שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צחי הלוי משאיר את "דה וויס" מאחור

על אף היותו מתופף, רקדן ושחקן, צחי הלוי מעולם לא למד מוסיקה או מחול או משחק. בראיון הוא מספר על ההצלחה ב"דה וויס", שהובילה עכשיו להשתתפות במחזמר "איש חסיד היה", על האבהות ועל נטייתו לנדודים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

המבט היוקד של צחי הלוי מצליח להסב תשומת לב גם כשהוא עומד בשורה השנייה בתוך קבוצת שחקני “איש חסיד היה”. את ההצגה המוסיקלית הזו, שעלתה לפני יותר מארבעה עשורים, מעלים כעת כהפקה משותפת של תיאטרון חיפה והבימה בבימויו של איציק ויינגרטן, וניהול מוסיקלי של אורי וידיסלבסקי.

ההפקה אינה מנסה לשחזר את ההצגה הבלתי נשכחת מ–1968. בחזרה לפני שבוע בבית הסופר בתל אביב, לקראת העלאת ההצגה ב–25 בנובמבר בתיאטרון חיפה, שרה קבוצת השחקנים בין השאר את “אברמ’לה מלמד”, ו”מכתב לרבי”, היה הלוי נבוך מעט, איזה דוק של ביישנות עטף אותו. ניכר שאינו נותן את כולו, אולי במכוון כדי לא לבלוט מדי. אבל עין מיומנת לכישרונות לא תדלג עליו, ועל השירה היפה שלו והתנועה המסוגננת.

צחי הלוי. המשחק הוא אתגרצילום: ינאי יחיאל

התיאטרון והמשחק בכלל, אינם המקום הטבעי בעבור הלוי. בעבורו הם סוג של אתגר שהוא רוצה לכבוש, ליישם, להשיג; וזו אינה משימה קלה להשגה כשמדובר בעבודה קבוצתית בתיאטרון, שהיא תמיד קרקע פורייה למתחים, התפרצויות ומלחמות אגו, מקום שכל אחד מהמשתתפים שואף לבלוט ולהגדיל את המשבצת שלו. הלוי אינו מתלונן על כך, הוא אפילו לא חלק מהעניין הזה, אבל זה אולי מסביר במשהו את חוסר רצונו להתבלט, לפחות בשלב הזה של החזרות.

זו אינה הפעם הראשונה שהוא מגיע להבימה. לראשונה לוהק ל”שלמה המלך ושלמי הסנדלר” ‏(ב–2004‏) ואחר־כך הצטרף לקבוצת צעירי הבימה בהנהגתה של סיגל אבין ‏(2005–2007‏) והופיע בהצגה “טקסי”. כשהחלו בליהוק ל”איש חסיד היה”, אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, זכר אותו, והזמין אותו לאודישן. השאר היסטוריה.
“יש במחזה ערכים שקשורים לחסידות”, הוא אומר, “העולם הזה מדבר אלי. אני לא איש דתי, אבל יש לי דיאלוג עם עולם הרוח והדת. אני עושה קידוש בשבת, אבל גם נוסע בשבת. אני חוקר את הדת, וזה לא שאני הולך לשיעורים, כי אני לא הולך, אבל לעתים אני מרגיש, במיוחד אחרי הרבה שנים בחו’ל, שאני יהודי וישראלי. וככל שאני יותר זמן בארץ אני מרגיש שעושים פה שימוש ציני בדת. תחת המעטפת של הדת מרמים, לא מכבדים את הזולת”.
“לפני זמן מה”, מוסיף הלוי, “לקחתי את התנ’ך והתחלתי לקרוא אותו כסיפור. הגעתי לסיפור העקידה ונתקעתי בו, כנראה מתוך אותו הרגש של האבא, ואני אב לבן. עניין אותי מה עובר על אברהם במהלך כל הימים האלה. זה הוביל אותי לכתוב את שיר ‘העקידה’, שנבע מאיזו הזדהות מאוד אבהית. הבית הראשון של השיר: מתקשה לישון/ בילדי אני נוגע/ שולח מבט אחרון/ רק עוד חיוך מבקש/ נשיקה מפי מלאך/ מתקשה לישון/ בילדי אני נוגע/ שולח מבט אחרון/ רק עוד חיוך מבקש/ נשיקה מפי מלאך/ אלוהים אתה שומע/ מלווה אותי בדרכנו להר/ מהוא עודנו ילד/ ירד הלילה וקר/ מול האש הדועכת/...”

איזה מין אבא אתה?

“בזמן האחרון משהו השתנה מבחינת הפניות שלי, כי אני מאוד עסוק. אבל אני ובני בן השמונה מטיילים יחד, לא נשארים בעיר. אוהבים טבע, ישנים באהלים. מגיל שלוש הוא היה איתי בפסטיבל הג’ז באילת, נסעתי איתו לברצלנוה. הקשר בינינו חזק. כשהוא נולד הבנתי שיש משמעות לכול מה שאני עושה - משמעות של אהבה ונתינה שאינם קשורים לכלום, וזו לא קלישאה”.

צחי הלוי (מימין) ב"דה וויס"צילום: אמיל סלמן

צחי הלוי, יותר מהיותו שחקן, הוא מוסיקאי ויוצר שכותב, מלחין ושר מוסיקה מקורית בעברית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. אלבום הבכורה שלו, “כיוונים”, יצא באחרונה לחנויות וכולל 13 שירים שאת מרביתם כתב והלחין, תוך שילוב סגנונות - קצת רוק, קצת פופ, ים תיכוני, עם כלים כמו עוד, כינור, סאז, בוזוקי, כלים אפריקאיים וכלי נשיפה. “אין סגנון אחד וכיוון מוגדר”, הוא אומר.

אבל הקהל הרחב מכיר אותו בזכות השתתפותו בתוכנית הריאליטי "דה וויס" ששודרה בפריים טיים של ערוץ 2. את הלוי שהיה פיינליסט, שהגיע לקו הגמר בין השלושה הראשונים, זוכרים בזכות קולו העמוק והנמוך, ושליטתו בתנועה ובגוף, בעקבות הופעותיו עם להקת "מיומנה" בעשר השנים האחרונות.

בתור המנטור שלו בתוכנית בחר את שלומי שבת ולא את אביב גפן, שהיה הראשון שלחץ על הכפתור והסתובב אליו. למה, בעצם, בחר בשבת? “זה היה אתגר בשבילי ללכת למחוזות המוסיקה הים תיכונית שאני פחות מכיר”, הוא משיב, “בחרתי בשלומי, למרות שיש לי הערכה גדולה לאביב”.

למה בעצם ניגשת לתחרות?

“יש לי רקע של 20 שנה של התעסקות בתחום, לכן התלבטתי חודשים אם לגשת לתחרות הזו, כי אתה אף פעם לא יודע איך תצא ממנה. חששתי שיגידו שאני מפליטי הריאליטי ולקח לי זמן להחליט לעשות את זה. לבסוף הבנתי שזהו פורמט איכותי והפקה מקצועית ואנשים מדהימים. לפלטפורמה של הטלוויזיה אין תחליף. זה נתן לי שרות אדיר”.
אבל צריך לקחת פסק זמן מהחיים, אי אפשר לעבוד למשל.

“כן, זה לא פשוט, היה קשה, כי התוכנית לא שילמה לנו. התעסקתי בזה 3–4 חודשים, אבל בחודשיים הראשונים הצטלמתי לסרט בתפקיד ראשי, ‘בית לחם’ שמו. גם הצלחתי לשלב הופעות בתקופה הזו כולל הופעות בחתונות”.

ההפקה מכוונת לתוצאה הסופית?

“בכל תחום בטלוויזיה להפקה יש מה להגיד, יש לה SAY ולאו דווקא ההפקה של 'דה וויס'”.

השאלה מה קורה אחר־כך עם הפינליסטים ועם הזוכים?

“בסופו של דבר זה תלוי באמן עצמו. לא מספיקה ההשתתפות בתוכנית וההכרה הזמנית. הזיכרון של הקהל קצר מאוד. למי שאין מה להגיד או שהוא לא עשה דרך עד לאותה תוכנית - הוא לא שורד.

“אני מאוד עסוק כיום. זה לא נכון לחכות להצעות - אתה צריך ליזום, לייצר עניין. עליך לעבור את כל השלבים החל מכתיבת השירים, ההקלטה שלהם, הקמת ההרכב, סגירת הופעות, הוצאת סינגלים לרדיו. אמן כיום חייב להבין שהוא חייב להיות ממוקד עם ההתנהלות שלו, הוא צריך כל הזמן להניע את המערכת.

“ההשתתפות בעבורי בתוכנית היתה משב רוח מרענן לעשייה שלי. החשיפה בתוכנית נתנה לי דחיפה - השאר הוא עלי”.

בעודו מחפש את דרכו כשחקן תיאטרון, התפקיד המהותי שעשה הלוי כשחקן עד כה הוא דווקא בקולנוע, כשגילם בסרטו של יובל אדלר, “בית לחם”, איש שב”כ שאחד ממקורותיו הוא ילד בן 17. בין השניים נרקמת ידידות עמוקה, אך אביו של הנער מבוקש על ידי השב”כ. הסרט אמור לצאת לאקרנים ב–2013. “גיליתי עולם חדש” הוא מתלהב, “עפתי על האתגר הזה של משחק”, הוא אומר.

כשחקן חסר ניסיון איך קיבלת תפקיד ראשי בקולנוע?

“חבר שהכיר את הבימאי אמר לי שמחפשים לסרט דובר ערבית. נפגשתי עם הבמאי ונוצר מייד חיבור. הוא הזמין אותי לאודישנים ואחרי חודש וחצי בישר שהחליטו בהפקה להמר עלי למרות חוסר הניסיון שלי”.

הבסיס הוא נדודים

הבסיס שלו הוא נדודים. הוא נולד בפתח תקווה ומאז היותו בן חודשיים נסע עם הוריו לשליחויות בעולם. אביו דור שמיני בארץ היה עובד משרד ראש הממשלה, ואימו שהגיעה לכאן ממרוקו היא אחות במקצועה. אחותו הצעירה ממנו בשלוש שנים וחצי נולדה ברומא וכיום היא מתורגמנית.

עד גיל שנתיים הוא חי עם משפחתו בדנמרק, משם עברו לרומא עד היותו בן חמש, ואז חזרה לרמת־גן. כאן היה בגן חובה וכיתות א’ ו־ב’, ובשנתיים הבאות עבר לקהיר, משם לבריסל, ושוב חזרה לארץ, להרצליה. את לימודיו בחטיבת הביניים עשה בהרצליה, ואת לימודי התיכון בבריסל. ולא, זה לא העיק עליו, ההיפך, זו היתה בעבורו חוויה מדהימה ‏(הגדרה שלו‏), “ואני מוקיר להורי תודה על כך. יש ילדים שנסגרים במקומות כאלה”, הוא מוסיף, “אבל אני הייתי סקרן. חיפשתי את המקומיים, רציתי להכיר את התרבות, רציתי להפיק את המקסימום. לכן אני דובר חמש שפות - ערבית, ספרדית, צרפתית, אנגלית ועברית”.

אחרי בריסל חזר לארץ להתגייס לצבא. הוריו נשארו בבריסל. הוא שירת ביחידה קרבית וסיים בדרגת סגן. כיום הוא מתגורר בתל אביב וגם ההורים מתגוררים בארץ. הוא היה נשוי שנה אחת, במהלכה הוא התגרש וגם נולד לו בנו בכורו, בן השמונה כיום.
על אף היותו מוסיקאי, מתופף, רקדן ושחקן, הוא מעולם לא למד מוסיקה או מחול או משחק. הוא לא קורא תווים אפילו. הוא מהאמנים שלמד ללכת תוך כדי הליכה. “זו הדרך שמסקרנת אותי ונכונה בעבורי”, הוא אומר.

עם להקת “מיומנה” הופיע כאמור יותר מעשור. המופע האחרון עם הלהקה היה “בחונטוס” ב–2008 - זוהי להקה שמלהיבה אותו, ובצדק. “חברי להקת מיומנה מבחינתי הם אנשים שלא ויתרו על החלום והגשימו אותו. אירחתי אותם גם ב'דה וויס' והמעגל איתם לא נסגר”.

אתה מתכוון ללמוד משחק בעתיד?

“אם יגיע שלב שצריך ללמוד משחק - אני אלמד. אבל עכשיו כשאני בחזרות על ‘איש חסיד היה’ אני לומד המון, במיוחד כשאני מסתכל על יגאל שדה שמשלב ענווה כאדם עם כישרון משחק ויכולות דרמתיות מדהימות”.

אתה מתכוון להמשיך בתיאטרון?

“כן, ודאי. עולם המשחק מעניין אותי. הכניסה הזו לתיאטרון והעבודה על חומרים כמו ב’איש חסיד היה’ זו הזדמנות בשבילי ואני מרגיש מאותגר. אני רוצה להתפתח בתחום המשחק ומחפש למתוח את הגבולות ורואה עצמי גדל בתחום הזה. אבל מבחינת הביטוי האישי אני מחכה לתפקידים יותר גדולים”.

איך אתה מגדיר עצמך - מוסיקאי, רקדן, שחקן?

“אני מגדיר עצמי אמן סקרן שאוהב אתגרים ואוהב חיפושים ונדודים”.

ואתה מצליח להתפרנס מהאמנות שלך?

“אני מתפרנס מהופעות בחתונות ובאירועים של חברות וארגונים שונים כמו משרד הביטחון וכפר המכבייה או טקס קבלת מלגות ביקנעם. אני שר שם קאוורים וגם חומרים מקוריים שלי. ולא, אני ממש לא חושב שזה פחיתות כבוד להופיע באירוע שמח כמו חתונה. אם חתן וכלה בוחרים בי שאהייה איתם - זה כיף, לא בזוי. אני מופיע בכול מקום שיש פלטפורמה שמכבדת את העשייה והמוסיקה שלי. אבל באמנות אין ביטחון כלכלי. יש עליות ומורדות, ואני חושב שצריך להיות מספיק חכם להבין שצריך לנצל ולהתכונן לזמנים קשים”.

אתה מכין אלטרנטיבה?

“באיזה שהוא מקום קיימת אצלי המחשבה שאם אתקע כאמן - קיימת האופציה לחזור לעבוד בביטחון המדינה, שזה משהו קרוב אלי, בגלל השירות הצבאי שלי ביחידה קרבית מיוחדת. זה מפתיע שאם אתה מתעסק בביטחון ובצבא - אתה יותר מוגן, יש לך ביטחון כלכלי. שם המשכורת לא נתקעת, אין שוטף פלוס שישים או פלוס תשעים. אבי שעוזר לי בצד האדמיניסטרטיבי לא מאמין שכך מתנהלים הדברים בעולם הבידור. אבל לזכותו ייאמר שתמיד תמך ועודד אותי והיה הרוח הגבית שלי”.

אתה נעלב כשמכנים אותך פליט תוכנית ריאליטי?

“אני לא מרגיש שאני פליט ריאליטי. יש עשייה מאחורי. יש אבני דרך לפני 'דה וויס' ואחריה. הופעתי עם מיומנה בארץ ובחו”ל, הופעתי בהבימה יותר מ–300 הצגות. היו לי הופעות מוסיקה בכל הבמות בארץ, הוצאתי שירים לרדיו, ועכשיו יצא אלבום שלי”.

אתה חולם על קיסריה?

“לחלוטין, אבל לא פחות השאיפה שלי היא להופיע באמפי שוני בבנימינה. יש שם משהו כובש באווירה ולשם אני מכוון”.

חסיד אז והיום

ארבעים וארבע שנים עברו מאז הועלה לראשונה “איש חסיד היה” באולם שביט על הר הכרמל. שישה שחקנים שיחקו בהצגה ההסטורית שכתב וערך דן אלמגור, ביים יוסי יזרעאלי, ועיצב תפאורה דני קרוון. יעקב אגמון היה המפיק. השתתפו בה בתיה ברק, דבורה דותן, לוליק, דני ליטני, שלמה ניצן וחנה רוט. ההצגה היתה להיט שהועלה 600 פעם ברחבי הארץ והמחזה זכה לשלל פרסים בהם פרס משרד החינוך וכינור דוד.

“איש חסיד היה” הוא תיאטרון סיפורי שמבוצע בידי קבוצת שחקנים מזמרים כשהתפקידים משיר לשיר וסיפור לסיפור מתחלפים, כולל תפקיד המספר. הסיפורים הם סיפורי חסידות.

ההפקה החדשה אינה מנסה לשחזר את ההפקה הבלתי נשכחת מ–1968, אלא מנסה להביא רוח חדשה ומנגינה חדשה תוך רגישות לימינו כעת. אל הסיפורים, השירים ווהניגונים של ההצגה המקורית, התווספו סיפורים, משלים ושירים חדשים שנכתבו במיוחד להפקה החדשה ועוסקים בקשר של האדם לעצמו, לחברו, ולאלוהים.

אורי וידיסלבסקי, המנהל המוסיקלי של ההפקה, גם עיבד והלחין לחנים חדשים. “זהו מעין מסע מוסיקלי”, הוא אומר, “שמורכב משלושה רבדים: המוסיקה המקורית של ההצגה שכולם מכירים, וכעת עברה עיבוד שלי; מוסיקה מקורית שהלחנתי שמתכתבת עם עולם הפיוט והמוסיקה החסידית; ועיבודים שעשיתי ל–3 שירים מהזמר העברי, ‘שירת העצבים’ של נעמי שמר, ‘אייכה’ של שולי רן, ו’אל תשליכני’ של אביהו מדינה. וכל המסע המוסיקלי הזה” הוא מוסיף, “הוא מבחינתי חתירה לצד המאחד שלנו, של החברה הישראלית. אני עדיין מאמין שזה קיים, והאמונה הזו אינה שייכת לדת או לאלוהים, אלא לערכים, ערכים שהתקלקלו עם הזמן”. קבוצת השחקנים כוללת את: יגאל שדה, צחי הלוי, דייויד בלינקה, אתי וקנין, יגאל מזרחי, נצנת מקונן, עדי ארז, רונה פרומצ’נקו, נדיה קוצ’ר וגיל קפטן.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ