בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"משאלה אחת ימינה", הצגה של גברים

מחזות על ישראלים שחייהם לא אמורים לסמל משהו מוצגים בארץ לעתים נדירות. זו לא הסיבה היחידה שכדאי לראות את המחזה שכתבה דפנה אנגל על פי ספרו של אשכול נבו

19תגובות

ברוב המקרים - חוץ ממחזאים מקוריים, יוצרי עולם בימתי שלם, כמו חנוך לוין ונסים אלוני - המחזות הישראליים הם על "משהו". הם לא מסתפקים בכך שהעלילה מתרחשת בישראל והמחזה דובר עברית; אם זהו מחזה ריאליסטי באופיו, המשחזר מציאות מסוימת על הבמה, די מהר אחרי ההתחלה הצופים מגלים שהוא על השואה, או על הצבא, או על הכיבוש והפלסטינים (בעיקר בשנות ה-70 וה-80; היום פחות), או על פער העדות, או על יהודים וישראלים, או סאטירה על פוליטיקאים ישראלים טיפשים ומושחתים.

אפילו מחזות זמר המורכבים מפזמונים של זמרים או מלחינים פופולריים מתיימרים להביא היגד על "רוח התקופה" ועל ה"ישראליות". מה שחסר מאוד על הבמות המרכזיות בישראל הם מחזות על ישראלים שחייהם לא אמורים לסמל על הבמה שום דבר פרט לסיפור המסוים שלהם. "משאלה אחת ימינה", מחזה מאת דפנה אנגל, על פי ספרו הפופולרי של אשכול נבו, בתיאטרון בית לסין, הוא בדיוק המצרך הנדיר הזה.

בתוכנייה מדברים יוצרי המחזה, נבו ואנגל, על נושאי הספר והמחזה המוצהרים: חברות בין גברים שהרקע שלה אינו עבר צבאי משותף, והנכונות והיכולת של אנשים להשתנות. המשותף לשני הנושאים האלה הוא בהיותם אוניברסליים (והראשון שבהם, היחסים בין גברים, סובל מתת-ייצוג לא רק על הבמה, אלא גם במחקר הפסיכולוגי), ובכל זאת נחווים על ידי ישראלים החיים כאן במציאות שכל אחד מהצופים מכיר.

ללא קיצורי דרך

כך, ללא קיצורי דרך קולקטיביים (שואה, צבא, הגורל היהודי), זהו מחזה על אינדיבידואלים ישראלים שמה שמקשר אותם לעלילה אחת הוא האישיות שלהם ויחסיהם. במובן מסוים יש בהצגה זו משהו מאוד ישראלי: היכולת לחיות באינטנסיביות חיים (אמיתיים ובימתיים) ללא קשר לנושאים הגדולים והגורליים המנחים את חיינו, ובכל זאת לחשוב שאלה חיים שראוי ומספק לחיות אותם, ולעקוב אחרי התפתחותם במשך ערב שלם על הבמה.

הגיבורים של נבו ואנגל הם חיפאים שהתלכדו בימי התיכון, ונהגו לצפות ביחד במשחקי כדורגל בטלוויזיה, ובעיקר במשחקי גביע העולם, והמשיכו להיפגש כל ארבע שנים גם כשבגרו ועברו לתל אביב (ובין גמר אחד לשני עבר עליהם שירות צבאי שעליו אין מלה במחזה), ואחד מהם התחתן.

זהו סיפורם של עמיחי, הבחור החם, טוב הלב, התמים והשמנמן (יניב לוי); יואב, שכינויו צ'רצ'יל, החתיך הכריזמטי, אליל הבנות, התכליתי (חייקה מלכה); אופיר השנון ומהיר המחשבה (ידידיה ויטל), ויובל הרגיש, המתלבט (נדב נייטס) שהוא - כך מתגלה בדיעבד - גם הדמות המרכזית, וגם המספר.

עמיחי הוא הבורגני שבין הארבעה: הוא התחתן מוקדם עם אילנה, פסיכולוגית קפוצת פה, ממושקפת ותפוסת שרירים (הילה זיתון), ונולדו להם תאומים. הצפיה במשחקי המונדיאל היא באופן טבעי בביתם. צ'רצ'יל ויובל סיירו בדרום אמריקה יחד (נושא שנבו חוזר אליו בספר אחר), ועתה יואב הוא עורך דין שאפתן, ויובל מעביר את זמנו בתרגומים לסטודנטים, ובתקווה לפתח יחסים בעלי משמעות ועתיד עם יערה, יפהפייה חידתית בטוחה בעצמה ומקסימה (רויטל זלצמן). אלא שכאן, כשיובל מציג סוף סף את יערה לחבריו, האיבה הראשונית בינה לבין צ'רצ'יל מתפתחת לסיפור אהבה.

עלילת המחזה מבוססת על משאלה שכתבו החברים על פתק במשך מונדיאל אחד, שהם מקווים שתתגשם עד המונדיאל הבא. כל המשאלות הן של הצלחה אישית. שלוש מהן חותרות להישג ושינוי. המשאלה של יובל היא שחייו - עם יערה - לא ישתנו עד המונדיאל הבא. העובדה שמשאלה זו אינה מתקיימת מפעילה את העלילה (הדיכאון שבו שקע יובל גרם לטלטלה אצל רביעיית החברים) ובסופה כל המשאלות מתקיימות, אבל איש לא הגשים את המשאלה שלו.

אנגל הצליחה היטב להעביר את העלילה בספרו של נבו, כשמלאות הפרטים של הפרוזה מתחלפת בקצב בימתי מהיר של תמונות תכליתיות, כשדמותו של יובל משמשת מספר-מקשר בין התמונות. זה מתאפשר ממבנה ההצגה המתחילה בתאונת דרכים, שבעקבותיה יובל שוכב פצוע בבית חולים, ואילו החברים המחכים להחלמתו חווים את חייהם כפי הם עולים מכתב היד של ספר שנמצא מפוזר אחרי התאונה הקטלנית.

העובדה שספק אם גיבור הסיפור, זה שהמשאלה שלו מראש ביקשה לא להשתנות, וזה שהשתנה יותר מכולם במשך הסיפור (כשיערה שעזבה אותו מוכנה לשוב אליו, הוא כבר אינו רוצה בה, והוא חורג מקיומו הצדדי כמתרגם וכותב ספר), ישרוד בחיים את העלילה - מעמידה באור מעניין את נושא "יכולת ההשתנות האנושית", אחד מנושאיהם המוצהרים של נבו ואנגל. כדי שלא אסתבך ב"ספוילרים" אומר רק שעל פי מה שקורה לגיבורי הספר וההצגה, דומה שהסיפור של נבו ואנגל חושף את הקסם שבתכנון המשאלה ואת הצורך בהשתנות, אך גם את הסכנה הגדולה שבהם.

הצצה לעולם אחר

זה בנוגע לצד התוכני של ההצגה. מן הצד הוויזואלי, היא עשויה במתכונת עיצובית שנגזרת גם מכך שהתיאטרון הישראלי בן זמננו צריך בראש וראשונה להיות נייד. לא בפעם הראשונה, ואני מניח שלא בפעם האחרונה, אני רואה על במת בית לסין את המתכונת התפאורתית הבאה (הפעם עיצבו אותה ערן עצמון ואולה שבצוב): ברקע קיר המורכב מקלעים, העשויים מרפפות תרסיסים, הנעים על מסילות. זהו, לפי הצורך, גם קיר אחורי בכל חדר שנדרש בעלילה, גם מבנה המאפשר לפעור בתוכו מעבר היוצר הצצה להתרחשות במקום אחר (אופיר נמצא בהודו עם חברתו מריה ומדבר עם חבריו בטלפון), וגם מסך עליו אפשר להקרין וידיאו (אפקטיבי כשמדובר בפנסי רכב הנע לקראת תאונה, ומאולץ קצת כשיובל דן עם הוריו - עמי וייבנרג ודנה שרייר בעיצוב מוחצן ומבטא אנגלו-סקסי - ביחסיו עם יערה, כשהם מצולמים מלמעלה ישובים סביב שולחן, ויערה מונחת על השולחן לפניהם). את הווידיאו-ארט עיצב יואב כהן.

הבמה ממוסגרת במין כוננית רב-תכליתית, שלתוכה מוכנסים רהיטים לאביזרים לפי הצורך. את שאר האשליה התיאטרונית משלימה התאורה של אורי מורג, המוסיפה ומחליפה אווירה לפי הצורך. למעשה הבמה ריקה רוב הזמן, כשההתרחשות נבנית מנוכחות הדמויות והיחסים ביניהן. ובכך טמונה איכותה המיוחדת של ההצגה. היא מבוססת על צוות שחקנים צעיר יחסית, כשלאיש מהם אין עדיין נוכחות מוכרת בתודעת הצופים, לא מן התיאטרון וגם לא מן הטלוויזיה. זה משווה להצגה מידה רבה של אמינות, כשהשחקנים מתקיימים בשמות הדמויות שהם מגלמים, כשהדבר דומה במידה לא מעטה ליחסים שמקיים קורא עם דמויות בספר. כך, הדמויות על הבמה בהצגה הן גם מובחנות וייחודיות, וגם מייצגות איזו ישראליות שבהעדר מונח טוב יותר אני מתפתה לקרוא לה "שפויה".

ההצגה הזאת היא גם צעד משמעותי בהתפתחותו של הבמאי גלעד קמחי, המוביל את קבוצת הצעירים של בית לסין. עד עתה הטביע קמחי את חותמו כבמאי של חגיגת בימתיות רבות מרץ, תנופה ותנועה, עם מוסיקה בלעדיה, בהצגת כמו "חלום של לילה בלב קיץ", "ברודוויי פינת פרישמן", "מנדרגולה", "אביב מתעורר" ו"אחים בדם". זה הניסיון הכמעט ראשון שלו בדרמה, ללא אלמנטים של מחזמר, והוא מוכיח עצמו כבמאי בעל מגע רגיש ויכולת הובלת שחקנים. כך גם שתי שחקניות שצברו קילומטרז' מוסיקלי נכבד גם בלהקת הצעירים של קמחי וגם בבית צבי (רויטל זלצמן והילה זיתון) ומגישות כאן ביצועים דרמטיים משכנעים.

ומעל לכל זוהי הצגה ישראלית מאוד וחלק מרוחה בא לידי ביטוי בשיר ישראלי המתנגן לרגע בין שתי התמונות שלה: "למה לי לקחת ללב?" של שלום חנוך ואריק איינשטיין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו