתי נלחם עליו. זה לא בגלל השירה שלו, אלא בשל התשוקה שלו לתפקיד, האנרגיה הפורצת ממנו ונוגעת בך. היופי הגברי הקשוח שהוא מקרין. הטקסט שהוא אומר יושב בפיו כאילו המציא אותו בזה הרגע. שחקן אדיר הוא עמוס תמם, הולך עד הקצה, הוא קזבלן, זה ברור, עם התוספת המתבקשת של הדגשת הח' והע', כדרישת הבמאי. "לא בטוח שזה יישאר, הח' והע', כי אנחנו עוד עובדים על זה", הוא אומר.

זוהר שטרית

איפה למדת לשיר?

"האמת שהבסיס היה בבית הכנסת. הלכתי לשם עם אבא שלי שחזר בתשובה, והיו שם יש המון לחנים תוניסאיים שלמדתי לשיר אותם. שם גיליתי שאני אוהב לשיר. אחר כך שרתי עם הלהקה העירונית של רמלה ובבית ספר למשחק".

לא חששת להיכנס לנעליו של יהורם גאון?

"זו זכות גדולה ואני מאוד שמח על כך. הערצתי אותו שנים. אבל בעבודה אני לא מתעסק
בזה ואין לי חששות. אנחנו מאוד שונים, הזמנים שונים. בכלל, אני לא מתעסק כמה זה
גדול, כי בסופו של דבר זה רפליקות, זה סצינות, זאת עבודה. אני לא מתעסק במי עומד
מולי, ומה שעומד מולי זה הטקסט, המלים, השירים, ואני מתאבד על זה, נותן את כולי
והולך הביתה. דמותו של קזבלן, בעיני, מעניינת עוד לפני השירים. השם שלו, אגב, הוא
יוסף סימן טוב, אבל מכנים אותו קזבלן כי הוא בא מקזבלנקה. את השם קזה קיבל כשהיה בצבא, והוא אוהב שקוראים לו קזה. כשאבא של רחל אהובתו קורא לו אדון סימן טוב הוא אומר לו: 'אמרתי לך שקוראים לי קזה'".

ראית את "קזבלן" בקולנוע?

"ראיתי את הסרט אולי 50 פעם ואני לא מגזים. בשנות ה 90 היו כבלים פירטיים
שכונתיים ברמלה, העבירו אז כבלים על הגגות של הבתים, וכולם ראו באותו הזמן סרטים,
ואחד הסרטים היה ' קזבלן'. משם התחילה האהבה שלי למשחק. לפני כחצי שנה, לקראת התפקיד שלי במחזמר ראיתי את הסרט שוב, וזו היתה התרגשות גדולה בשבילי".

אתה מזדהה אתו?

"אני לא יודע אם אני מזדהה אתו ברגע זה בחיי, בנקודה הזאת שבה אני נמצא, אבל אני
יודע כמוהו בדיוק מה זה להרגיש קורבן".

כן?

"כן אני יודע מצוין, אני יודע מה זה בדיוק לבוא למקום ולהרגיש שלא מגיע לי בגלל
המקום שבאתי ממנו. אבל אני עשיתי עבודה פנימית, מאז גיל 20, והבנתי שאף אחד לא
באמת מונע ממני שום דבר חוץ ממני, וזה מה שקזה לא מבין. הוא כל הזמן עסוק בסיפור
שלו: הוא אומר שמפני שהוא שחור, מפני שאינו מלומד - הוא לא ראוי בעיניהם. אילו
היה הולך עם האמת שלו, יכול להיות שהיה הופך תוך עשור לחבר כנסת במפלגה חברתית".

באיזה מובן הרגשת קורבן?

"כשאתה בא עם רגשי הנחיתות מהבית - אתה כבר מלביש אותם על כל מי שעומד מולך. גם עכשיו, כשאני יושב מולך, אני יכול להגיד 'היא מראיינת אותי עכשיו, מה היא חושבת
שאני תוניסאי מרמלה?! אבל אני לא חושב כך, זאת עובדה, אין לי אפילו את המאבק הזה.

אבל אני מתאר לעצמי שאם קזה היה יושב פה מולך והיית מראיינת אותו הוא היה מסתכל
עליך, והיה אומר 'אוקי, הטבעת הזאת, השעון, שיער בלונדיני, היא מסתכלת עלי מגבוה,
בטח חושבת שאני פושטק, היא בטח לא היתה נותנת לי להתחתן עם הבת שלה'. אני יודע שכן, אבל קזה של 1953 לא יודע. ואז הוא כל הזמן מפעיל ברקסים".

איפה יש כיום כאלה קזות?

"אני חושב שיש מלא. אם ראית את ה'אח הגדול', בתוכנית האחרונה למשל, היית רואה
אותם. אבל לא רק שם. בואי נלך לסיבוב בשכונת התקווה ותראי אותם. במאבק החברתי
שהיה לפני שנה ראינו ושמענו את הקולות, שמענו את הרחוב, ומה הרחוב אמר: אנחנו לא רוצים לשבת באוהלים ברוטשילד, שם יושבים האשכנזים ¬ אנחנו ביד אליהו, אנחנו באמת סובלים".

>>>> מתוך "אחת אפס אפס" בערוץ 10

פרופיל גבוה מדי

הוא נולד ב-1977 ברמלה. הוריו סוזי ואלי תמם הם מתוניסיה, אבל הכירו בצרפת.
אמו גדלה בפאריס מאז היותה בת שלוש ועד גיל 21. גם אביו הגיע לפאריס מתוניסיה.
ב-1972 עלו לישראל ונישאו כאן. האב גויס מיד למלחמת יום כיפור, שם לקה בהלם.
"לא באמת ידעתי מה היה שם", מספר תמם, "רק ידעתי שאבא שלי דתי. רק לפני כמה שנים סיפר לי פרטים. הוא אמר שהם הגיעו ככוח עזר לאחר הקרב לאחד הבסיסים באזור התעלה והיו שם המון גופות של האויב, במקום שהצבא שלנו כבש. ומה שקרה הוא שאחד מהם, שסברו שהוא מת, היה בעצם פצוע וברגע מסוים ירה לעברו של אבא והכדור פיספס אותו במילימטרים. אבא נכנס להלם והרגיש שהוא ניצל בנס ואחרי זה נהפך לדתי. אנחנו נולדנו לתוך זה, לבית שהאבא חזר בתשובה וכל שישי ושבת הלכנו אתו לבית הכנסת".

הוא הכריח אותך ללכת אתו לבית כנסת?

"כן בטח, לא תמיד רציתי, בעיקר בגיל ההתבגרות. גם לא נסענו בשבת".
תמם הוא אחד משישה אחים. שתי בנות וארבעה בנים: "יש בת פותחת שהיא הבכורה, בת סוגרת שהיא הצעירה מכולם, ובתווך יש ארבעה בנים שאני הבכור".

כנער עזר לאבא וסבא למכור תבלינים בשוק של רמלה. לסבא היתה באסטה קטנה בשוק, מטר וחצי של תבלינים, לידו היה הבאבא לוי שמכר לימונדה, והיה שם את משה שמכר פרחים, "ואני הייתי הילד של כולם. הייתי מגיע וכשמישהו היה הולך לשנייה לאכול אני הייתי מוזג לימונדה ומאלבי ובורקס וקפה טורקי, וכשהיו צריכים עזרה בחגים למכור פרחים, אני הייתי מוכר פרחים. כולם היו משלמים לי כסף, כך לימדו אותי שצריך לעבוד, גם אבא שלי שילם לי כשעבדתי בבאסטה שלו".

ואז התגייסת לצנחנים.

"כן, הייתי בצנחנים, אבל אין לי משהו מעניין לספר על זה, זה חור שחור בשבילי.
לפני שהתגייסתי כן עברה לי מחשבה ללכת ללהקה צבאית או משהו דומה או תיאטרון צה"ל, אבל אמרו לי שיש לי פרופיל גבוה מדי".

תמם היה הראשון במשפחה שלמד משחק. זה לא עניין שגרתי ברמלה. כיום, אחיו הצעיר
מאיר, הרביעי בדירוג האחים, לומד אף הוא משחק. "למזלי ההורים שלי בכלל לא הבינו
מה קורה. לא חוויתי את הסצינה של 'לך תלמד איזה מקצוע שיש בצדו פרנסה בטוחה'.
פשוט אף אחד לא אמר לי כלום. אמרתי שאני רוצה ללכת ללמוד משחק וההורים ישר נרתמו. אף פעם לא אמרו לי: זה לא מקצוע. אני חושב שבשבילם עצם זה שרציתי ללכת ללמוד היה הישג".

כשהופיע כמלך ארתור בהצגה בכיתה ו' כבר חלם להיות שחקן. כבר אז אהב לתפוס את מרכז הבמה, לרכז את העיניים אליו, לגרום שיקשיבו לו. "כשאתה גדל בבית שיש בו שישה ילדים אתה לומד להילחם על המקום שלך, רוצה שישמעו אותך, אתה רוצה לבוא לידי ביטוי, אתה רוצה להראות את הייחוד שלך. אחר כך השתמשתי בבמה ככלי להצחיק את החבר'ה. אני וחברים זה נהגנו להמחיז את בדיחות ששמענו ברחוב והופענו עם זה
במועדון הנוער של רמלה".

במסיבת סיום בית ספר יסודי כבר היה הכוכב הבלתי מוכתר. הוא ידע לעשות מבטא פרסי ופולני ותימני והמורה זהבה אמרה לו לעשות את כל הדמויות האלה במסיבה, "וברגע אחד נהפכתי לכוכב של מסיבת הסיום".

את הופעות הסטנד אפ שלו החל עם שלושה חברים מהתיכון, אסי ישראלוף, שלום
מיכאלשווילי וציון ברוך. הם הופיעו יחד וקראו לעצמם "מה קשור". דווקא אחרי שפרש
מההרכב הם החלו להצליח. תמם נותר אז בצל.

הצטערת שפרשת?

"פתאום התלקח שם משהו שהיה נראה כאילו שהוא די הסתיים. ברור שזה מבאס. חשבתי אז שלקחתי את הרכבת הלא נכונה, שפיספסתי את האוטובוס. מצד שני, הם כמו אחים שלי, הם אנשים שאני בקשר אתם עד היום ושמחתי בשבילם".

מה הביא אותך ללימודי משחק?

"ראיתי שהחבר שלי שחר חסון שהיה אתנו ב'מה קשור', למד משחק אצל יורם לווינשטיין
והרגשתי שהנשמה שלי נמשכת למקום הזה, אפילו לא יכולתי להסביר, כי ללכת ללמוד שלוש שנים משחק, כשאתה גר ברמלה, זה על גבול ההתאבדות. זה מטורף. גם לא הייתי בהצגה לפני זה, מלבד אחת או שתיים במסגרת הלימודים, אבל לתיאטרון פה בת"א בטח לא באתי, אולי פעם אחת כשהביאו אותנו ל'בוסתן ספרדי'".

דווקא זו הצגה לא טובה.

"אבל אני מאוד אהבתי, מאוד מאוד, יש לי זיכרון כייפי מ'בוסתן ספרדי'".

לסמינר הקיבוצים הגיע לאחר שנכשל בבחינות הכניסה לניסן נתיב. "הגעתי לשלב האחרון באודישנים, ואני זוכר שניסן, זכרו לברכה, אמר לי שאני אחלה, אבל בסוף לא התקבלתי וחשבתי לוותר, אבל אז חברה סיפרה לי על סמינר הקיבוצים. באודישנים עשיתי קטע מ'יעקובי ולידנטל' של חנוך לוין. לא הכרתי אפילו את המחזה, חבר נתן לי את
המונולוג על השדיים שאחראים לאנושות כולה והתקבלתי. היה לי מזל כי בית ספר למשחק יכול להיות מקום אכזרי וקשה, ולא בטוח שהייתי מחזיק מעמד, אבל הסמינר הוא משהו אחר, הוא מקום מחבק, עם כבוד לאדם".

חבלי הקליטה לא היו פשוטים, הוא לא היה אחד מהחבר'ה: "הסתכלתי סביב, וכולם נראו
לי מאוד מלומדים, כולם נראו לי כאילו כבר למדו תיאטרון בעירוני או בתלמה ילין, ולכולם יש ניסיון, כולם ידעו מה זה מחזה, ואני באתי, איך להגיד זאת, אוהב במה, חיית במה, אבל לא באמת איש תרבות, לא הרגשתי איש תרבות, אבל רציתי להיות".

המאבק להיות שייך היה קשה?

"אני זוכר את ההתחלה ואת הרגעים שהרגשתי לא שייך. בשנייה אתה יכול להיות במאבק אתם, אבל זה עניין של החלטה שלא לחוש קורבן. היה לי מזל לפגוש אנשים טובים בדרך, כמו למשל השחקנית טטיאנה אולייר קנליס, שהיתה החונכת שלי בשנה א' וב', שהאמינהבי. היא כל הזמן אמרה לי, שאני במקום הנכון, שיש לי מה לתת. לפעמים אני עובד עם בני נוער, ואני רואה איך בן אדם אחד יכול לשנות את החיים של מישהו, אם הוא נותן לך 'פוינט אוף וויו' אחר על המצב".

כיום נראה שהשתלבת לגמרי.

"אני חייב להודות, שכעת, כשאנחנו יושבים בחדר של מנכ"ל הקאמרי, נעם סמל, ואת
מראיינת אותי - אני מרגיש שייך. עם זאת, תחושת הקורבן ורגשי הנחיתות יכולים להיות
דלק לעשייה וזה מה שקרה לי. להגיד לך שזה לא קיים בכלל יהיה שקר, וטוב שכך, זה
הכוח שלי, אני משיג מה שאני משיג, ואני משיג הרבה ברוך השם, כי יש לי דרייב. לנצח
אשאר הילד הקטן מרמלה שבא ממשפחה עם שישה ילדים, וההורים שלי כפרה עליהם, אלי וסוזי, והבית של הקידוש בשישי. אני תמיד אהיה משם".

התפקיד שרודף אותי

איש של ניגודים הוא עמוס תמם. שילוב של שחקן אנרגטי עם זעם כבוש לצד רומנטיקן על גבול התמימות. ילד טוב רמלה מול שחקן שמתאבד על הבמה. מאז שסיים לימודיו בסמינר הקיבוצים ב-2004 הקריירה שלו פורחת. תפקיד רודף תפקיד. הוא נהפך לשם הכי חם בשואו ביזנס הישראלי. בימים אלה ניבטת דמותו כמעט מכל ערוץ: הוא אריק ארבל, קצין משטרה ביחידת בילוש בדרמת המשטרה בערוץ 10 "אחת אפס אפס", והוא מנהיג הפועלים יעקב בוסקילה במפעל שמנים בהרי יהודה בסדרה "שביתה" ביס, והוא נהג מונית בסרט "טור אחד לחלום" שיוקרן בסוף החודש הזה גם בערוץ 10, והוא איציק ספיר ראש אגף מודיעין במוסד בסרט "כידון" שייצא בקרוב לאקרנים, והלום קרב בסרט "1973" שייצא בקרוב לאקרנים.

לצד זה הוא גם הפרזנטור של חברת האופנה ML. ובאותה עת במקביל הוא גם קזבלן
בקאמרי. ולפני כן בסדרה "סרוגים" היה חנון דתי בוגר ישיבת הסדר, והיה ב"מסודרים"
וב"עספור". תמם אומר בצניעות שהיה לו מזל. אבל אין להתעלם מאיכות הקלוז-אפ שלו,
שעזר לו מאוד על המסך.

קו הזינוק שלו היה ב"השיר שלנו", תפקיד שכמעט נפל בגלל סרט קולנוע שהוא לוהק
לתפקיד הראשי. אבל הסרט לא יצא לפועל בגלל קשיי מימון ותמם מצא עצמו בדרמה
היומית. "זה היה בית ספר אדיר", הוא אומר, "כי בשתי עונות הייתי כל יום בצילומים.
עשיתי את כל הטעויות האפשריות, אבל צברתי שעות טיסה מול מצלמה, שבסוף זה
ניסיון".

איך היה המעבר מרמלה לתל אביב?

"בואי נעשה סדר בדברים. קודם כל זה לא שגדלתי ברמלה באיזו שכונה ואף פעם לא ראיתי כלום, בסופו של דבר רמלה-תל אביב זה 17 ק"מ בקו אווירי. אנחנו לא מדברים על מצב שארזתי מזוודה, טסתי שלושה ימים והגעתי לניו יורק. גם לפני תל אביב הופעתי בראשון לציון במועדון סטנד אפ.

"זה נכון שלעקור את החיים שלי מרמלה ולהתחיל לחיות בתל אביב היה הלם, בגלל המעבר ללימודים, המחויבות הטוטאלית הזאת של לימודי משחק, החזרות לתרגילים ואחר כך עבודה במשמרות ואז בבוקר שוב חזרות. התגוררתי בדירות שכורות ברחוב הירקון, ביהודה הלוי, בכרם התימנים, בדיזנגוף, בפלורנטין. כיום אני מתגורר ברמת גן".

איך התפרנסת בתקופה הזאת?

"וואו, זה היה קשה, עשיתי כל חלטורה אפשרית. קודם כל ההורים שלי עזרו לי, ואני לא
בא מבית שהאמצעים שם בלתי מוגבלים. אמא שלי עובדת בכריכייה של בית דפוס, 30 שנה באותו מקום. אבא שלי קצב בשופרסל. אני עבדתי בכל מיני עבודות ועשיתי כל מה שאפשר בכל רגע פנוי: מילצרתי, עשיתי חלטורות, ביימתי מסיבות סיום של כמה בתי ספר תיכונים, כתבתי מערכונים, לבשתי בגדי מיקי מאוס בקניונים ושיעשעתי את הילדים. לא בחלתי בכלום".

בעוד הקריירה הטלוויזיונית שלו פורחת, בתיאטרון הוא מיעט להופיע. עד כה לא ממש
גילו אותו, משום מה. הכניסה שלו הפעם לקאמרי אינה הראשונה. בעבר החליף את דן
שפירא בקומדיה המצליחה "הבדלה" שכתב וביים שמואל הספרי. אבל בניגוד לעבר, כעת הוא נכנס בדלת הראשית, על תקן הכוכב, תוך שהביס בדרך לא מעט מועמדים פוטנציאליים לתפקיד קזבלן.

הבחירה בו לא היתה מובנת מאליה, אבל צדי צרפתי כאמור נלחם עליו, ובצדק. האם הוא
הופתע לקבל את התפקיד? "כן ולא", הוא משיב. "התפקיד הזה קצת רודף אותי", הוא
מוסיף, "לפני חמש שנים קראו לי לאודישן בתיאטרון חיפה, כי 'קזבלן' היה אמור לעלות
שם. הגעתי לחיפה, הכנתי שיר ונאמר לי אז שהתפקיד שאקבל הוא של מפקד המשטרה. אמרתי: לא, תודה והלכתי. אני לא יודע מאיפה היה לי האומץ לסרב, כי לא היתה לי אז עבודה בתיאטרון. לבסוף המחזמר לא עלה לחיפה ונדד להבימה.

"לפני שנתיים וחצי קראו לי להבימה כי 'קזבלן' אמור היה לעלות שם, וכבר עשיתי
אודישן ואמרו לי שמאוד אהבו מה שעשיתי, אבל כלום לא קרה עם זה בהבימה. ואז קראו
לי לפה לקאמרי. מהרגע שהוחלט שאני עושה את התפקיד אני וצדי התחלנו לדבר ולעבוד
ולהיפגש. אני באמת מרגיש שיש משהו בתפקיד הזה שבאמת מתאים לי, שדרכו אני יכול
לספר את הסיפור שלנו".

דמותו של קזבלן מזכירה לו טיפוסים מהשכונה או דמויות שסיפרו לו עליהן, כמו אותו
הדיג, שאת הסיפור עליו שמע בחג האחרון, שהגיע לכאן לבד, השאיר את משפחתו במרוקו וחווה עוני נוראי ורעב והוא שר שיש מקום רחוק אחרי הים, והוא שר על הצלילים
והתפילה ועל הקידוש ועל הריחות ועל האוכל. "טטיאנה החונכת שלי בבית ספר למשחק",
הוא מוסיף, "תמיד אמרה ששחקן טוב גונב רגעים מאחרים. אז אני גונב מאותו דיג".

איך אתה עובד על התפקיד מלבד גניבת רגעים מאחרים?

"דברים מתרחשים מבלי שאני מודע להם. וזה קורה כך עם כל דמות שאני עושה. לפני שבוע אמר לי אחי אורן שבכל פעם שאני עובד על תפקיד אני מתנהג אחרת, שמאז 'קזבלן' הארכתי את השיער שלי, ואני מסתרק אחרת ולצד, והתחלתי לענוד את שרשרת הזהב מהבר מצווה שלי, ואני מגיע בימי שישי לשחק כדורגל ברמלה עם החבר'ה מהשכונה. כשהופעתי כבחור דתי ב'סרוגים' מצאתי עצמי הולך פתאום לשיעורי תורה".

מה מבחינתך ההבדלים בין הבמה למצלמה?

"בואי לא נשכח שבסופו של דבר אני קודם כל שחקן תיאטרון. למדתי תיאטרון ורק אחר כך למדתי משחק מול מצלמה. זה נכון שאת הצ'אנס הראשון שלי קיבלתי בטלוויזיה, ואת
הטכניקה יש לי. רותי דייחס, המורה שלי למשחק מול מצלמה היתה מספרת על מרצ'לו
מסטרויאני, ששאלו אותו מה ההבדל בין קולנוע לתיאטרון, אז הוא אמר שתיאטרון משחקים עם הקול וקולנוע משחקים עם העיניים, אבל בסוף, אמת היא אמת, על הבמה ומול המצלמה.אתה משחק בכל מדיום עם משהו אחר אבל אתה מכוון לאותה אמת".

מה אתה אוהב יותר?

"באמת קשה לי לענות. אני באמת אוהב לעבוד מול המצלמה, אני מפתח אתה מערכת יחסים, משחק בשבילה. אני כאילו לא מתייחס אליה, אבל יודע שהיא כל הזמן שם. מצלמים, יש קאט ושוב מצלמים את הסצינה. ההנאה היא כשרואים מה יצא מהעבודה אחרי העריכה. משחק על במה זה משהו אחר. אני זוכר שהגעתי להצגות של 'הבדלה' בקאמרי אחרי יום צילומים מתיש ואנשים היו אומרים לי: 'אתה בטח נורא מבואס מזה'. אבל אני הייתי עונה להם: 'איזה מבואס, זה כיף לעשות קומדיה, הקהל צוחק, אתה מרגיש אותו. התוצאה מיידית'.

אני לא יודע את מי אני מעדיף - אני רוצה להתחתן עם שתיהן. אלה הן שתי אהובות,
ואני רק רוצה שימשיכו לאהוב אותי".

היית רוצה לצאת מהקטלוג שלך כמאצ'ו, גבר של נשים, קצת אלים?

"היתה לי הזדמנות ב'סרוגים' לגלם דמות של דתי חנון עם משקפיים, הכי רחוק ממאצ'ו
אלים. אבל ודאי שהייתי רוצה לצאת מהתדמית הזו. אני יודע איך גבר מאצ'ו מתנהג.
למזלי גדלתי בשכונה וראיתי המון טיפוסים, ולמדתי שככל שאתה יותר מאצ'ו אלים אתה
יותר ילד מפוחד, שאין לו כלים להתמודד עם החיים. ברור שאני רוצה לעשות תפקידים
יותר מגוונים ואני גם יכול".

כשהוא נשאל מי המודל שלו בתיאטרון הוא מצביע על פוסטר שתלוי על דלתו של מנכ"ל
הקאמרי, נעם סמל, ועליו מצולמים גיל פרנק וענת וקסמן, שהופיעו אתו בהצגה "הבדלה".
"הם מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, חיות במה, שלמדתי מהם דיוק מהו, הם מכבדים את המקצוע ערב ערב".

ולא השתעממת להגיד את אותו הטקסט של "הבדלה" 200 פעם?

"זה אף פעם לא אותו הדבר, ואתה אף פעם לא יודע מה יהיה. תחשבי אם זה משעמם לעשות סקס עוד פעם ועוד פעם?!"

הקריירה שלך בשיאה השנה איך אתה מתמודד עם ההצלחה?

"אני מאוד שמח שאני חווה שנה כזו בגיל 35 ולא בגיל 25, כי כיום יש לי כלים להתמודד עם זה. אני גם מבין שזאת רק עבודה, אני לא באמת חושב שזה משנה משהו בחיים שלי הפרטיים. אני לא מרשה לעצמי להתלהב יותר מדי. כשקיבלתי את התפקיד ב'אחת אפס
אפס' והיתה הרמת כוסית אמרו לי: אתה מבין שיש פה סדרה שלמה, ערוץ שלם על הכתפיים שלך, ואני עניתי: 'שום דבר לא על הכתפיים שלי, יש לי רפליקות, יש לי סצינות, אני אעשה אותן, זאת העבודה שלי'.

"מעבר לכל זה, גם אני יודע כבר שהכל הבל הבלים: היום אתה יכול להרגיש שאתה על גג
העולם, ומחר שום דבר לא מובטח. צריך לעבוד, להתפרנס, ונכון שאני מאוד נהנה
מהעבודה שלי ומרגיש תוך כדי בעיצומו של הגשמת חלום".

אבל היו גם שנים קשות.

"כן, והן באו אחרי שנים טובות. היתה תקופה של שנתיים שהיתה האטה. זה לא שלא עשיתי דברים - שיחקתי ב'הסערה' של שייקספיר בתיאטרון העברי ערבי ביפו. זו חוויה מדהימה, אבל עם 3-4 הצגות בחודש אתה לא יכול להגיד שאתה עובד במקצוע. אבל השנתיים האלה של ההאטה היו בעבורי הזדמנות לעשות קצת עבודה פנימה, זרקתי כל מיני דברים, הבנתי כל מיני דברים על עצמי.

"עצרתי רגע, הסתכלתי על דברים מהצד והבנתי דברים. כיום אני מאמץ מה שאמר אלברט איינשטיין, שגלויה גדולה שלו עם תמונה שלו וציטוטים תלויה בחדרי. הוא אמר שאי שפיות הוא מצב שאתה עושה אותו הדבר פעם אחר פעם ומצפה לתוצאה שונה. בתקופה הזאת, כשאני רוצה להשיג תוצאה אני עוצר ומתבונן ומזהה איך להשיג אותה בדרך אחרת".

תמם גם החל ללמוד מה שהוא מכנה "מהות פנימית". "אני לומד כבר חמש שנים אצל ימימה,שהיא אשה ולא שיטה. אלה הם לימודי מהות, יהדות, והתבוננות. אני לא הייתי רוצה לדבר על זה, כי זה משהו שאתה לא יכול באמת להסביר. כל מלה תקטין את הדבר הזה".

אלוהים במגרש הכדורגל

הדבר היחיד שיכול להאפיל או להתחרות עם אהבת המשחק של תמם הוא הכדורגל.
בעבר אף היה שחקן בקבוצת בית"ר רמלה. באחד הראיונות אמר תמם ש"הרגע הזה של הגול הוא הכי קרוב לאלוהים שיכול להיות".

לא נסחפת קצת?

"לא בכלל לא. זה רגע שבו אין כלום, יש אחדות, ואלוהים בשבילי זה אחדות. כשיש גול
אין רגש לחוד ושכל לחוד, יש דבר אחד, אלוהים. את יודעת שכדורגל זאת הדת עם הכי
הרבה מאמינים בעולם. בארגנטינה למשל יש כנסיות שבהן מתפללים לדייגו ארמנדו
מראדונה, השחקן שהיו לו סיפורי סמים והוא ירה על עיתונאים והוא פרובוקטור.
מיליונים פשוט מאמינים שהוא האלוהים. אי אפשר להסביר".

אתה עדיין משחק כדורגל?

"כן בטח. אבל אני כבר לא בכושר שהייתי".

אתה עדיין מבקר את ההורים בבית ברמלה?

"ברור. אני בא זה בשביל האוכל הטעים, אני בא כדי לראות אותה, אני מאוד קשור
למשפחה, לאחים שלי. בחג האחרון הלכתי לסרט עם שתי האחיות שלי, ואחי ואשתו,
ואחיינית שלי".

ברמלה נחשב תמם לילד נסיך. הוא קרוי על שם דודו, אח של אביו, שמת בגיל צעיר
בתוניסיה ממחלה: "בשביל סבתא שלי, שעד היום האחרון שלה היתה באבל, אני הייתי קצת הוא, קצת בילבלו אותי, זאת אומרת קצת אמרו לי אתה הוא והוא היה המוצלח, היפה, היתה תמונה גדולה שלו בסלון עם חליפה ועניבה וג'ל בשיער, מסתכל עם מבט כזה חודר, ותמיד סיפרו עליו סיפורים שהיה החכם. יש משפט בערבית שאומר 'תאחוד עומרו' שפירושו 'תמשיך את חייו'. זה מה שכולם ציפו ממני, שאמשיך את חייו. זה מה שכולם אמרו לי כל הזמן".

הועידו לך תפקיד והלכת אתו?

"כן, לא כל כך היתה לי ברירה. אז בתקופה הזאת, שקצת התבוננתי על דברים מהצד,
פתאום ראיתי שאני מקבל עלי משהו שהוא לא שלי, שהוא לא אני. עד גיל 23 היתה לי מין מחשבה כזאת שגם אני, כמו הדוד שלי, אמות צעיר. בתקופת ההתבוננות שלי אחת התובנות היתה שאני לא צריך לשאת יותר את החיים שלו על הכתפיים שלי, שאלה הם החיים שלי".

אתה דתי?

"אני מסורתי, אני חושב שדי נשארתי על אותו קו של הבית. אבל אני נוסע בשבת. אם
הייתי עובד נניח בעבודה אחרת, ברכבת למשל, לא הייתי עובד בערבי שבת ולא נוסע
בשבת, וככל שזה היה תלוי בי גם כיום אני לא עובד בערבי שבת. אבל יש משהו בעבודה
שלי שגורם לי הנאה גדולה, ומבחינתי כשאני מופיע בהצגה אני לא מרגיש שאני עובד".
עד לא מזמן היה תמם בזוגיות עם הדוגמנית-שחקנית עדי הימלבלוי, זוגיות שזכתה לסיקור
נרחב למדי במדורי הרכילות. תמם אומר שהם נפרדו לפני חודשיים ואין מישהי חדשה.
וכן, הוא רוצה זוגיות חדשה והוא רוצה משפחה וילדים.

כשאני אומרת לו שהחיים שלו נראים ורודים למדי ושהוא מאוד מנסה להצדיק את תדמית
הילד הטוב שהכל אצלו בסדר, הוא אומר שהוא אדם אופטימי, "ואולי באמת החיים מחייכים
אלי, ואולי אפשרי שהכל יהיה בסדר". אבל אז הוא נזכר שיש בכל זאת בעיה קטנה:
"דיברתי לפני רגע על ילדים, אז הנה אני נורא רוצה ילדים, ואין לי ילדים, אז לא
הכל כל כך מושלם".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים?

"אני לא יודע, אני מקווה שבעוד חמש שנים יהיו מאחורי הרבה תפקידים בתיאטרון ושאני
אמשיך להיות בתעשייה. ואני מקווה שאני כבר אוכל לספר לך לפחות על ילד אחד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו